מה אתם בודקים לפני שאתם סוגרים מלון לחופשה בחו"ל? סביר להניח שאת המיקום שלו, את גודל החדרים, המלצות מטיילים וכמובן, את המחיר. במשך עשר שנים גל בדקה רק דבר אחד: אם יש במלון חדר כושר זמין ואילו מתקנים נמצאים בו. כל יום בחופשה שלה – ולא משנה היכן היא התקיימה – התחיל באימון תובעני שכלל הרמת משקולות, סטים וריצה.
"גם כשטסתי לניו יורק לשבוע אחד בודד התחלתי כל בוקר באימון. ניו יורק יכולה לחכות, האימון לא. כשטסתי לברצלונה עם אחותי היא שנאה אותי. כל בוקר דרשתי ממנה לחכות שהאימון שלי יסתיים. כשחברה הזמינה אותי לבקר אותה בלונדון לשבועיים ולישון בבית שלה, דחיתי את ההצעה על הסף. הסכמתי רק אחרי שהיא אמרה לי שיש אפשרות להירשם לחדר הכושר שבו היא מתאמנת לחודש אחד בלבד".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ההתמכרות לספורט התחילה בגיל 18, אולם שורשיה נעוצים כבר בשנות התיכון. "הייתי ילדה רזה מאוד, אבל בחופש הגדול בין ט' ל-י' נכנסתי לדיכאון וביליתי את כל הקיץ באכילה. כשחזרנו ללימודים המדריכה בצופים זרקה לי 'השמנת קצת' וזהו, הפסקתי לאכול. רזיתי מאוד, ואז התחילו בולמוסי אכילה והשמנתי נורא. כדי לרזות התמכרתי לכדורים ולמשלשלים. ככה עברו להן שנות התיכון שלי.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"כשסיימתי תיכון הכרתי בן זוג. הוא בדיוק עבר להתגורר בלונדון בשביל ללמוד שם ואני הצטרפתי אליו. העניין הוא שהייתה לו עבודה שם ולימודים ומלא חברים, ולי לא היה כלום. הייתי מאוד משועממת. ליד הבית שבו התגוררנו היה חדר כושר, אז נרשמתי. התחלתי להתאמן ומצב הרוח שלי השתפר. במקביל חזרתי לאובססיית התזונה שלי. התחלתי לשים לב למה אני אוכלת, כמה ומתי. פתאום נהיו לי חיים. התאמנתי שישה ימים בחדר כושר ויום אחד שחיתי. האימונים הלכו והתארכו והמשקלים הלכו ועלו, והאוכל הלך והצטמצם. הרגשתי שזה טוב, שזה סבבה, כי לא היה לי שום דבר אחר בחיים.
"אחרי שנה וחצי חזרנו לארץ ונפרדנו. שוב מצאתי את עצמי בנקודת אפס. אין לי עבודה, אני לא לומדת כלום, החברים שהיו בארץ התרחקו או היגרו, ואין לי מושג מה אני רוצה לעשות בחיים. הכושר היה העוגן שלי. באיזשהו שלב התחלתי ללכת פעמיים ביום, גם בבוקר וגם בערב. מתישהו איזה מדריך זרק לי, 'אם את כבר פה כל היום, למה שלא תתאמני לחצי מרתון?', ואז התחלתי וזה כבר ממש נטרל לי את החיים. הלכתי לישון בשמונה וחצי-תשע, קמתי בחמש. שעה וחצי ריצה ואחר כך אימון משקולות. התזונה הייתה תלויה ישירות באימונים: מה לאכול לפני אימון, מה אחרי, כמה לאכול. כל היום שתיתי שייקים של חלבון ודחפתי לעצמי כל מיני ויטמינים ותוספי תזונה. אין כמעט חברים, אין משפחה. לא יצאתי עם אף אחד במשך שנים. אפילו בחירת העבודה שלי הושפעה מזה. לא רציתי עבודה תובענית מדי כדי שיהיה לי זמן להתאמן, אז בחרתי במלצרות שהיא עבודה מזדמנת במשמרות. אני מרגישה ששנים שלמות נמחקו לי מהחיים כי זה כל מה שחשבתי עליו".
איך הגיבה הסביבה שלך להתמכרות הזו?
