הלוחמים והכלבים שמתמודדים יחד עם הפוסט טראומה | קלוז אפ
(צילום: אסף מגל)
הם מבינים אלה את אלה בלי מילים. האמון שנשבר מול בני האדם, הסיוטים ובעיקר האימה שבעיניים: זה מה שמחבר בין הלוחמים שסובלים מפוסט-טראומה לבין כלבי הפיטבול, הדוברמנים והאמסטפים שמטופלים בכלביית מגדים. הכלבים שכאן, כמו הלוחמים, עברו זוועות. רובם השתתפו בקרבות שסיפקו יצרים אלימים של בני אדם. אל עמותת "גלבוע אוהבת חיות", שהקימה אניה מוסקוב לפני 17 שנים, הם מגיעים במצב פיזי ורגשי מזעזע. גם הלוחמים הפוסט-טראומטיים מגיעים לפרויקט המיוחד, שמתקיים זה חודשיים וחצי בשיתוף עם עמותת שיינברג לעצמאות, אחרי שנואשו מכל שיקום או טיפול.
קראו עוד:
המפגש הראשון של כפיר אייל (42) עם הכלב שלו, בוס, עורר בו מיד פלאשבק "מהתקופה שהייתי מאושפז בבית חולים במחלקה פסיכיאטרית. הרגשתי כמו כלב במכלאה, שנשלט על ידי אנשים וסגור בתא, מחכה שיוציאו אותי לסיבוב בחוץ. לא עשיתי נזק. להפך. רק נתתי. רק עשיתי. ובסופו של דבר אני מוצא את עצמי במקום כזה. בפעם הראשונה שנכנסתי לפה, ישר קלטתי שכמה שהוא נראה מפחיד – בוס זה הכלב שלי".
אם עבור כפיר החיבור לבוס היה מיידי, לכלב האמסטף הפגוע "לקח כמה מפגשים טובים עד שהתחיל להתחבר. הוא למד גם ליצור קשר, גם לחלוף ליד כלבים אחרים ולא להתפרע, לא להראות שהוא מאיים. ממש רואים את השיפור אצלו. ואצלי כמובן. גם אימצתי כלב בעקבות הפרויקט. זה עושה טוב לחכות ליום הזה, שאני נפגש עם חבר'ה שהם כמוני".
3 צפייה בגלריה
משתתפי הפרויקט "גיבורים שתיים על ארבע" (שני מימין: כפיר אייל). "לכלבים האלה אין אגרסיה כלפי בני אדם"
(צילום: אלעד גרשגורן)
הפוסט-טראומה של אייל התפרצה לפני כעשור, תולדה ישירה של השירות הצבאי ושל ההכשרה המיוחדת שעבר כמסתערב. "שירתי בדובדבן מ־1999 עד 2018. אני נכה צה"ל. אצלי זה מתבטא בהתפרצויות זעם אלימות ובתגובות בלתי נשלטות לטריגרים מסוימים. יש תהליך שיקום מאוד ארוך עד שאתה מצליח להשתלט על הדחף הזה. זה כרוך בהרבה עבודה שכלית ומנטלית".
איך זה קשור לשירות הצבאי המיוחד שלך?
"במהלך ההכשרה שעברנו, מוחקים כביכול את כל הערכים שבאת איתם בגיל 18, ובונים לך ערכים חדשים, עם מנטליות וחשיבה אחרת לגמרי כדי שתוכל להתמודד בסיטואציות הקיצוניות. למשל, להיכנס למקום הומה אדם, כשיש לך אובייקט שאתה צריך להגיע אליו בכל מחיר, ואתה יודע שהוא הולך לבצע פיגוע, או כמו שקראו לזה, 'פצצה מתקתקת' - ובכל מחיר זה בכל מחיר. בסופו של דבר זה פוגש את הנפש".
