ד"ר ערן משיח, אחראי תחום טראומה במלר"ד (מיון) של מרכז שניידר לרפואת ילדים, כבר ראה בחייו מראות קשים. הוא מנוסה בזירות חילוץ נפגעים, השתתף במשלחות סיוע לאחר רעידות אדמה, כולל המשלחת הרפואית שהגיעה לאחרונה לטורקיה, וגם היה בצוות הטיפול בילדים בבית חולים השדה שהוקם באוקראינה. אבל כל זה לא הכין אותו למה שראה מתחילת הלחימה בדרום.
ד"ר משיח (52) מבית אלעזרי, נשוי ואב לחמישה, גויס כבר בצהרי השבת השחורה, וחבר לגדוד רפואה מטכ"לי האחראי על פינוי נפגעים. "בכל אמבולנס היה מטפל בכיר. ירדנו מיד לעוטף, שם חברנו לצוות של כעשרה אמבולנסים צבאיים והתמקמנו בבסיס שבו מספר שעות קודם לכן עוד התקיימה לחימה קשה והתקפה אכזרית, שהותירה מראות קשים.
חרבות ברזל - החזית הרפואית:
"במשך שלושה ימים פינינו נפגעים, בעיקר חיילים מישובים ואזורים בעוטף, עם פגיעות מפצמ"רים, ירי וכוויות. רובם היו במצב קל ובינוני והמקרים הקשים פונו במסוקים. חלקם הגיעו אלינו שעות ואפילו יממה אחרי שנפגעו מכיוון שהמשיכו להילחם ורק כשהושגה שליטה במצב, הסכימו להתפנות ולקבל טיפול רפואי".
בימים הראשונים, מספר ד"ר משיח, הטיפול הרפואי נערך תוך כדי לחימה. "הייתה לחימה רבה סביבנו והיתקלויות רבות עם מחבלים. נפלו קסאמים ופצמ"רים, לעתים קרובות לא הייתה התרעה וכשהבומים התרבו – פשוט נכנסנו למרחב מוגן.
"בדרך חזרה מאחד הפינויים לבית החולים ברזילי לישוב שבו מוקמנו, כ-20 מטרים מולנו ושניות ספורות לפני שהגענו, חוסל מחבל על אופנוע על ידי כוחותינו. אמנם עבדנו בקו השני והיינו מאובטחים רוב הזמן , אבל החשיפה לסיטואציות הללו הייתה בלתי נמנעת. חלק מהצוות חשש יותר להיכנס למקומות מסוימים וכמובן שלא הכרחתי אף אחד. יש כאלה שאזרו אומץ והצטרפו בהמשך. מדובר בעבודה של מסביב לשעון. לא היינו במקום אחד קבוע, עברנו כל יום לישוב או לבסיס אחר לפי הצרכים המבצעיים, וכמעט כל יום החלפנו מקום לינה".
כעבור מספר ימים, כשהלחץ הראשוני ירד, החלו ד"ר משיח וצוותו להעביר פצועים בין בתי החולים, לפי הצורך. "במהלך הנסיעות פגשנו לוחמים גיבורים שלכל אחד מהם סיפור מדהים על אירועי אותה שבת ארורה. במקביל, צוותים רפואיים אחרים מיחידת היכא"מ (בית חולים שדה) עסקו בעבודת הקודש של זיהוי חיילים ובהמשך, לקיחת דגימות DNA מגופות מחבלים, ואכן זוהו כמה חללים ישראלים.
"המשימה ההתנדבותית הזאת הייתה קשה מאוד אבל זה משמעותי וערכי בעיניי מאוד. בכלל, כל האירוע הזה פוגש אותי במקום של לעשות הכול, להציל ככל האפשר וכמובן לדאוג לביטחון הצוות הנפלא שלי, שכולל נהגת ושלושה חובשים. אני חייב לציין שכל הזמן קיבלנו גיבוי מדהים מהיישובים שאליהם הגענו, מאנשים שהגיעו עם תרומות אדירות ומשמעותיות לאזורי הלחימה והכינוס.
ד"ר משיח: "אני שקט שיש מענה הולם לילדים ואנחנו יכולים להתרכז במשימה שלנו. הגיבוי של העורף הוא עצום ופועל בכל תחום. קיבלתי בתרומה מכשיר אולטרסאונד בשווי עשרות אלפי דולרים, שעוזר לנו בטיפול בשטח"
"גם בבית קיבלנו גיבוי מדהים. אצלנו, במושב בית אלעזרי, מתפקדים מדהים, יש רוח התנדבות אדירה. צוותים רפואיים וכיתת הכוננות של המושב התארגנו בצורה מעוררת הערצה. בבית שלי כולם מחזקים, מתפקדים ותומכים. במרפאה שבה אני עובד בגדרה ניתן מענה על ידי רופאות שהתנדבו לתת שירות לילדים המטופלים שלנו בזמן שאני ושותפי מגויסים. בשניידר, הבית השני שלי, רופאים רבים מגויסים ורופא מתמחה שלנו, יאיר זלוף ז"ל, אף נפל בקרב".