"אנשים הביעו התלהבות והמחמאות זרמו בקצב. איך רזית, איזה שרירים נהיו לך. זה היה מאוד מתגמל. המחמאות הזינו אותי. אחרי הכול, לא היה לי טייטל אחר. לא הייתי עוד דברים. הייתי ספורטאית וזו הייתה הזהות שלי. רק מי שהיה באמת במעגל הקרוב, שניים-שלושה חברים טובים והמשפחה, ידעו שזה חולי, שיש לזה מחיר, שזו התמכרות שיש לה נזקים. היו המון סיטואציות קיצוניות, שבהן לא הגעתי למפגש משפחתי כי היה אימון או לא ראיתי חברים כי היה אימון, או שהשתגעתי בגלל שהמורה חולה וביטלו את הספינינג".
"אין כמעט חברים, אין משפחה. לא יצאתי עם אף אחד במשך שנים. אפילו בחירת העבודה שלי הושפעה מזה. לא רציתי עבודה תובענית מדי כדי שיהיה לי זמן להתאמן, אז בחרתי במלצרות. אני מרגישה ששנים שלמות נמחקו לי מהחיים"
עבר לך בראש שזה מוגזם? ניסית לצמצם את הפעילות?
"פחדתי להפסיק. הייתי בטוחה שאם אפסיק, אני לא אצליח לחזור. אני זוכרת שהייתה לי שפעת וחום, ושכנעתי את עצמי שאלה כאבי שרירים ושאימון יעשה לי טוב, וזה באמת עשה טוב אז עוד יותר התאמנתי. המסקנה המעוותת שלי הייתה שכשאני חולה, צריך יותר אימונים".
עשור שלם נמשכה האובססיה של גל. מי שקטע אותה היו הרופאים: "באיזשהו שלב הגיעו שברי המאמץ והכאבים, וגם בעיות בעיניים. היו לי קרעים ברשתית, והרופאים טענו שיכול להיות שזה תוצאה של הקפיצות. הם אסרו עליי להתאמן והמליצו לי על שיעורי עיצוב או פילאטיס כתחליף. הלכתי אבל לא נהניתי מזה כי אין שם כמעט אנדורפינים, אז הפסקתי. מתישהו פגשתי בן זוג, מצאתי עבודה שאהבתי, ופתאום היו לי חיים חוץ מהספורט. כן היה לי מנוי לחדר כושר, אבל זה כבר לא היה אותו דבר. התחלתי טיפול פסיכולוגי, וקבעתי לעצמי כלל שלפיו חיי חברה קודמים. אם חברה רוצה להיפגש ויש במקביל שיעור אירובי, אני נפגשת עם החברה. ככה זה נפסק".
חלפו שנים מאז הגמילה. כיום היא בת 43, נשואה ואמא, ולדבריה לא מתאמנת בכלל.
"עכשיו אני בקיצוניות השנייה, הכושר שלי שואף לאפס וזה מדכא. יש בי משהו שמתגעגע לתחושת המסוגלות, לידיעה שאת יכולה להרים 30 ק"ג אם את רוצה, שאת יכולה לרוץ 20 ק"מ. מה שכן, אני יודעת שאני יותר בריאה נפשית היום. אני יודעת שלא חייתי אז. אני רואה אנשים שלמדו איתי והתפתחו והתקדמו, והתחתנו בגיל יותר צעיר. בשנים שבהן אני הייתי בחדר כושר, הם עשו דברים. אני חושבת ששילמתי על זה מחיר מאוד כבד. התפתחתי מאוחר, כי הייתי תקועה במין קפסולה כזו שכל מה שעניין אותי זה מה אני אוכלת וכמה אני מתעמלת".
נכון לעכשיו ה-DSM (ספר האבחנות הפסיכיאטריות) לא מכיר בהתמכרות לספורט כאבחנה נפרדת. הוא מכיר בשני סוגי התמכרויות: התמכרות לחומרים והתמכרות התנהגותית. ספורט נחשב להתמכרות התנהגותית, כמו למסכים או לניקיון או למין, אף על פי שבפועל מתקיימת גם התמכרות מובהקת לחומרים (אנדורפינים).
"יכול להיות שמתישהו בעתיד זה עוד יקרה", אומרת עמית שירת, עובדת סוציאלית ממכון "חיבורים" שעובדת כעשור בעולם שיקום הנפש, "אחרי הכול מדובר בספר אמריקני שבעצם משקף את הערכים של החברה שבה אנחנו חיים. התמכרות לספורט הולכת וצוברת תאוצה במדינות המערב, ובהחלט ייתכן שיום אחד תזכה לאבחנה נפרדת".
