כבר 28 שנים שעליזה לב היא עובדת סוציאלית פעילה ועסוקה מאוד, אבל היממה שהתחילה בבוקר 7 באוקטובר שקולה כנגד כל שנות העבודה שלה גם יחד. "כמות הפצועים, ההרוגים, הדם שזלג לרצפת חדר המיון, הריחות, קולות השבר של ההורים שהתבשרו, מראות של בני משפחה עם צילום יקיריהם, שכמו לקוחות ממציאות חיים אחרת, מתחננות לכל שביב מידע על אודותיהם. ריכוז הפצע האנושי ההמוני הזה, המדמם והזועק לעזרה, גזל כמעט את כל כוחות הגוף שלי והנפש".
לב (52) נשואה ואם לשלושה, עובדת סוציאלית במרכז הרפואי ברזילי במערך הילדים ובמחלקה לרפואה דחופה (מלר"ד) מבוגרים, מתעוררת בבוקר 7 באוקטובר מהאזעקה הראשונה. "שמעתי נפילה, ובאוטומט אני כבר מתלבשת. הילדים ובעלי מפצירים בי להישאר בבית, 'עוד לא קראו לך, מה את רצה?', ואז אני מקבלת שיחה מבית החולים שמדווחת על נפילה בבית עם תינוק. אני תושבת אשקלון, גרה במרחק דקותיים הליכה מבית החולים, כך שמיד יצאתי לאזעקה נוספת שתפסה אותי בדרך. מאותם רגעים נלכדתי ברצף מתמשך של אירועים טרגיים". צפו בתיעוד מהשעות הראשונות של 7 באוקטובר בבית החולים ברזילי:
כך נראה בית החולים ברזילי בשעות הראשונות: רצף בלתי פוסק של נפגעים
היא מגיעה למלר"ד בתחילתו של בוקר מטורף שבמהלכו, וגם בימים הבאים, ייקלטו 685 פצועים, תוך שבית החולים סופג מטחי רקטות שאחת מהן פגעה באגף הילדים. אחרי שביררה שהתינוק שעליו דווח לה בריא, הוצפה במראות קשים. "זכור לי שמגיעה ילדה כבת תשע עם הוריה, תושבי שדרות. האב נורה ונפצע באורח אנוש והגיע אלינו כבר מורדם ומונשם ובסיכון חיים. מצבה הנפשי של האם קשה והיא מתמוטטת. הילדה הייתה לבדה בסיטואציה האכזרית הזאת. רצתי למחלקת ילדים והבאתי לה משחקים. הושבתי אותה אצלי בחדר והבטחתי לה שלא אעזוב אותה".
4 צפייה בגלריה
עדיין בלתי נתפס. השעות הראשונות של 7 באוקטובר בבית החולים ברזילי באשקלון
(צילום: דוברות המרכז הרפואי ברזילי)
הילדה נרגעה והשתיים ישבו לשחק ארץ עיר, בעוד הנייד שבחלוק כיסה של עליזה שולח התראה. "הייתי על המון דברים יחד, בהצפה כמו כל אנשי הצוות. הילדה ואני יושבות בחדר שלי כשאח מזעיק אותי למיון ונותן לי את מכשיר הנייד שהוא הוציא מכיסו של הרוג. אני חוזרת לחדר, אנחנו משחקות ארץ עיר והראש שלי לא שם כי אני דרוכה לקראת הבשורה המרה שאיאלץ להפיל על מי מקרוביו של ההרוג שיחפש אותו".
עליזה לב: "הייתי על המון דברים יחד, בהצפה כמו כל אנשי הצוות. הילדה ואני יושבות בחדר שלי כשאח מזעיק אותי למיון ונותן לי את מכשיר הנייד שהוא הוציא מכיסו של הרוג. על הצג אני רואה 'אשתי האהובה'. עונה לאישה שהיא יכולה להגיע לברזילי"
כעבור זמן קצר נשמע הצלצול שממנו חששה. "על הצג אני רואה 'אשתי האהובה'. אני יוצאת מהחדר, מסמנת לילדה שאני מיד חוזרת, עונה לאישה ואומרת לה, טרם הבשורה המרה, שהיא יכולה להגיע לברזילי כי בעלה במיון. אני חוזרת לחדר ומוצאת בו את הילדה משדרות משחקת וליבי נחמץ למראה הילדה שיושבת לבד בתוך חדר שמגונן עליה מכל הזוועות במרחק מסדרון ממנה. היא בעולמה התמים, עולם המשחקים, והמעבר המטורף הזה שאני עושה, בין מציאות תמימה לכאורה לשיא הזוועה והכאב, הוא לא נתפס".