כפיר אייל, ממשתתפי הפרויקט: "שברתי דברים בבית, זה התבטא באלימות מאוד קשה. צרחות של הילדים זה אחד הדברים שמקפיצים אותי, בעיקר סיטואציות שאני נדחק לפינה, או מצבור של דברים שחוויתי באותו יום. האישה אומרת, 'עכשיו בוא נלך לחנות בגדים', והדבר האחרון שאני יכול לעשות זה להיכנס לחנות בגדים. אני גם לא יודע להגיד לה שקשה לי, אז אני מתחיל להתפוצץ"
אתה בעצם כל הזמן בדריכות?
"הדריכות היא כל הזמן במהלך השירות. העבודה היא מאוד אינטנסיבית, אתה רץ כל הזמן מפעילות לפעילות, אז אתה לא חושב על זה. גם במילואים ממשיכים לבנות את זה כדי לשמור על כשירות, אבל במהלך החיים זה מתפרץ".
לפני קצת יותר מעשר שנים, הוא מתאר, ירד מול עיניו מסך שחור. "שברתי דברים בבית, זה התבטא באלימות מאוד קשה. הטריגר יכול להשתנות. צרחות של הילדים זה אחד הדברים שמקפיצים אותי, בעיקר סיטואציות שאני נדחק לפינה, או מצבור של דברים שחוויתי באותו יום. האישה אומרת, 'עכשיו בוא נלך לחנות בגדים', והדבר האחרון שאני יכול לעשות זה להיכנס לחנות בגדים. אני גם לא יודע להגיד לה שקשה לי, אז אני מתחיל להתפוצץ".
גם בלילה הסיוטים לא הניחו. "תמיד בסופו של דבר אתה נתקל במחבל או בסכנה, שולף את האקדח, יורה, אבל הכדור לא מגיע למטרה ואתה מת. ואז אתה מתעורר בבהלה. הזיכרונות חקוקים. אלה סיטואציות שאתה מפחד מהן ביומיום לאורך שנים".
המטופל הופך למטפל
אניה מוסקוב, מנכ"לית עמותת "גלבוע אוהבת חיות", התחברה לכלבים כשבנה היה בצבא. "הוא מצא כלבה. הבאתי אותה ל'צער בעלי חיים' בחיפה, ואחר כך הבאתי להם עוד כלבים נטושים ועזובים. בהמשך הקמתי עמותה, כי כמה אפשר להביא ל'צער בעלי חיים'?", היא אומרת. "הכלבים פה, רובם פיטבולים, אמסטפים, בולדוגים, רוטווילרים, כלבים שבחוק הם מסוכנים, והם הכי מסכנים בארץ".
דווקא הכלבים האלה, אומרת מוסקוב, הם הכי אדיבים ומתאימים לטיפול בבני אדם. "ואז נולד לי רעיון. שנתיים חלמתי עד שמצאתי דרך – בעזרת ברוך שיינברג, שמממן וגם מייסד את עמותת 'שיינברג לעצמאות' לחיילים בודדים ופוסט-טראומטיים – ויחד הקמנו את הפרויקט".
מקרב הלוחמים יזם את הפרויקט כפיר אייל. הפרויקט "גיבורים שתיים על ארבע", שמותאם באופן ייחודי ללוחמים ולכלבים למודי קרבות, מתקיים בכל יום שלישי בכלביית מגדים. כל לוחם התחבר לכלב, וביחד הם הפכו לצוות שבו אחד מטפל בשני.
"החיבור נוצר מזה שבעצם המטופל הופך באיזשהו מקום למטפל, למשקם, ודרך זה הוא משקם את עצמו", מסביר אבי מישה, מאלף כלבים ומומחה בכלבנות טיפולית. "אנחנו יודעים דברים מעולם הכלבנות שמבוססים על מנהיגות חיובית ושקטה, וכך יש לכלבים על מי לסמוך. הצבת גבולות פנימיים וחיצוניים, פריקת אנרגיה, ניתוב של היצרים - אלה דברים שיכולים לעזור גם לנו עם ההתמודדויות שלנו".