עד שזה יקרה, מהי התמכרות לספורט?
"התמכרות היא כל פעולה, תחושת גוף, חוויה רגשית או מחשבה שחוזרים עליה באופן רפטטיבי בלתי נשלט, ושיוצרת פגיעה מסוימת בתפקוד. התמכרות לספורט היא אובססיה לביצוע פעילות גופנית מוגזמת ולא פרופורציונלית. במובן הפיזי, התמכרות לספורט היא התמכרות לאנדורפינים. ההבדל בין אנדורפינים לניקוטין, אלכוהול או סמים אחרים הוא שמדובר בחומר שמצוי באופן טבעי במוח, בעוד שכל האחרים הם חומרים חיצוניים שמוחדרים לגוף. הבדל נוסף הוא שאת האנדורפינים האדם מייצר בעצמו באמצעות גופו באופן אקטיבי, ואילו יתר החומרים נצרכים באופן פסיבי. מלבד שני ההבדלים הללו, התמכרות לאנדורפינים זהה להתמכרות לכל חומר אחר. ככל שעובר הזמן הגוף מתרגל, המינונים הולכים ועולים והמכור זקוק ליותר ויותר על מנת לשמור על תחושת חיוניות".
בואי נעשה רגע סדר. כל גבר שני בטינדר מעלה תמונה שלו מרים משקולות בגאווה ומציין שהוא "מכור לחדר כושר", חצי מדינה עושה יוגה, ובטיילת תל אביב כבר אי אפשר ללכת כי היא מפוצצת בגברים ובנשים שחולפים על פנייך בריצה. כולנו הפכנו למכורים לספורט?
"חד-משמעית לא. רוב האנשים שמגדירים את עצמם כמכורים לספורט לא באמת מכורים לספורט. יש זילות של המונח התמכרות, בטח בהקשר של ספורט. התמכרות היא דחף אובססיבי לעסוק בדבר שוב ושוב ושוב, דחף שאי אפשר לשלוט בו, כאשר נסיגה ממנו מעוררת חרדה. זה מזכיר לי אנשים שבתקופות לא טובות אומרים שהם בדיכאון. זה לגמרי זילות של המילה. הם אולי מאוד עצובים ומתוסכלים, אבל זה לא בהכרח דיכאון. דיכאון הוא מחלה. גם התמכרות היא מחלה, היא מסוכנת והיא מייצרת סבל נפשי ופיזי אצל המכור. גם אם אדם מקדיש שעות רבות לפעילות גופנית ומעדיף להשקיע בזה על פני דברים אחרים, וככל הנראה צורך יותר אנדורפינים מהאדם הממוצע - זה עדיין לא אומר בהכרח שהוא מכור.
"המשמעות הכי עמוקה של התמכרות היא שמידת החופש והבחירה מצטמצמות. ההבדל בין מוטיבציה גבוהה לשמירה על אורח חיים בריא להתמכרות היא במידת החופש שיש לאדם. זה בסדר לקום בחמש בבוקר בשביל לרוץ, אבל מה קורה לך אם אשתך או הילדים שלך צריכים אותך בשעות האלה, או שבמקום העבודה מבקשים ממך להגיע מוקדם יותר? אם אתה מתבאס אבל אוסף את עצמך – הכול בסדר, אבל אם אתה בוחר בפעילות גופנית פעם אחר פעם ומוותר עבורה על דברים אחרים, יש סיבה לדאגה. כשמכור לספורט נדרש לוותר על אימון לטובת פעילות אחרת, הוא יחווה סוג של פירוק רגשי ויגיב בתסכול עמוק. הייתה לי מטופלת מכורה לספורט שבזמן שיחה עם חברות הייתה מפסיקה לכמה דקות, רצה לשירותים, עושה כפיפות בטן וחוזרת. הרבה פעמים יש קשר בין התמכרות לספורט להפרעות אכילה או לכל הפחות למורכבות בדימוי הגוף. היחסים עם הגוף פגומים באיזשהו אופן".
