מחזירים את עדן הבייתה
(צילום: שמוליק דודפור)
"עדן-חיה, הילדה הלוחמת שלי, אם ילדיי. אשתי האהובה שאי אפשר לחיות בלעדיה. גם כשביקשו מאיתנו להיפרד ממנה, היה לי ברור שזה לא סוף הסיפור. הייתה בי אמונה שלמה שהיא תצא מזה. היום ברור לנו שעם מודעות לקרישיות בדם לא היינו עוברים את כל הסבל הזה, ואנחנו קוראים לנשים לפני היריון או אחריו לגשת להיבדק. חשוב לנו לספר את הסיפור שלנו, כי אולי הוא ימנע סבל מנשים אחרות".
עמית גבאי, בעלה של עדן-חיה גבאי, שמאושפזת זה שלושה חודשים בבית החולים סורוקה בבאר שבע, אומר את הדברים האלה לקראת יום המודעות הבינלאומי לקרישיות בדם (תרומבופיליה), שחל היום (15.11). מדובר במצב של הפרעה בהרכב הדם וחריגה במנגנון קרישת הדם, שבו הדם נקרש בקלות יתר או יתר על המידה. פגיעה זו מביאה ליצירת פַּקֶּקֶת – קרישי דם בלתי רצויים בוורידים או בעורקים שעלולים להביא לתחלואה, לנכות ואפילו למוות. גבאי מכיר את העובדות הללו היטב: אשתו כמעט מתה.
קראו עוד:
הקרישיות בדם יכולה להיות נרכשת במהלך החיים או מולדת – כלומר, תורשתית. היא גם עשויה להיות זמנית או קבועה. מנתונים סטטיסטיים עולה כי לכ-20% מהאוכלוסייה הכללית יש בעיות של קרישיות בדם, אולם מרביתם לא יחוו אירוע הקשור לכך. היריון הוא מצב פיזיולוגי שבו נוצרת קרישיות יתר, ולכן יש לעקוב אחר התופעה ולאבחן אותה במהלכו. גורמים נוספים להיווצרות קרישיות יתר: שימוש בגלולות למניעת היריון וכן מחלות שונות, ניתוחים או אירועים שגורמים לחוסר תנועה למשך שבוע או יותר. בדיקות מעבדה ספציפיות יכולות לאתר את התופעה.
"נשים שנוטלות גלולות נגד היריון, וגם נשים מעשנות – הסיכון שלהן ללקות בקריש דם במוח גבוה פי 100–200 לעומת שאר האוכלוסייה" אומר ד"ר איליה קירז'נר, מנהל בנק הדם בבית חולים איכילוב בתל אביב. "כל אדם, גם ללא אירוע קודם של קרישי דם, ראוי שיימנע ממצבים של סיכון יתר כגון עישון, משקל עודף, מצבי התייבשות, שכיבה או ישיבה ממושכות. בטיסות ארוכות יש נטייה לשבת ולא לזוז במשך שעות, וזו טעות: חשוב לקום מהכיסא וללכת קצת מדי שעתיים-שלוש. יש גם לעשות שימוש מושכל בתרופות המגבירות את הבעיה, כמו גלולות למניעת היריון".
ד"ר איליה קירז'נרלצד זה מזכיר ד"ר קירז'נר את הגנטיקה וקורא לאנשים שיש במשפחתם תופעה של קרישיות בדם, לפנות לבדיקה ואולי אף לקבל טיפול מניעתי. "צריכה להיות מודעות למחלה הזאת", הוא אומר. "חשוב לדעת שיש תופעה שנקראת פקקת ורידית, שהיא יכולה להיות ברגליים, ויש תסחיף ריאתי, ויש גורמי סיכון. מטופלים שעברו ניתוחים ועוברים החלמה ארוכה, מטופלים לא ניידים עם מחלות רקע, חולי סרטן – כל אלה צריכים לקבל טיפול מונע נגד קרישה, וכדאי לדבר על כך עם הרופא המטפל".
"מי היה מאמין שזה מה שינחת עלינו?"
את עמית גבאי, תושב באר שבע, אני תופסת בשעות הערב ביציאה מבית החולים סורוקה, כשהוא בדרך לחמותו, שאצלה נמצאים בנו יהלי (שלוש) ובתו גאיה (תשעה חודשים). הוא ממהר אליהם, רוצה להספיק לקרוא להם סיפור ולחבק אותם לפני השינה. "כל הזמן אני רץ בין בית החולים לבית של חמותי", הוא אומר. "עד שאימא תחזור הביתה ותשכיב אותם לישון בעצמה – לפחות שירגישו את אבא".