גבריאל פרידמן, מאלף בכלבייה: "כדי לטפל בטראומה הנפשית של הכלבים, אנחנו קודם כל מראים לכלב שכאן הוא לא יחווה את הטראומה. אנחנו רוצים שהוא יבטח בנו, לכן אנחנו לא מתחילים מיד באילוף . כלב שעבר התעללות לא בוטח באף אחד. אנחנו קודם זוכים באמון שלו ורק לאחר מכן מתחילים לעבוד איתו על שאר הדברים"
תחום הכלבנות הטיפולית התפתח מאוד בשנים האחרונות. "למעשה משקמים ומטפלים בבני אדם דרך אילוף מעולם הכלבנות. זה מראה תוצאות מאוד יפות. אם בטראומה נלקחת השליטה, דרך הטיפול בעזרת כלבים לוחם יכול להחזיר לעצמו את השליטה. לקבל כלים להתמודדות היומיומית שלו", אומר מישה.
במפגשים הראשונים של הפרויקט נפגשו הלוחמים ללימוד חומרים עיוניים. הם למדו על ההיסטוריה של הכלבים, על דרכי האילוף ועל כלים טיפוליים מתוך עולם הכלבנות. בהמשך הם הגיעו לכלבייה, לקחו את הכלבים ועבדו איתם אחד־אחד. בין לבין הם יושבים יחד, מכינים קפה, מספרים האחד לשני דברים שאף אחד אחר לא יכול להבין. כשמישהו מרגיש עצוב או מנותק, כשמישהו מתפרץ או משתמש בהומור שחור – הם מבינים האחד את השני. כמו שאומר כפיר אייל, "מספיק מבט".
"בהתחלה הכלבים היו מפוזרים, ובהדרגה הם התחילו להתחבר לחבר'ה, להיות מאולפים וקשובים", מספר מישה. "זה לא היה פשוט בהתחלה כי אלה כלבי כלבייה, שעברו דברים, שחיים בסטרס בתוך כלוב. עם הזמן, במפגש השלישי או הרביעי, כל הכלבים התחברו. זה היה מדהים לראות".
מוסיף גבריאל פרידמן, מאלף בכלבייה: "כדי לטפל בטראומה הנפשית של הכלבים, אנחנו קודם כל מראים לכלב שכאן הוא לא יחווה את הטראומה. אנחנו רוצים שהוא יבטח בנו, לכן אנחנו לא מתחילים מיד באילוף . כלב שעבר התעללות לא בוטח באף אחד. אנחנו קודם זוכים באמון שלו ורק לאחר מכן מתחילים לעבוד איתו על שאר הדברים. ברגע שזוכים באמון שלהם, הכלבים רק באים ללקק ולפזר אהבה".
3 צפייה בגלריה
אניה מוסקוב, מנכ"לית העמותה. "הכלבים האלה הם כמו ילדים מוכים, עזובים, נטושים וחולים"
(צילום: אלעד גרשגורן)
צמאים לליטופים ולטיפול
הפיטבולים, מספרת מוסקוב, היו במאה ה־18 כלבים טיפוליים באנגליה. "אלה כלבים שגנטית אין להם אגרסיה לבני אדם. יש פתגם כזה שאומר שאם יגיע גנב הביתה, הפיטבול יעזור לו לאסוף דברים, ילקק וינשק אותו. הם לא כלבי שמירה ולא כלבי הגנה. עם זאת, עמותות רבות לא רוצות לקבל פיטבולים, בשל הקושי למצוא להם בית מאמץ. כך הם מגיעים אלינו. מגיעים אלינו גם כלבים נטושים, כלבים שהגיעו מהכפרים, שהשתתפו בקרבות. פיטבולים מגיעים במצב נוראי, ואחרי הקרבות הם כל כך שמחים לאהבה, כל כך צמאים לליטופים ולטיפול שהם ממש לא מסוכנים לאדם".