הבעיה העיקרית עם התמכרות לספורט, ומה שמבדיל אותה מכל יתר ההתמכרויות בעולם, הוא היחס שהיא מקבלת מהחברה. אין אף אדם בעולם ששואף להתמכר לסמים, לאלכוהול, לאוכל, למין או למסכים. לעומת זאת, אם תקלידו בגוגל את צמד המילים "איך להתמכר", גוגל ישלים אוטומטית את החיפוש עם המילה "לספורט". כלומר, אנשים מחפשים אקטיבית איך לגרום לעצמם לצאת מהבית ולהישאב לעולם שכולו חישובי זמנים, משקלים, חלבונים וקוביות בבטן. התמכרות לספורט מעוררת כבוד, הערצה ואפילו קנאה. גם כשאנחנו מתעצבנים על מישהו שמוותר על מפגש איתנו כי הוא "חייב לצאת לרוץ", אנחנו עדיין מעריכים את הוויתור שלו. ביצוע פעילות גופנית יומיומית מעיד על שלל תכונות חיוביות שכולנו היינו שמחים להחזיק בהן: נחישות, יכולת התמדה, כוח רצון ומוטיבציה. לעומת זאת, כל ההתמכרויות האחרות מצביעות בעיקר על חולשה. אין שום דבר מעורר קנאה באדם שחש צורך בלתי נשלט לשתות כוס וודקה.
"במובן מסוים התרבות שבה אנחנו חיים מקדמת ודוחפת ומתגמלת אותנו על התמכרות לספורט", מודה שירת. "העולם דורש מאיתנו גוף רזה, חטוב, שרירי, יפה, בריא ושזוף, וכשאנחנו עושים ספורט, אנחנו בעצם נענים למה שהוא מבקש. התמכרות לספורט מקובלת חברתית. בשל כך ייקח הרבה זמן עד שהסביבה תבחין בהתמכרות ועד שהאדם עצמו ירים דגל אדום".
איך מבחינים?
"מי שמקורב לאדם כזה יוכל לזהות מהצד שהספורט מגיע תמיד על חשבון דברים אחרים, חשובים לא פחות. עיקר הזיהוי יתבצע דווקא כשהאדם עושה פחות ספורט. בתקופה זו נוכל להבחין בתסמיני גמילה כמו מצב רוח ירוד, עייפות ופחות ריכוז. למרבה הצער, פעמים רבות המכור עצמו יחשוב שהאובססיה שלו היא לגיטימית לגמרי וכולם סביבו סתם עצלנים. צריכה להגיע פציעה או הוראה ישירה מרופא כדי שהאדם יהיה מודע שמה שקורה לו לא מיטיב איתו, וירצה בשינוי".
מה מאפיין התמכרות לספורט?
"כשמדברים על התמכרות לספורט, לרוב מדברים על ספורט ספציפי, בדרך כלל פעילות גופנית מעוררת מסוג אירובי שמשחררת כמות גדולה של אנדורפינים, ופחות על יוגה או פילאטיס. השניים האחרונים דורשים הקשבה לגוף, בעוד שהאחרים דורשים ניצחון על הגוף. יחד עם זאת, גם יוגה אפשר לעשות לא בהקשבה, מאוד בכוח ולא להרפות כשיש כאב, אבל בגדול רוב ההתמכרויות יהיו לאפרים.
7 צפייה בגלריה
''רוב האנשים שמגדירים את עצמם כמכורים לספורט לא באמת מכורים לספורט''. עו"ס עמית שירת
(צילום: מתוך האלבום הפרטי)
"האימונים לא יהיו מגוונים יותר מדי, אבל כן יהיו מלווים בהמון טקסיות. אם מכור רגיל להתחיל עם המשקולות, וכשהוא הגיע לחדר כושר הוא גילה שמישהו לקח לו אותן, יהיה לו קשה מאוד. בנוסף, רוב המכורים יבזבזו לא מעט כסף על חפצים שמשרתים את הספורט - בגדים, נעליים וכו'".
מהם הסיכונים המרכזיים בהתמכרות?
"נהוג להבחין בין סיכונים פיזיים לנפשיים, ובעיניי זו הפרדה מלאכותית, שכן הפציעות של הגוף מייצרות גם חוויה רגשית והחוויה הרגשית משפיעה מאוד על הגוף.
"ברמה הפיזית, התמכרות לספורט דומה להתמכרויות אחרות. בגיל ההתבגרות היא עלולה לגרום להפסקת מחזור, לעצירת צמיחת החזה ולפגיעה בהתפתחות. בגיל מבוגר יותר יש סיכון לשברים, התקפי לב ואפילו נכות פיזית. הרבה פעמים מי שמפנה לטיפול רגשי סביב ההתמכרות לספורט הוא האורתופד או רופא המשפחה. יש מכורים שגם כשהרופא יגיד להם משפט מזעזע כמו 'אם אתה תמשיך להתאמן באופן הזה, אתה תגיע לכיסא גלגלים', הם יתקשו להפסיק, ממש כמו שניתן לראות בבתי חולים אנשים מעשנים כשלצידם בלון חמצן.