ככה מתנהלים חיי משפחת גבאי בחודשים האחרונים, מאז שהאם, עדן-חיה (23), אושפזה במצב אנוש עם סיבוך נדיר של קרישיות דם גנטית שלא אובחנה מעולם ופרצה אחרי שילדה את בתה. "השם 'חיה' ניתן לה בלילה שבו היא עברה החייאה וחזרה מהמתים", מספר בעלה. "עכשיו, כשהיא כבר אוכלת, אני יותר רגוע. כל יום אני מביא לה אוכל מהבית או ממסעדה שהיא אוהבת. היא אוהבת שווארמה, אבל זה יצטרך להמתין עד שהיא תוכל לאכול את זה. הערב הבאתי לה תפוח אדמה מוקרם".
"עדן התקלחה", מספר בעלה, "אני הייתי עם הילדים בסלון, ופתאום שמעתי 'בום' חזק. רצתי לחדר האמבטיה וראיתי שהיא נפלה על הראש ואיבדה את ההכרה. הטסתי אותה לחדר מיון. עכשיו כבר התחלתי לחשוד שזה משהו יותר רציני מדלקת ריאות"
עדן-חיה גבאי אושפזה ב 25 באוגוסט. בני משפחתה נקראו לבוא לבית החולים ולהיפרד ממנה, אבל הם לא ויתרו והיו מלאי אמונה שהיא תצא מזה. אחרי חודשיים ביחידה לטיפול נמרץ הועברה למחלקת שיקום, והצפי הוא שהיא תישאר שם עוד כשנה.
"עדן נטלה גלולות נגד היריון, אבל לא עישנה מעולם, ומעולם לא חשבו לבדוק אצלה קרישיות בדם. גם לא הייתה סיבה, לכאורה", מספר עמית גבאי. "מי היה מאמין שזה מה שינחת עלינו? היינו בבית הלוחם בבאר שבע, ועדן ישבה עם גאיה התינוקת על שפת הבריכה. היה יום משפחתי יפה. בצד שיחקו ילדים בכדורגל, ובאיזשהו שלב הכדור נזרק לעברה בטעות ופגע לה בגב התחתון. היא הגיבה ב'איי, כואב לי', ולא התייחסנו לזה יותר מדי. חשבנו שזה שטויות. רק אחרי כמה ימים התברר שהפגיעה הזיזה קריש דם שהסתובב בגוף שלה בעקבות הלידה והיה ממוקם בין הלב לריאות. זו הייתה ההערכה".
3 צפייה בגלריה
בני הזוג גבאי עם שני ילדיהם. "עד שאמא תחזור הביתה ותשכיב אותם לישון בעצמה – לפחות שירגישו את אבא"
"הנסיעה הכי מטורפת שהייתה לי בחיים"
אחרי האירוע בבית הלוחם הם חזרו הביתה, וגבאי התחילה להרגיש שהיא בקושי מצליחה לנשום. בימים הבאים היא התעלפה ואיבדה את ההכרה פעמיים. בעלה לקח אותה לחדר מיון, שם נבדק חשד לדלקת ריאות או למים בריאות, והיא שוחררה לביתה. לא עבר זמן רב עד שהגיעה למיון בפעם השלישית. "עדן התקלחה", מספר בעלה, "אני הייתי עם הילדים בסלון, ופתאום שמעתי 'בום' חזק. רצתי לחדר האמבטיה וראיתי שהיא נפלה על הראש ואיבדה את ההכרה. הטסתי אותה לחדר מיון. עכשיו כבר התחלתי לחשוד שזה משהו יותר רציני מדלקת ריאות".
כבר בחדר המיון אובחנה קריסת מערכות כללית. היא עברה החייאה שנמשכה שעה ורבע, ובמהלכה חוברה לאקמו. באותו לילה עברה ניתוח חירום בעקבות דימום קטלני. "הרדימו אותה, ואני חשבתי שאני הולך לאבד אותה", נזכר עמית. "התחלתי לבכות, שאלתי את הרופא למה זה קרה, והוא הרגיע אותי ואמר שהיא תהיה בסדר, שהיא מטופלת היטב והכול ייגמר מהר. במשך יומיים הילדים שלנו לא ראו לא את אבא ולא את אימא. אחרי יומיים רציתי ללכת לקלח אותם ולהשכיב אותם לישון. היססתי, אבל הרופא אמר, 'הכול בסדר, לך הביתה'. אחרי שעה הזעיקו אותי לבוא מהר להיפרד ממנה. צעקתי, 'למה?' והרופאים רק אמרו שמצבה הידרדר. הוריה של עדן ואני הרמנו את הילדים מהמיטות, שמנו אותם אצל השכנים וטסנו לבית החולים.
