"לא ממש ידענו לאן אנחנו הולכים וחשבנו שאולי הולכים לחלץ כמה פצועים. למעשה, פינינו את הגופות של החברים שלנו". 21 שנה עברו מאז מבצע "חומת מגן", ואחיה נוטה (48), אז לוחם בגדוד מילואים בן 27, מספר ל-ynet radio ביחד עם אשתו חלי, על הקרב שמבחינתם לא הסתיים אף פעם.
"בגיל 27, אחרי שכבר סיימתי מזמן את השירות הצבאי הסדיר שלי, כלוחם ומפקד בגבעתי, הייתי בגדוד מילואים, והוקפצנו בצו 8 במוצאי ליל הסדר, אחרי הפיגוע הקשה במלון פארק. למעשה שלחו אותנו למחנה הפליטים בג'נין כדי לכבוש ולטהר אותו, ויחד עם הרבה מאוד כוחות היה לנו קרב מאוד-מאוד קשה שם. נלחמנו מבית לבית. התמודדתי, ונראה לי שרוב החברים שלי התמודדו, בפעם הראשונה עם קרב כזה מסיבי. ירי מכל הכיוונים, מטענים, RPG, כל מה שאפשר לחשוב עליו בחלומות הכי גרועים שלך - קורה לך מול הפנים".
קראו עוד:
ביום השביעי של הקרב, ב-9 באפריל 2002, נתקלה הפלוגה המסייעת, שנלחמה ברחוב המקביל לפלוגה של נוטה, במארב קטלני בחצר בניין, שקיבל את הכינוי "האמבטיה". "זה קרה ממש מאה מטר מאיתנו, ונהרגו 13 חיילים בבוקר אחד אכזרי. היינו עשרה ימים בקרבות במחנה הפליטים, והיו שם הרבה מאוד אירועים, אבל זה היה האירוע שהשפיע עליי הכי הרבה בחיים".
בשוך הקרבות חזר נוטה הביתה. הוא ואשתו חלי היו אז כבר נשואים ארבע שנים והורים לשני ילדים. "אם הייתי יודעת אז את מה שלמדנו על עצמנו בחלוף השנים, אולי הייתי מזהה את זה קודם, חוכמת הבדיעבד. כשאחיה חזר אני הייתי בתחושה גדולה מאוד של הודיה, תודה לאל שהוא יצא משם, וזה בעצם הרגש היחיד שציפיתי שיהיה. אנשים איבדו שם את חייהם. תעירי אותי מהשינה, ואני יכולה להגיד את כל השמות של הנופלים מרוב שזה היכה בנו. אבל תודה לאל, אתה בחיים, אז מה יש לך? מה הסיפור שלך?"
מה קורה בבית?
חלי: "אני בכלל לא ידעתי לשייך את זה, אבל הבן אדם שהלך הוא לא ממש הבן אדם שחזר. יש אשמה גדולה שהוא סוחב, שמתבטאת בקוצר רוח ומין השתבללות כזאת. אחיה חי, ורבלי ושובב, ופתאום משהו שם כבה".
נוטה מעידה גם על תסמינים קלאסיים של פוסט טראומה, "לפי הספר ממש. התפרצויות, חוסר סבלנות, דברים שפעם כל כך החיו אותו ופתאום לא מספיקים בשביל לשמור על איזה רף של שמחת חיים. אני חשבתי שהוא צריך להיות אסיר תודה, והוא בעצם הפך אסיר ברגשות ובתמונות, ובקושי להתמודד עם מה שהוא ראה וחווה שם".
מתי אתם יודעים לתת לה שם, לפוסט טראומה?
אחיה: "להגיד לעצמך שיש לך פוסט טראומה זה אתגר רציני, שלוקח שנים רבות. היום אולי אנשים עושים את זה מהר יותר, אבל אנחנו התחנכנו על הדמות של הלוחם, של המאצ'ו הישראלי. גדלנו על ההורים שלנו, מלחמת יום כיפור והסיפורים המיתולוגיים. הדמות שלך היא גיבור. היית לוחם, ופתאום להגיד שאתה לא ישן בלילה, שאתה קם רטוב, שאתה לא מתפקד וסוג של סמרטוט רצפה, ולהגיד שיש לך פוסט טראומה - זה להגיד שאתה פגוע, שאתה פצוע, וזה לא קל. היום אני יכול להגיד את זה, אבל זה לקח לי הרבה שנים והרבה תהליכים שעברתי".
חלי מוסיפה: "יש כל מיני דרגות של פוסט טראומה והוא היה מאוד תפקודי. הוא עבד ותפקד כאבא, אבל כשהדלת נסגרת והלילה יורד, אתה לבד עם הדבר הזה שמתקתק כל הזמן".
