ביום שישי האחרון זה התחיל. בפעימות מורטות עצבים, החטופים החלו לחזור לארץ. בבתי החולים נערכו לשובם, ובית החולים שניידר הוגדר כמרכז שאליו יופנו הילדים שישובו. יפעת עזר כהן, עובדת סוציאלית, שבימים כתיקונם מתמחה באונקולוגיה, מונתה להיות בצוות שיקבל את פני הילדים השבים.
"חיכינו והתכוננו לרגע הזה כבר מתחילת האירוע הקשה. במשך מספר שבועות, ביחד עם כל העובדים הסוציאליים של מרכז שניידר לרפואת ילדים מקבוצת כללית, עשינו שיעורי בית יסודיים ולמדנו את החומר. זהו תחום שאין לו תקדים, שאין לו דאטה. למדנו להכיר את החוויה הקשה והנדירה והתגייסנו להעמיק בה כדי שביום שבו הם ישובו, נהיה מוכנים", היא מספרת.
קראו עוד:
אבל למעשה הם לא ידעו באמת למה לצפות. "איש לא ידע מתי ואיך הם יגיעו לכאן, הן מבחינה רפואית והן מבחינה רגשית. יצרנו קפסולות של התנהלות בכל מיני סיטואציות שעשויות להתרחש. חברנו לגופים שונים שעזרו לנו מקצועית, כמו למשל – מכון חרוב. מדובר במכון שעוסק במאבק באלימות במשפחה בדגש על התעללות בילדים ובהזנחתם, ובימים אלה, הוא לקח על עצמו משימה של איסוף מידע לגבי תופעה של חזרת חטופים. את המסקנות הוא הסיק מתקדימים שהיו בעבר לחזרת חטופים אחרי מחקר מול גורמי צבא וכדומה.
"כעובדות סוציאליות, נשענו על המסקנות והתוכניות שלו וזה היה הבסיס להתנהלות שלנו בפועל בסוף השבוע האחרון. עברנו ויזמנו הרבה מאוד שיחות זום עם גורמים ומומחים שונים, ישבנו עם ההנהלה ושאבנו מידע מכל מה שהיה נראה כיעיל לשימוש ברגע האמת שקיווינו כל כך שיגיע".
מתי ידעתם שהילדים מגיעים?
"הצוות לא קיבל התראה מראש ולמעשה שמע את הבשורה על חזרת החטופים הסופית בפעימה הראשונה, ביום שישי, מספר שעות לפני האירוע ההיסטורי. הכנו את עצמנו ליממה ללא שינה. 'ניקינו' כל מחויבות אחרת אישית או מקצועית שלנו כדי שנוכל להתפנות לחלוטין לילדים, לנשים ולבני משפחותיהם".
מה הדבר שהכי חששתם ממנו?
"חוסר הוודאות. אבל ידענו שנוכל להתמודד עם כל מה שיגיע לפתחנו כי לא שללנו אף אפשרות. בפועל, מה שקרה אכן תאם את מה שלמדנו וצפינו. כמובן שהתגובות שונות ממשפחה למשפחה ולאנשים יש דפוסים שונים, ובכל אופן, לא נתקלנו בסיטואציה שבה לא ידענו כיצד לפעול.
"אנחנו שש עובדות סוציאליות. כל משפחה קיבלה שתי עובדות סוציאליות, דבר שאיפשר לנו לעבוד בשיקול דעת משותף ובטוח יותר, בעבודת צמד, תוך התייעצויות עם מרחב תמרון, כדי לתת מענה הולם. בתהליך כל כך מורכב, אתה יכול להרגיש מאוד בודד, ועבודת הצמד משרה ביטחון".
איך הייתה הפגישה עם המשפחות?
"זה מעמד מרגש באופן שאין לתאר, וכולנו ידענו שעלינו לגשת אליו בצניעות ובכבוד הראויים. באותו יום, כשידענו שיש לנו כמה שעות להתכונן, חזרנו להקלטות הזום, לסיכומים. אני, אישית, התיישבתי עם עצמי כמה דקות וכתבתי לי נקודות חשובות כדי שבאמת אהיה במצב של שליטה ואוכל להועיל.
"הייתה חשיבה מראש על כל תגובה. הבנה שלא כולם יוכלו להכיל מצב שבו אנשים עטים עליהם, בוכים ומתרגשים, באופן טבעי ומתבקש. מה שהקל עלינו, היה המפגש עם המשפחות, לפני ההגעה של השבים. זו הייתה המתנה מתוחה מאוד, עם קהל שכבר יודע רגעים קשים ומתוחים. תמכנו בהם ככל האפשר, כחלק מתפקידנו.
