"לראשונה בקריירה ובחיים הרגשתי שאני לא יכולה יותר", כתבה אתמול (א') הזמרת דנה אינטרנשיונל בחשבון האינסטגרם שלה. "העצב והדיכאון השתלטו עליי. כמו מפלצת רעה שבלעה אותי לתוכה. הבוקר בא, ולא בא אליי. הערב ירד, ואני לא איתו. הלילות נהיו לי קשים, והשינה לא שינה. כשהבנתי שהמצב הלא-נעים הזה לא עוזב, החלטתי להילחם. לא להיכנע לו, לא להתבייש, לטפל בעצמי. ב-2023, כשהרפואה כל כך מתקדמת, ואנחנו נעזרים ברופאים ובכדורים כשהגוף נחלש, חובה להיעזר ברפואה גם כשהנפש פתאום נחלשת. זו לא בושה. זו גאווה".
קראו עוד:
דנה אינטרנשיונל הודתה שקיבלה טיפול נפשי בבית חולים. חשיפה כנה כל כך היא מהלך אמיץ מצד כל אדם, ובוודאי מצדה של דנה, שכבר שנים מהווה סמל למאבק בין ליברליות לשמרנות, בין חופש לחוקי דת, בין דחף לאיסור. בדרך כלל היא מנצחת במאבק הזה, אבל לפעמים, מתברר, קשה לה.
אבל המאבק הזה הוא לא רק נחלתן של דמויות אייקוניות: כולנו חיים אותו ומתפתחים איתו. אנחנו מגדירים בנפש האדם מבנה שנקרא "אני עליון" (Super Ego), שהוא הפנמה של צווים ואיסורים שעומדים מול הדחפים הבסיסיים. מטרתו של מבנה זה היא לאפשר חיים בקהילה ובחברה תוך דאגה ושמירה על האחר, השונה, החלש והנזקק. במקרים רבים "האני העליון" אינו מספיק גמיש ואינו משתנה בהכרח בהתאמה לשינויי החיים. לכן, למשל, אנחנו עלולים לחוש בושה ללא סיבה או לסגל אמות מוסר וענישה מחמירות מדי.
ניתן לאתר "אני עליון" מעבר לרמת הפרט - ברמת הקהילה והחברה. אחד מתפקידי הדת והמוסר הוא להוות "אני עליון" קולקטיבי, וככזה, מוטלים על הפרט בחברה כללי התנהגות שחלקם מתורגמים לחוקים, וחלקם הם בגדר ערכים ונורמות מקובלות. שינויים בחברה ובתפיסותיה אמורים להשליך ולהביא לשינויים ב"אני העליון" הכללי, אולם גופים האמונים על כך - אנשי דת וחינוך, לדוגמה - מתקשים להשתנות, ולפעמים מסרבים להשתנות.
האדם משחר ילדותו מודע למסרים החינוכיים שמועברים אליו. את חלקם הוא מאמץ, והם נעשים חלק ממנו, ואת חלקם הוא מקבל בהכנעה. קיימים גם חוקים הזרים לחברה ולפרט: לחלקם תפקיד מועיל לחברה, אולם תפקידם של אחרים הוא רק לשמר את ההנהגה, לא להיטיב עם הפרט.
חשיפה כנה כל כך היא מהלך אמיץ מצד כל אדם, ובוודאי מצדה של דנה אינטרנשיונל, שכבר שנים מהווה סמל למאבק בין ליברליות לשמרנות, בין חופש לחוקי דת, בין דחף לאיסור. בדרך כלל היא מנצחת במאבק הזה, אבל לפעמים, מתברר, קשה לה
אחת התגובות לקונפליקט בין התכונה, היצר והזהות של הפרט לבין האיסור החברתי היא "הארון". האדם יסתיר מסביבתו, ולפעמים אפילו מעצמו, את מחשבותיו, את רגשותיו, את זהותו; יסתיר גם תכונות מסוימות בעצמו. הסתרה זו גובה מחיר נפשי. חיים שאינם אותנטיים מביאים למתח, לחרדה ולדיכאון. זוהי הסטיגמה והשלכותיה.
האיסור והנידוי של הקהילה הלהט"בית מובילים נערות ונערים רבים המגלים את נטיותיהם המיניות להסתיר את זהותם ולחיות בסוד ובשקר. חברות מסוימת אפילו מעודדות הליך פתולוגי זה ומפנות ל"טיפולי המרה".
השינויים החברתיים בארץ ובחו"ל הביאו לתהליך בריא של יציאה מהארון מצד חברים בקהילה הלהט"בית. היציאה האמיצה מהארון של דנה אינטרנשיונל כטרנסג'נדרית נחשבת לאחד האירועים המכוננים בשינוי שחל בארץ ובחו"ל ביחס כלפי הקהילה הלהט"בית בכלל והמגוונת-מגדרית בפרט. דנה, בישירות ובאותנטיות שלה, היוותה מודל הערצה וחיקוי לאלפי נערות ונערים שיצאו בעקבותיה מהארון החונק לחיים מלאים וחופשיים.
חשיפה במקום הדרה
הסטיגמה כלפי מחלות פסיכיאטריות והפרעות נפשיות, והסייניזם (התייחסות מפלה כלפי חולים פסיכיאטריים) שבא בעקבותיה, נוצרים בין היתר מחשש ומחוסר הבנה את חולי הנפש. הפער בין אדם הנראה לכאורה בריא, לבין התנהגותו (דיכאון, חרדה, פסיכוזה), לא היה ברור לחברה, ולכן היחס לחולים פסיכיאטריים העמיד אותם במקום מודר מעם. הסטיגמה הובילה להרחקת החולים מהחברה ולהשמתם במקומות סגורים ורחוקים.
רק במחצית המאה הקודמת, עם פיתוח תרופות אנטי-פסיכוטיות ואנטי-דיכאוניות והבנת המרכיב הביולוגי במחלות הללו, חל תהליך של שחרור המטופלים לקהילה ולחברה. אולם הסטיגמה הזו טמונה עמוק בנפש האדם, ולפעמים המשפחה ואפילו החולה עצמו מסתירים את המחלה. הסטיגמה גם מביאה לשימוש שלילי במונחים פסיכיאטריים על מנת להשפיל ולבזות יריבים, שנפוץ במיוחד במערכות בחירות. הסתרת המחלה מביאה לא רק לבושה, אלא גם לבדידות ולהימנעות מפנייה לטיפול. בכך יכולים להתפתח מצבים של נכות, אלימות ואפילו אובדנות.
החשיפה של דנה, בישירות האופיינית לה, את דיכאונה ואת הטיפול שאליו פנתה, היא שיא בתהליך מתמשך של חשיפה דומה מצד ידוענים רבים. דנה, כמובילת דעה, לא מסתתרת ולא מסתירה. בכך היא עושה שירות עצום לציבור ענק של מטופלים פסיכיאטריים ולבני משפחותיהם.
דנה, אני מוריד את הכובע בפנייך בהערצה ובהערכה.
הכותב הוא פסיכיאטר, יו"ר המועצה הלאומית לבריאות הנפש