"הסיכון הנפשי העיקרי הוא צמצום מידות החופש. לאט-לאט נראה פחות ופחות השתתפות בדברים אחרים משמעותיים בחיים כמו משפחה, חברים, עבודה. מכור לספורט שנאלץ פתאום להפסיק חווה משבר זהות מאוד גדול. אנחנו מדברים על משבר זהות בדיוק כמו שחווים אנשים שנגמלים מסמים. המכור צריך להחליף את כל החברים, את כל הסביבה, את כל ההרגלים, את כל זמן הפנאי שלו. סדר היום משתנה, נוצר חלל עצום של זמן, והוא צריך לבנות את החיים מחדש ולגלות מי הוא בלי הספורט ומה הוא אוהב. בהחלט נוכל לראות התמכרות למשהו אחר כתחליף, ממש כמו עם סיגריות ואוכל, ולכן כמו בכל גמילה, חובה שיהיה מלווה בטיפול".
איך גומלים אדם מספורט?
"ראשית, חשוב לציין שלא תמיד חייבים טיפול. מדובר בהתמכרות שיכולה להשתלט על חיינו לשנה-שנתיים, ואז להתאזן באופן טבעי בעקבות כניסה של דברים חדשים לחיינו. באשר לגמילה, CBT (טיפול קוגניטיבי התנהגותי) נמצא כשיטה התומכת ביותר בהפסקת התמכרויות. זו עבודה על שינוי התנהגות. אנחנו לומדים יחד עם המטופל להכיר לעומק את המחשבות והערכים שלו סביב ספורט, בניסיון להבין מה עומד מאחורי הרצון האובססיבי להיות כל הזמן בכושר. לאט ובעדינות נעבוד על שינויים התנהגותיים קטנים, כשהמטרה העיקרית היא לייצר גמישות. אולי להתנסות בספורט אחר, שלא משחרר את אותה כמות אנדורפינים שהאדם רגיל אליה. ברור שהמטרה היא לא להפסיק לחלוטין להתאמן. במובן הזה, זה קצת מזכיר גמילה מאוכל או ממין. אלו דברים שאנחנו זקוקים להם במידה סבירה והגיונית. יש שיגידו שזו גמילה קשה יותר מסיגריות או מאלכוהול, כי בשני אלה זה הכול או כלום. ההפסקה אומנם דורשת כוחות אדירים, אבל היא חד-פעמית. לעומת זאת, מי שנגמל מספורט נתקל כל הזמן באנשים שעושים ספורט, ואף נדרש לעשות ספורט בעצמו אבל לדעת לשים גבולות. לפעמים יותר קשה לשים גבולות להרגל מאשר להיפטר ממנו לחלוטין".
אם לפני 12 שנה הייתם אומרים לפיני גולן שיום יבוא והוא יסיים את טריאתלון איש הברזל, סביר להניח שהוא היה צוחק לכם בפנים - ואז רץ לברר בוויקיפדיה מה זה בדיוק "איש הברזל" ומה עושים שם. גולן של שנת 2011 היה גבר בן 40 ששקל 135 ק"ג, שהתפרשו על 1.70 ביום שבו הוא קם מתוח במיוחד. איש צבא קבע שהמדליות היחידות שנחו על שולחנו הושגו באליפות צה"ל בבישול למפקדים.
"הייתי איש יושבני מאוד, והספורט היחיד שעשיתי היה בלסתות. בשיאי הגעתי ל-BMI 42.5. החלטתי שאני זקוק לעזרה ועברתי ניתוח שרוול. חודש-חודשיים אחרי הניתוח התחלתי לעשות הליכות בשכונה שלי בשוהם. לאט-לאט התחלתי לרוץ בין העמודים עד שהגעתי לחמישה ק"מ. אני זוכר את היום הזה, בכיתי בדמעות. המשכתי לאמן את עצמי והצלחתי לבד להגיע לעשרה ק"מ. בנקודה הזו הצטרפתי לקבוצת הריצה של צה"ל. שם באמת למדתי לרוץ, עם אינטרוולים, עליות ואימוני כוח. עשיתי כמה חצאי מרתון ושני מרתונים שלמים, והקילוגרמים נשרו. מדי פעם נפצעתי בריצה וחיפשתי תחליף, אז הצטרפתי גם לקבוצת השחייה של צה"ל והתחלתי לשחות".