כשאשתו של ההרוג ובתם מגיעות למיון, מזעיקים את עליזה ולמורת רוחה של הילדה שמסרבת להיפרד מהדמות החמה והתומכת הראשונה שפגשה בבית החולים, היא עוברת לחסותה של עו"סית אחרת. "אני פוגשת במיון אישה כבת 50 ובתה ומציגה את עצמי בשמי, שאני זאת שעניתי לטלפון ממנה. אני ואנשי צוות נוספים מובילים את האם והבת לחדר הבשורות המרות. משם, לבקשתן, הן חוזרות להיפרד מאב המשפחה".
אירוע קשה רודף אירוע אסוני בפער של דקות. "אני נקראת למיטה של צעיר כבן 30 שחולץ מחוף זיקים. אני מסתכלת עליו ולא רואה אפילו שריטה קטנה על גופו ועל פניו והוא בוכה בכי מר. מתוך השתנקות הוא מתאר, שנפלו עליו גופות החברים שלו ושהוא השורד היחיד. ברגע הזה התחלתי להפנים את גודל האסון עד כדי כך ששאלתי את אחד הרופאים אם נכבשנו".
את המבואה לחדר המיון, כמו את חדר המיון עצמו, על המראות שוברי הלב והזעקות מפלחות השמיים, לא תשכח לב לעולם. בעיקר לא את ההורים המודאגים שהגיעו בעשרות אם לא במאות, עם תמונות הקרובים בידיהם. "אין מכמיר לב מהורה מטורף מדאגה לבנו/בתו, שנתלה בכל שביב של רמז ופונה לכל אחד אם מישהו ראה. בנוהל, אני מדפדפת בקלסר הנפגעים, נעדרים, הרוגים ולפי התמונות שצולמו בהגיעם למיון, חלקם עם פנים שהושחתו במעשה ידי שטן, אני צריכה להשוות למראה הצילום שבידי ההורים. את חלקם אני נאלצת להפנות או ללוות למרכז האלמונים, שם צילמו ותלו על הקיר את הצילומים שניתן היה לזהות מהם את קרוב המשפחה".
עליזה לב: "אני מדפדפת בקלסר הנפגעים, נעדרים, הרוגים ולפי התמונות שצולמו בהגיעם למיון, חלקם עם פנים שהושחתו במעשה ידי שטן, אני צריכה להשוות למראה הצילום שבידי ההורים"
מראה ההורים עם המבט המבוהל והעיניים השואלות נחרת ונצרב בה עמוק. היא לא תשכח אמא של חייל אחד: "ההורים הגיעו מצוידים בצילומים של בנם החייל, אני פותחת את הקלסר ומזהה דמיון לצילומים שהראו לי ההורים. הראיתי לאמא והיא כמו חזרה לחיים, 'זה הבן שלי, הלוואי שהוא חי. אני חושבת שהוא חי'. ניגשתי לקצינת נפגעים שחזרה ובדקה ועדכנה אותי שהחייל המצולם נהרג. האמא לא עזבה אותי ובכל שנייה שאלה אם כבר ביררו ואני עונה לה שהצבא מברר, ואגב כך קונה לה עוד דקות של תקווה".
אנשים התמוטטו, שאגות מחרישות אוזניים
קצינת הנפגעים מגיעה ומבקשת מעליזה להצטרף אליה למשרד שהפך באחת לחדר הבשורות המרות. "ביממה הזו שמעתי זעקות שבר של הורים ובני משפחה, ראיתי אנשים מתמוטטים וקורסים אבל מה שנזעק מגרונה של האם הזו הייתה שאגה מפלחת של דוב שכול. שאגה מחרישת אזניים. כשהיא מילימטר מבשורת החיים של בנה, לפני שהמהלומה תיפול על ראשה, ניגשתי אליה. הנחתי עליה יד רכה, הגשתי מים לה ולאבא שעדיין היה מאופק. ככל שחלפו הדקות היא נרגעה ואמרה לי 'תודה שהיית איתי'".