"דיברנו, היינו איתם, ויותר מכל, שאפנו להכיר, בעיקר את יקיריהם. בנינו איזושהי התחלה של קשר כי לפני כן הם לא היו כאן. אספנו מידע לגבי הילדים והמשפחות. מה שראו כולם בתקשורת, הקובייה ההונגרית, זהו רק אלמנט אחד מני רבים. בדקנו מי הנפשות הפועלות, ביררנו על הקשר שלהם עם בני המשפחה, בדקנו מה יהיה קשה למישהו אחד ומה מאתגר למישהו אחר".
היא מוסיפה: "אנחנו יודעים שכל אחד זקוק למרחב אחר: יש מי שעבורו היחס והדיבור האינטנסיבי מכביד, והאחר יותר יווסת את עצמו על ידי דיבור. סימנו לעצמנו על ידי תחקור המשפחות, מה נכון לעשות עם כל אחד וקראנו את התמונה. בשעה 23:30, אחרי חמש שעות עם המשפחות, הלב שלי היה על 200. של כולנו. קראנו תהילים, נשאנו עיניים לנחיתה. היה חשוב שלפני הכול, הם יראו את בני משפחתם, אחרי שיחה טלפונית קצרה. ברור שכולנו בכינו. לא הייתה עין יבשה במעמד הזה".
"הרגע שבו ראינו דרך החריצים של חלון הזכוכית את המסוק נוחת היה הכי רגש. המפגש הזה של הגלגלים עם הקרקע. להבין שהם אכן הגיעו. בתוך החושך שהביאה איתה השעה המאוחרת, נדלקו אורות שהביאו איתם שמחה"
היא מספרת כי "כל המשפחות הגיעו אלינו במצב פיזי סביר. מבחינה רגשית, קשה לאמוד את היקף התמיכה הרגשית שלה יהיו זקוקים בהמשך. בוודאי שהחוויה מטלטלת ודורשת תמיכה מאוד מקצועית. המשפחות משתחררות כל אחת בזמן שמתאים לה, ותמיד אחרי שגייסנו עבורה את התמיכה המתאימה בקהילה. כולם יוצאים מכאן עם כתובת. תפרנו עבור כל משפחה את הקשר עם הגורם המתאים כמו למשל, הרווחה, שעושה את עבודתה מאוד ברצינות ואמונה על הקשר עם המשפחות. נוצר קשר עם הביטוח הלאומי, העמותות וכדומה".
גם המתחם עבר התאמה לקליטתם על פי תשאול המשפחות. "למשל, בכל מיטה, היו מוכנים חפצים שמותאמים לגיל, לתחביבים, לצבעים שכל ילד אוהב, היה משקה שכל ילד אוהב, המון סוגי מוצצים, וכל מה שאפשר להעלות על הדעת שילד יכול להיות זקוק לו. זה אכן עבד. זה שימח. קיבלנו פידבקים מדהימים מכל מי שהיה בסביבה ובפרידה מהמשפחות שמענו מילים שחיממו את הלב".
"התמיכה שלנו היא, כאמור, גם לחטופים וגם לבני משפחותיהם, ועם השחרור, המנדט שלנו מסתיים, כי בית חולים הוא לא המקום לשיקום", היא מסכמת.
"וברגעים כאלה את חושבת על הילדים הפרטיים שלך", אומרת עזר כהן, בת 50 נשואה ואם לשניים. "לרגע לא הייתי מנותקת מההשלכה הרגשית של המשפחתיות והאימהות. זה בלתי אפשרי. אני אם לבן 20 ולבת 13. מאותה שבת אני חושבת מה היה קורה אם חלילה זה היה קורה אצלי. אף פעם לא נבין בדיוק מה מרגישים, אבל מנסים להבין הכי קרוב שיש".
מה הרגע שלא תשכחי אף פעם?
"ללא ספק את הרגע שבו ראינו דרך החריצים של חלון הזכוכית את המסוק נוחת. המפגש הזה של הגלגלים עם הקרקע. להבין שהם אכן הגיעו. שעכשיו זה בטוח, זה קורה. כולם מחאו כפיים ובכו. בתוך החושך שהביאה איתה השעה המאוחרת, נדלקו אורות שהביאו איתם שמחה".