ד"ר משיח מציין כי הצוותים שנשארו בבית החולים עובדים קשה הרבה יותר, כדי לכסות על המשמרות של הרופאים המגויסים. "צוותי המלר"ד (המחלקה לרפואה דחופה) והמחלקה הכירורגית התארגנו מחדש, יצרו חדר וצוותי טראומה ובנו תוכנית הכשרה מהירה לצוותים על מנת להיות מוכנים לקלוט ילדים פצועים בעת הצורך. אני שקט שיש מענה הולם לילדים ואנחנו יכולים להתרכז במשימה שלנו. הגיבוי של העורף הוא עצום ופועל בכל תחום. קיבלתי בתרומה מכשיר אולטרסאונד בשווי עשרות אלפי דולרים, שעוזר לנו בטיפול בשטח, וזו רק דוגמה אחת מיני רבות".
בסוף השבוע, הצליח ד"ר משיח להגיע לשעות ספורות לביקור בבית וחזר שוב לתפקיד. השבוע, הצוות בראשותו החל באימונים ובכוננות רפואית בבסיס צאלים.
ד"ר צליל שנקלר: "החייל עמד מולי רועד, וביקש חיבוק"
גם ד״ר צליל שנקלר, רופאת ילדים בכירה במחלקת ילדים במרכז הרפואי וולפסון, התגייסה והגיעה לשטח עם תחילת האירועים. ד"ר שנקלר, רווקה תושבת תל אביב, היא רופאת מילואים בגדוד נ"מ בחיל האוויר, בדרגת סרן. "התעוררתי בשבת בבוקר לקול האזעקות. עוד לא הבנתי מה קורה, ויצאתי למחלקת ילדים כי הייתי כוננת במחלקה.
"תוך כדי ביקור הילדים המאושפזים התקבל עוד ועוד מידע על המתרחש, במקביל לאזעקות והובלת המטופלים למרחב המוגן. לקראת צהריי היום קיבלתי טלפון מהמג"ד, שהודיע שעליי להתייצב בהקדם האפשרי. התארגנתי בחטף, הסעתי את הכלבה שלי לאחי, ונסעתי לבסיס במהירות האפשרית. תוך כדי המשיכו להגיע ידיעות על הזוועות שמתרחשות, שהעצימו את החשש, אך גם את החשיבות שבהתייצבות לתת עזרה בשטח".
כשד"ר שנקלר הגיעה לבסיס, היא פגשה שם המוני חיילי מילואים בכל הגילים ומכל קצוות הארץ, חדורי מטרה ומוטיבציה להגן על הבית. "ביום הראשון ללחימה, לפני שירדתי לגזרה, עמדנו כולנו צפופים במרחבים המוגנים תוך כדי הפצצות בלתי פוסקות, בניסיון להתארגן לקראת יציאה לשטח. בלט שם מולי חייל צעיר, שהשתחרר רק מספר חודשים לפני תחילת הלחימה, והתייצב ברגע שנקרא למילואים. הוא עמד מולי, רועד ומתנשם, וביקש חיבוק. ברגע הזה ממש, הבנתי את רוחב התפקיד והאחריות. פגיעות הנפש חזקה כפגיעות הגוף, וזקוקה לטיפול שוטף במהלך האירועים המטלטלים.
ד"ר צליל שנקלר: "בלט שם מולי חייל צעיר, שהשתחרר רק מספר חודשים לפני תחילת הלחימה, והתייצב ברגע שנקרא למילואים. הוא עמד מולי, רועד ומתנשם, וביקש חיבוק. ברגע הזה ממש, הבנתי את רוחב התפקיד והאחריות. פגיעות הנפש חזקה כפגיעות הגוף"
"אני והצוות, שכולל את נהג האמבולנס נחמן בן סימון ושלושה חובשים, התארגנו על ציוד אישי ורפואי וירדנו לגזרת שדרות במטרה לתת מתן מענה רפואי ראשוני לכוחות הלוחמים בגזרה, במקביל לעזרה לחיילים באזור עם תרופות שגרה, ומענה ראשוני לפגועי חרדה. "הגעתי לשם לאחר הזעזוע הראשוני ופינוי הפצועים מהשטח, עם חרדה גדולה באוויר קולות הפגזות ויירוטים. כל הזמן ליוותה אותנו התחושה שעלולים להגיע אלינו בכל רגע והיו אירועים חוזרים של חשש ממחבלים וכניסה לכוננות, כשמסביב לוחמים מתפעלים את האירוע בצורה מעוררת התפעלות, וניסיון לנהל סדר יום בתוך מציאות שמרגישה כמו בסרט".