לקראת הצהריים נקראה עליזה לחייל בן 19 שנורה בשתי ידיו. "הוא בגיל של הילדים שלי וכל כך כאב לשמוע אותו צועק 'איבדתי את הידיים, תצילו אותי'. התקרבתי אליו, והוא מיד שאל אם אני יכולה להיות איתו. הבטחתי ואז ביקש שאבטיח לו שהוא לא יאבד את שתי ידיו. אחר כך התחנן שאצטרף אליו לרנטגן, ולרופא אמר 'תסביר לה, לא לי'. הצעתי לו להתקשר להוריו והוא סירב בתוקף כי לא רצה שיראו אותו בלי ידיים. שכנעתי אותו, הוא התקשר לאביו ומיד כששמע את קולו, פרץ בבכי מרורים וסיפר שירו בשתי זרועותיו. ביקשתי ממנו את הנייד, הצגתי את עצמי, אמרתי שהוא בסדר, 'הנה, הוא מדבר איתכם'. וכך נרמלתי את הסיטואציה. ליוויתי אותו לחדר ניתוח, שם הצליחו לשמר את ידיו. כשעבר לשיקום סיפר עליי 'היא לא ויתרה עליי'".
"כל כך כאב לשמוע חייל צועק 'איבדתי את הידיים, תצילו אותי'. התקרבתי אליו, והוא מיד שאל אם אני יכולה להיות איתו. הבטחתי ואז ביקש שאבטיח לו שהוא לא יאבד את שתי ידיו"
בשעות הערב, אחרי רצף בשורות מרות שנאלצה למסור, עבודה אינטנסיבית מכלה כוחות נפש, פנה אליה גבר כבן 40 ושאל "את עליזה?", היא מהנהנת והוא מספר שאחת האחיות הפנתה אותו. "שאלתי אותו איך אוכל לעזור לו והוא סיפר שהוא מחפש את הוריו, תושבי אחד מקיבוצי העוטף שאינם זמינים כבר משעות הבוקר. 'אני לא זז מפה עד שאת מוצאת לי אותם. אני לא יוצא מכאן בלי תשובות'. הוא מראה לי תמונות של הוריו, אני מחפשת בקלסר השמות שלי ולא מוצאת באף רשומה, גם לא ברשימת הנעדרים. אני אובדת עצות ואין לי איך לעזור לו, אבל ממשיכה לדפדף כדי לתת לו פיסת תקווה".
במשך שש שעות הוא לא זז מהמיון, שאל כל פצוע מהיכן הוא. ואז הוא שואל אישה מבוגרת מהיכן היא, וכשהיא משיבה שהיא מהקיבוץ של הוריו, ניצתת בו תקווה לרגע, עד שהיא מצליפה את האמת: "שרפו לנו את כל הבתים". באחת, הפך האיש מגבר ממוקד מטרה לילד יתום, "זה לא יכול להיות. רק אתמול בערב אכלתי איתם ארוחת חג". בשלב כלשהו התבשר על גורל הוריו ועזב את בית החולים.
"בתפקיד שלי, אני רגילה למראות קשים. זה חלק מובנה בהגדרת התפקיד. מפצועים בתאונות דרכים ועד שכול פתאומי שעוברות משפחות שמאבדות את יקירן, אבל מה שחוויתי באותה שבת ארורה, לא מקבץ יחד את כל החוויות המקצועיות הכי קשות שעברתי לאורך כל שנות עבודתי", מסכמת לב.
חלק מחוויותיה של עליזה לב מ-7 באוקטובר נכתבו בספרה של ד"ר יעל דרזניק ממרכז שניידר לרפואת ילדים "כבדו שערי עזה", שיצא לאור לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים". המחברת קיבצה את חוויותיהם של אנשי רפואה מתחומי הגוף והנפש באותה שבת שמחת תורה שתיזכר לדיראון עולם.