את הזוועות שעוברים הכלבים קשה לה לתאר. "לא כל פיטבול הולך להרוג מיד. מלמדים אותם להילחם על 'כלבי חימום', ואחר כך, כשהם כבר לומדים להרוג, שמים אותם בזירה. אנשים עומדים במעגל, מהמרים, שמים כסף על איזה כלב ינצח. זאת התמכרות, כמו סמים. עד שפיטבול אחד לא הורג את השני זה לא נגמר. ואז, את הפיטבול שיוצא בחיים, באפיסת כוחות, זורקים פשוט - וזהו, הבעלים שלו מקבל כסף. זה סיפור מאוד עצוב".
לדבריה, תעשיית הרבעת הכלבים אינה חוקית, אבל ברגע שהגורים נולדים – אין חוק נגד מכירתם. "אנשים קונים, ואחרי שמונה־תשעה חודשים הם מגלים שהם לא מסתדרים עם האנרגיה. הם לא מבינים שזה כלב שצריך חינוך ואילוף טוב, ואז הם פשוט זורקים אותם. תחנות ההסגר מלאות פיטבולים".
אניה מוסקוב, עמותת 'גלבוע אוהבת חיות': "מלמדים אותם להילחם על 'כלבי חימום'. כשהם לומדים להרוג, שמים אותם בזירה. אנשים עומדים במעגל, מהמרים, שמים כסף על איזה כלב ינצח. זאת התמכרות, כמו סמים. עד שפיטבול אחד לא הורג את השני זה לא נגמר. את הפיטבול שיוצא בחיים, באפיסת כוחות, פשוט זורקים"
באיזה מצב הם מגיעים אליכם?
"אנוש. כולם צריכים טיפול וטרינרי ארוך מאוד, ואחריו מתחילים את הטיפול הנפשי. את ממש רואה בהתחלה שהכלב מסתכל עלייך ומפחד ממכה או מצעקה. אנחנו נותנים להם חום ואהבה וטיולים וחשיפה לאנשים. הם פשוט כמו ילדים מוכים, עזובים, נטושים וחולים".
החיבור של הלוחמים והכלבים כל כך חזק עד שאחד הלוחמים שמשתתפים בפרויקט מתכוון לאמץ את הכלב שהוא עובד איתו. "זה עושה טוב לכולם", מספר אייל. "זה יכול לסייע, כי בסופו של דבר אנחנו צריכים תעסוקה. אין דרך באמת לטפל בפוסט-טראומה. גם אם אני לוקח עכשיו 15 כדורים ו־60 גרם קנאביס, הפוסט-טראומה שלי לא נעלמת. אתה מקיף את עצמך בסביבה של אנשים שהם כמוך כי רק הם יכולים להרים אותך. אנחנו מבינים האחד את השני בלי מילים".
איך נראים החיים שלך מאז שהתחיל הפרויקט?
"התקף האלימות האחרון היה לפני עשרה חודשים בערך, ומאז לא רק שלא היה התקף אלימות, היו לי מעט מאוד התקפי חרדה".
יש לך מסר ללוחמים כמוך?
"לפני הכול, לוחמים עם פוסט-טראומה לא צריכים להתבייש. לא עשיתם שום דבר רע. אותי ציירו כל הזמן כמפלצת. הגדירו אותי כמסוכן. והנה, אני בסביבת אנשים ולא רוצח אף אחד. חסרה פה הרבה מודעות של הסביבה".
בעקבות הצלחת הפרויקט, מוסקוב, מישה, עמותת שיינברג וכפיר מתכננים לפתוח מחזור נוסף. "לאור ההתעניינות, גם נפגעי טראומה מאסון המסוקים מעוניינים להשתתף, ויגיעו עוד חבר'ה, שיכולים לקבל הרבה מהפרויקט וגם לתרום", אומר אייל.