שלוש שנים אחרי אותו ניתוח הגיעה הפרישה מצה"ל, וגולן מצא את עצמו תוהה מה הלאה. "קיבלתי כמה הצעות עבודה שוות, אבל היה לי פאשן למשהו אחר. רציתי למנף את הסיפור שלי לקריירה שנייה, ולהנחיל את העולם של הריצה ואורח חיים בריא לאנשים אחרים".
כבר היו באמתחתו שני תארים אקדמיים, אבל הוא בחר לשוב לאוניברסיטה וללמוד הוראת חינוך גופני ("למדתי עם ילדים בני 22 אבל לא היה לי אכפת"). כשסיים התחיל ללמד חינוך גופני בתיכון, וקצת לפני השחרור הרשמי פתח את העסק שלו - "לרוץ עם פיני". כל זה עוד יכול היה להיחשב סביר, אילולא היום ההוא שבו גולן שאל אופניים מחבר. בהתחלה הוא רק רכב פה ושם, אבל לאט-לאט התאהב ברכיבה, רכש אופניים והתחיל להתאמן לטריאתלון ספרינט. ההמשך היה בלתי נמנע. הטריאתלון הראשון הוביל לשני והשני הוביל לשלישי. בהמשך חיכו לו תחרויות הספורט הכי קשות בעולם: איש הברזל והאולטרה-מרתון. כיום, בגיל 52, כשהוא כבר סבא לשניים, גולן נטוע עמוק בתוך עולם התחרויות הארוכות שכוללות שחייה, ריצה ורכיבה. עד היום סיים בהצלחה עשרות תחרויות חצי איש ברזל וארבע תחרויות איש ברזל מלאות. ביולי הקרוב מחכה לו החמישית: איירון מן ניו יורק, שנחשבת לקשוחה במיוחד.
איך נראה יום ממוצע שלך?
"יום טיפוסי מתחיל בין ארבע וחצי לחמש בבוקר. 45 דקות אחרי היקיצה אני מתחיל שעתיים-שעתיים וחצי של אימון. משם אני מגיע הביתה, מתקלח, אוכל ארוחת בוקר ויושב שעה על תוכניות ריצה של המתאמנים שלי. בין אחת עשרה לחמש אני מלמד חינוך גופני בתיכון. בערב אוכל ארוחת ערב, ובשמונה אני מתחיל אימוני קבוצות. אני לא מתאמן איתם אבל אני כן בחוץ יחד איתם. אני חוזר הביתה באזור תשע וחצי ומתעלף למיטה".
ובסופ"ש?
"בסופ"ש זה יותר גרוע, כי לכאורה יש לי יותר זמן. בבוקר אני רץ ריצה ארוכה של כשלוש שעות. בצהריים אני רוכב ארבע שעות באופניים ובערב אני עם המשפחה. בשבת על הבוקר אני רץ. בימי חמישי אני שוחה בין שלושה לארבעה ק"מ, וזה נחשב ליום מנוחה".
"לפעמים יש חתונה של בן של אחד החברים, ובתשע וחצי אני צריך לחתוך כי אני חייב לישון לפני אימון הבוקר. פעם היה לי מנוי לכל התיאטראות והלכתי להצגות כל הזמן. ביטלתי כי אין מספיק שעות ביממה"
מה קורה כשאי אפשר להתאמן?
"מה זה 'אי אפשר'?"
נגיד, אם אתה בחופשה.
"כל החופשות שלי משולבות עם הספורט ומתוכננות לפיו. אין חיה כזאת בטן-גב. אם אני והיא נוסעים לסופ"ש בתל אביב, אנחנו קמים בשישי בבוקר ויוצאים לריצה".
כשהוא אומר "היא", הוא מתכוון לפנינה, אשתו ב-30 השנים האחרונות ושותפתו להתמכרות.
"כשרק התחלתי להיפגש עם חברים לריצה, היא הסתכלה עלינו כאילו נפלנו מהירח. באיזשהו שלב אפשרו בצה"ל לצרף בני זוג לריצה, היא הגיעה פעם אחת, נתפסה בג'וק וזהו. היא עשתה מאז כמה מרתונים, והיום אנחנו מאמנים ביחד את כל קבוצות הריצה שלנו. אבל היא פחות מכורה ממני. היא רק רצה, ואני רץ, שוחה ורוכב".