"הבנתי שאנחנו נלחמים פה על איכות החיים, לא רק שלנו, אלא גם של המשפחה שלנו. יש לנו שבעה ילדים, שלושה מהם לוחמים. רצינו שיהיו להם חיים בריאים. אם אתה לא מטפל עצמך או שאתה מטאטא את זה, יש לזה משמעות"
היה אירוע אחד שגרם לאסימון ליפול?
אחיה: "הבנו מתישהו שיש בעיה אבל לא באמת טיפלתי בזה. בשנת 2009, כשבע שנים אחרי 'חומת מגן', חליתי בסרטן. היה לי גידול בגב ובבטן, ובעצם כל החיים שלנו התפרקו, ואז הבנתי שאני חייב לטפל בעצמי. היה לי ברור שזה קשור גם לזה.
חלי: "אני מהרגע הראשון קראתי לו גידול ג'נין. ממש, בלי פסיכולוגיה בגרוש ולא מספרי הרפואה, ממש הרגשתי שזה הדבר הזה באינסטינקט, ואני חושבת שאנחנו גם לא חריגים או מיוחדים בזה. אצל הרבה אנשים, ברגע שאתה לא מטפל בנפש, זה מגיע, הגוף מדבר, הגוף זוכר".
וכשאתם מחליטים להיאבק, אתם נאבקים גם בגידול וגם בג'נין.
"כן, הייתה לי תחושה שאני גם מטפל בנפש שלי ובכל הצלקות האחרות, ואז המטפל שלי אמר לי: 'תשמע, יש לך כנראה פוסט טראומה, אבל אתה צריך לטפל בה בנפרד'. זה לקח עוד כמה שנים, ולפני שנתיים הלכתי ליחידה לתגובות קרב. חשוב להגיד שזו יחידה מאוד משמעותית. כל אחד יכול לפנות אליה אם הוא היה באירוע לחימה, היא שייכת לצבא ומקבלים שם טיפול נפשי בחינם, ושם בעצם גם נתנו לי את החותמת, את החיבוק הזה, שזה בסדר".
ומה קורה מאז?
"פוסט טראומה זה לא דבר שנעלם, הוא לא מתרפא. היום אנחנו יודעים לחפש את המקומות שמתאימים לי. אחד מתאים לו פסיכולוג, השני מתאים לו יוגה, השלישי לשבת במעגלי שיח או טיפול במים. צריך למצוא את המקומות שאתה יכול להרגיש בהם נוח. חבר'ה עם הפציעה השקופה הזאת צריכים להרגיש טוב בחיים, להרגיש נוח. כשהדריכות והטירוף טיפה יורדים, שם דברים טובים ובריאים יותר יכולים לצמוח.
חלי: "יש גם את הכוח המחיה של הילדים. הבנתי שאנחנו נלחמים פה על איכות החיים, לא רק שלנו, אלא גם של המשפחה שלנו. יש לנו שבעה ילדים, שלושה מהם לוחמים. אחת סיימה את השירות, שניים בשירות סדיר, אחד עוד מעט מתגייס. רצינו שיהיו להם חיים בריאים. אם אתה לא מטפל בעצמך או שאתה מטאטא את זה, יש לזה משמעות.
"אחיה הסכים זה, להראות את הפגיעות, להכניס את הילדים לטקסים האלה של 'עמותת רסיסים'. הם ישבו בקהל, הם היו איתנו. העיבוד הזה נעשה ביחד איתם. אי אפשר לנתק את זה. כל עוד ננסה להיאבק בזה לבד, אנחנו לא נצליח, וגם בשביל הבריאות הנפשית שלהם, לדעת שזה בסדר ליפול, ואתה גם קם, ואנחנו ביחד בזה. אני חושבת שהחיים שלהם זה השיקוף הכי גדול בשביל מי אתה עושה את זה, עבור מי אתה לא נשבר".
חלי ואחיה משתתפים הערב (יום ב') כדוברים בטקס יום הזיכרון לנופלים ולחיים של פרויקט "רסיסים" בעמותת נט"ל. טקס מסורתי למען מי שחזר אבל עדיין סוחב את כאבי המלחמה. "הפסקתי ללכת לטקסים הרגילים, זה היה גדול עליי. הרגשתי שאני נבלע, שאני נעלם. הייתי צריך מקום יותר מרוכך, מקום שבו יהיו אנשים כמוני, שידברו בשפה שלי, שיבינו אותי".
טקסי "רסיסים" ליום הזיכרון ייערכו הערב, 24 באפריל, בשעה 19:55: במרכז ענב בתל אביב; זאפה באר שבע; בית הנסן ירושלים; בניין BE בקרית שמונה /// קו הסיוע של עמותת נט"ל, לתמיכה וליווי נפשי: 1-800-363-363