ד"ר שנקלר מספרת, כי לאורך כל התקופה מאז גיוסה, היא נחשפת לתרומה הגדולה של חיילים בסדיר, חיילי מילואים, כוחות הביטחון ואזרחי המדינה. "תחושת האחדות, האחווה, ההערכה והדאגה היא אין-סופית, ממלאת ועוזרת לנו לזכור למה אנחנו שם. כמובן שגם ברמה האישית, עם העזרה והתמיכה מהעורף, מהמשפחה ומחבריי לעבודה".
ד"ר יוחאי פרנקל: "היינו צריכים לגשר על הרבה פערים"
בגזרת הצפון נמצא גם ד"ר יוחאי פרנקל, מתמחה במחלקת ילדים בבית חולים רות לילדים ברמב"ם, חיפה. את ד"ר פרנקל (37), תושב עתלית, נשוי לברית ואב לשניים (חמש ושלוש), העירה בשבת בוקר חמותו. "היא הבינה שקרה משהו דרמטי בעוטף עזה ודיברה על חטופים והרוגים. לא חשבנו שזה הגיוני. ככל שעבר הזמן ונחשפנו לחדשות התחוור לנו שמשהו מאוד לא טוב קורה.
המסר של ד"ר פרנקל
ד"ר פרנקל השתחרר משירות סדיר כקצין לוחם וממש לאחרונה שונה השיבוץ שלו לפיקוד הצפון. "קיבלתי שיחה מהקצינה שלי שאמרה שעליי להתכונן ולהתייצב למחרת בבוקר. זה לא פשוט, כאיש משפחה, ואני יודע שזה מה שעבר על משפחות רבות בארץ. אשתי לקחה את זה קשה. הסיטואציה של לקבל צו 8 היא אף פעם לא פשוטה ובטח שלא בנסיבות כאלה וברגעים כאלה כואבים, שהמדינה כולה עוברת".
במסגרת המילואים, ד"ר פרנקל עוסק ברפואת שגרה ובכוננות. "אני חושב שהאתגר העיקרי הוא תחושת אי הוודאות. אחרי הכל, הגענו לכאן מנקודת התחלה עם הרבה פערים שהיינו צריכים לגשר עליהם - אורגניות הצוות, ציוד, לוגיסטיקה. הכל השתפר והתארגן מרגע לרגע אבל בהתחלה, בימים הראשונים - זה היה מאד מאתגר. ימים ארוכים פעלתי שם ורק אחרי יותר משבוע, הגעתי להתרעננות של כמה שעות בבית, בדיוק ביום הולדתי.
ד"ר יוחאי פרנקל: "אני חושב על המצב שהיה במדינה לפני שהאסון הזה התחיל, היו שיסוע ואווירת אלימות בכל מקום והיום אני מרגיש אווירה אחרת של תרומה, אהבה, נתינה בלי ציפייה לתמורה וזה מאוד מרגש ומחזק. אני גאה להיות חלק מהעם הזה ולהילחם עבורו"
"בפעם האחרונה שהייתי בצו 8, זה היה בעמוד ענן ולא חשבתי למצוא את עצמי שוב בסיטואציה כזו. עשיתי לא מעט בשירות בעבר, כך שהרגשתי שעכשיו כאיש משפחה – זה אחרת. והנה אני שוב בתוך זה, משתדל לעשות את המיטב. אנחנו, כרופאים בישראל, תמיד ערוכים ומוכנים לאירועים בסדרי גודל חריגים, שבהם עלולים להיות פצועים רבים. כך היה באסון מירון, שבו קלטנו אצלנו ברמב"ם נפגעים רבים ואנחנו עובדים בנפח גדול, גם כרופאי ילדים. יכול להיות שזה הכין אותי להתמודדות עם המצב הנוכחי, ברמה המנטלית, במצבים של חוסר שינה וכדומה".
ד"ר פרנקל נרגש מהחיבוק הגדול שהוא מקבל מהסביבה. "יש תמיכה ואהבה מצד המתמחים, רופאים בכירים, המנהל שלי, הסגנית, האחיות. כולם מתעניינים ושואלים ואפילו דאגו לשלוח לאשתי בסוף השבוע משהו שישמח ויוכיח את הדאגה והאכפתיות. זה מאד מחמם את הלב. אני חושב על המצב שהיה במדינה לפני שהאסון הזה התחיל, היו שיסוע ואווירת אלימות בכל מקום והיום אני מרגיש אווירה אחרת של תרומה, אהבה, נתינה בלי ציפייה לתמורה וזה מאוד מרגש ומחזק. אני גאה להיות חלק מהעם הזה ולהילחם עבורו".
בסרטון וידאו שצילם בשטח, כשהוא במדים, שידר ד"ר פרנקל מסר חשוב: "כמו שאמר שלום חנוך, תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר, ולמרות שאנחנו בתקופה קשה ויש כאן הרבה טרגדיות וזוועות, אנחנו גם נחשפים להרבה טוב ואני מקווה שנשמר את האווירה הזו אחרי שהכול ייגמר".