איך מגיבים בסביבה שלכם?
"אני ופנינה עשינו שיפט בחברים, והיום רוב החברים שלנו הם מעולם הספורט. החברים הישנים שנשארו מבינים את הטירוף. לפעמים יש חתונה של בן של אחד החברים, ובתשע וחצי אני צריך לחתוך כי אני חייב לישון לפני אימון הבוקר, והם נאלצים לקבל את זה. כשהייתי שמן גם היה לנו מנוי לכל התיאטראות, והיינו הולכים להצגות כל הזמן. ביטלנו את הכול כי אין מספיק שעות ביממה".
להערכתך, אתה יכול להפסיק אם אתה רוצה?
"אני לא רוצה. כמשורוול אני חרד למשקלי כל הזמן, ואני יודע שזה שומר עליי. היום אני שוקל 67 קילו. אם אני רואה 70 על הצג אני מתחיל להתחרפן. כשהגעתי לביקור אצל המנתח שלי, הוא אמר לי: 'שמע, החלפת את ההתמכרות לאוכל בהתמכרות לספורט' - אז כן, אני מכור, אני מודה שאם אני לא מתאמן בבוקר אני בקריז, אבל אני מעדיף את זה על מה שהיה קודם. אני חושב שאדם שיש לו אופי התמכרותי בכל מקרה יתמכר למשהו, אז ספורט זו ההתמכרות הכי טובה".
פן נוסף של ההתמכרות לספורט שאיש אינו דן עליו הוא ההישגיות. מי שמכור לספורט זוכה לתגובות ההערכה של הסביבה, ובשלב מסוים ניזון מהן. אם הוא יפסיק להתאמן, המדליות יפסיקו להגיע, ואיתן גם המחמאות - ומדובר באובדן לא פשוט.
"זה קצת כמו מרדף אחרי כסף", מודה גולדי רייך, בת 33 מתל אביב. "זה אף פעם לא מספיק. תשאלי כל ספורטאי שהשיג את התוצאה הכי טובה במשהו כמה זמן הוא היה מבסוט על זה, ותגלי שמדובר בחמש דקות. יאללה, להישג הבא".
רייך, גרושה ואם לשני בנים, מגדירה את עצמה כמכורה בגמילה. ההתמכרות שלה התחילה לקראת גיל 30.
"תמיד שנאתי ספורט וחשבתי שאני גרועה בזה. לקראת גיל 30 החלטתי שזה חייב לקרות בצורה מסודרת. נולדתי וגדלתי בבית חרדי עם מודעות מאוד נמוכה לספורט, וראיתי אנשים סביבי שבגיל 50-40 מתחילים להתפרק. פיתחתי חרדה גדולה מאוד מזקנה. מה יקרה כשהגוף יבגוד בי? רציתי לשמור על המכונה הזו, אז החלטתי להצטרף לקבוצת ריצה. במפגש הראשון המאמן שאל אותי מה המטרות שלי. עניתי לו 'לשרוד כאן שלושה חודשים'".
רייך הופתעה לגלות שהיא דווקא טובה בריצה ביחס ליתר החברים בקבוצה. "אני יצור תחרותי, וזה הרים לי. פתאום התחלתי לרוץ במקצבים מהירים, מוקפת באנשים שהתחילו הרבה לפניי והם משתרכים מאחור. התאהבתי בזה ולאט-לאט התמכרתי. בתקופה הזו רצתי מרחקים של עד חצי מרתון (21.1 ק"מ) והתאמנתי חמש פעמים בשבוע. ואז הגיעה הקורונה. שעות העבודה שלי הצטמצמו, איבדתי הרבה לקוחות והתפנה לי המון זמן. תהיתי ביני לבין עצמי מה אני אעשה עם כל הזמן הזה, והסתלבטתי על עצמי שאולי אתאמן לטריאתלון. עאלק אני אלמד לשחות ולרכוב על אופניים, כן בטח.
"כשאמרו לי שהבן שלי חלה בסרטן, המחשבה הראשונה שחלפה לי בראש היא 'זהו, זה נגמר. את לא ספורטאית יותר'. לא הצלחתי לדמיין בראש שלי איזשהו איזון"
איכשהו הבדיחה הפכה למציאות, והיא הקדישה את כל הזמן הפנוי לאימונים לטריאתלון. בנקודה הזו, לדבריה, ההתמכרות תפסה תאוצה.