עמית: "אמרתי לרופאים שאני מרגיש אותה ושאני יודע בוודאות שהיא תצא מזה, ובאמת, אחרי חודש ושלושה שבועות בטיפול נמרץ היא פקחה את העיניים, ולאט-לאט התחילה לרשום על לוח מה היא רוצה וצריכה. המשפט הראשון שהיא כתבה היה 'מה עם הילדים?'"
"זו הייתה הנסיעה הכי מטורפת שהייתה לי בחיים, נסיעה שלעולם לא אשכח. לא קלטתי כלום, אבל השאלות רצו לי במוח: איך אתמודד בלי עדן? איך הילדים יגדלו בלי אימא? לפני כחצי שנה חזרתי בתשובה, ועדן התחילה בתהליך של התחזקות בעקבותיי, אז לא הפסקתי להיאחז באלוקים והתפללתי שיציל אותנו. למזלי, אשתי עקשנית, והיא סירבה להתפרק. היא נלחמה, נאבקה, ואחרי כשלושה שבועות פקחה את העיניים. כולנו שמחנו, אבל אז המצב הידרדר, והיא שוב חוברה לאקמו. הרופאים הסבירו לנו שזה די נדיר להתחבר שוב לאקמו ולצאת מזה בשלום, אבל האישה שלי לוחמת.
"אחרי חודש ושבוע היא שוב פקחה את העיניים, והרופאים ביקשו ממני לדבר אליה. הייתי עומד קרוב אליה וצורח שתסמן לי אם היא שומעת אותי. לאט-לאט היא הרימה את הגבות. אחר כך שמתי לה הקלטות של הילדים ושירים שאנחנו אוהבים. סיפרתי לה שיהלי בוכה ומתגעגע אליה וכל הזמן מזכיר אותה, וראיתי שזולגות לה דמעות על אף שהעיניים שלה סגורות. זה היה רגע מטורף. אמרתי לרופאים שאני מרגיש אותה ושאני יודע בוודאות שהיא תצא מזה, ובאמת, אחרי חודש ושלושה שבועות בטיפול נמרץ היא פקחה את העיניים, ולאט-לאט התחילה לרשום על לוח מה היא רוצה וצריכה. המשפט הראשון שהיא כתבה היה 'מה עם הילדים?'"
איך הם מתמודדים?
"התינוקת קטנה מכדי להבין. ליהלי אמרתי שאימא אצל הרופא, והיא תחזור עוד מעט".
"תודה לכל האנשים שהתפללו עבורי"
עכשיו הוא כבר בבית חמותו, עם הילדים, והוא מדגיש שחשוב לו להודות לכל המשפחה, הקהילה שמסביב וגם האנשים הזרים שהכיר במהלך התקופה, שלא הפסיקו לבוא, לחבק ולתמוך, להתפלל איתם ועבורם. "את מתארת לך, מאות אנשים מדי משמרת עושים הפרשת חלה, מתפללים, מחזקים?" שואל עמית גבאי. "אם יש דבר טוב שיצא מהסיפור הזה, זה לראות את עם ישראל במיטבו. דבר כזה מדהים את לא יכולה לראות באף מקום אחר בעולם. אנשים זרים, לא משפחה ולא חברים, פשוט פתחו את הלב בלי חשבון, והרגשת את האהבה. זה מה שנתן לי את הכוחות וחיזק לי את האמונה.
"יש בנו המון אופטימיות ותקווה לסוף טוב בסיפור הזה, אבל עדיין יש לפנינו עבודת שיקום ארוכה וקשה, ואנחנו עושים הכול כדי שעדן תתמקד בשיקום ללא הטרדות וחרדות".
עדן עצמה עדיין חלשה, מתקשה לדבר. ל-ynet מסרה: "אני לא זוכרת איך הגעתי לבית החולים או מה בדיוק קרה לי. כשהתעוררתי, הייתי צריכה שיסבירו לי מה עבר עליי. מה שברור זה שאם הייתי נבדקת קודם, אולי כל הדבר הזה היה נחסך ממני. אני מזמינה נשים לפני או אחרי לידה – להיבדק; בעיקר נשים שמעשנות, או שנטלו גלולות, עם קרישיות במשפחה".
וגם היא אומרת תודה. "אני מודה לכל אלה שהתפללו עבורי", אומרת עדן-חיה גבאי. "אני מקבלת מזה הרבה כוח. זה מאוד מרגש".