"התאהבתי ברכיבה על אופניים עד מעל הראש. האופניים הפכו להיות העולם שלי, וגם באימונים האלה גיליתי שאני די טובה. התחלתי להתחרות ולהשיג פודיומים. לא הבנתי איך אני עושה את זה. בכיתי מאושר בסוף מרוצים. קיבלתי ערימות של תגובות הערכה, ובעיניי זה גם חלק מההתמכרות. כשרואים בחורה שעושה טריאתלון מריעים לה, נותנים לה כבוד. גברים נפלו לרגליי, וכן, זה היה מאוד נעים".
איך העובדה שאת אמא לשני ילדים הסתדרה עם האימונים?
"תמיד דאגתי שזה לא יהיה על חשבונם. התאמנתי כשהם ישנו או לא היו בבית, אבל הספורט הגיע על חשבון דברים אחרים. לא יצאתי לחופשות, לא צפיתי בטלוויזיה, לא יצאתי לבלות והחברים שלי באותה תקופה שנאו אותי שנאת מוות. נעלמתי להם".
אחרי הטריאתלון הגיעו האימונים לתחרות חצי איש ברזל הראשונה, ואז לשנייה. "זה אף פעם לא נגמר. זה כמו חומר. ברגע שאתה כובש איזשהו יעד מגיע יעד חדש".
נקודת המפנה הגיעה רק כשאירוע קשה פקד את משפחתה. בינואר 2022 בנה הצעיר חלה בסרטן.
"כשמסרו לי את הבשורה הנוראית הזו, המחשבה הראשונה שחלפה לי בראש היא 'זהו גולדי, זה נגמר. את לא ספורטאית יותר'. לא הצלחתי לדמיין בראש שלי איזשהו איזון, נגיד שאני אוכל להתאמן אבל גם להיות ליד הילד שלי בבית חולים. ראיתי הכול או כלום".
אבל המאמן שלה לא ויתר עליה וניווט אותה לאיזון. בין בדיקה אחת לשנייה, בין אשפוז אחד לשני, הוא השחיל אימונים קצרים של ריצה או רכיבה. רייך התחילה להבין שהיא עדיין יכולה לעסוק בספורט, גם אם הביצועים שלה לא משתפרים. פשוט ספורט לשם הנאה ושחרור מתחים, בלי תחרות ברקע.
"קלטתי שהספורט הוא לא רק מדליות והישגים, הוא פשוט מציל אותי. בכל פעם שרציתי למות יצאתי לרוץ, ומצב הרוח שלי השתפר ברגע. כל השנה הזו ניהלתי עם עצמי דיונים מי אני בתוך העולם הזה. סחבתי את עצמי לתחרויות, אבל לא הצלחתי להביא תוצאות כי הגוף היה גמור. האירוע הכי משמעותי היה טריאתלון תל אביב. הגעתי אליו ישר מאיכילוב. יצאתי מבית החולים שבורה ברמות, אחרי לילה דרמטי שבו כמעט איבדנו את הילד. שיתפתי את הכול ברשתות החברתיות, ובתחרות ניגשו אליי מלא אנשים שאני לא מכירה ואמרו לי שהם עוקבים אחריי ושאני נותנת להם כוח. בהיתי בהם וחשבתי לעצמי: 'על מה אתם מדברים? אני כזאת ספורטאית פח. איך אתם תופסים ממני בכלל?' פשוט לא הצלחתי להבין איך אפשר לשאוב ממני השראה אם אני לא משתפרת כל הזמן".
לאט-לאט היא הבינה, ובמקביל בנה החלים מהסרטן ורייך קיבלה את החיים שלה בחזרה. היא המשיכה להתאמן, ובו-זמנית חיפשה דברים אחרים שימלאו אותה ויעניקו לה אושר כמו שמעניק הספורט. היא גילתה את עולם הפסטיבלים והמסיבות, וכיום חוץ מריצות ומרכיבות היא יוצאת ומבלה.
"אני עדיין מתאמנת כל יום אבל בצורה מאוד בריאה, כי אני רוצה וכי בא לי לצאת ולא כי אני חייבת. אני מכורה לשעבר ואני לא אשקר, יש נקודות שאני עדיין שם. ביום שאני לא מתאמנת אני כן מרגישה רע עם הגוף שלי, כנראה רע יותר ביחס לאנשים רגילים. זה שיח שלא מפסיק אף פעם, אבל אני כן חושבת שאני יותר מאוזנת היום".
