היא זורקת אותנו במנהרת הזמן לרגעים מתוקים מהעבר, ועוזרת לנו להפיג בדידות ועצבות. היא שם כדי למלא לנו את הזמן הפנוי ולהעלות לנו חצי חיוך בזמנים קשים. היא מאפשרת לנו לחזור לכמה רגעים, רק עם עצמנו, לדייט בלתי נשכח בבית הקפה השכונתי או לריב סוער עם חבר טוב שלימד אותנו לקח חשוב לחיים, בלי להתנתק מההווה. היא מקבלת מקום של כבוד בשיחות סלון עם חברים, קרובי משפחה ובני/בנות זוג, ועבור חלקנו היא התפתחה למעין תחביב שמתוחזק באמצעות אוספים, קהילות וקבוצות בפייסבוק.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אבל במאה ה-17 הנוסטלגיה נתפסה כמחלה. רופא שוויצרי בשם יוהאנס הופר טבע את המונח ב-1688 כדי לתאר את התופעה של חיילים המרוחקים מבתיהם ומתגעגעים אליהם עמוקות. מקור המושג הוא בשתי מילים ביוונית: נוסטוס - שיבה הביתה, ואלגוס - כאב. וכדי לתאר את הפער בין האופן שבו הנוסטלגיה נתפסת כיום לאופן שבו היא נתפסה פעם, צריך להתחיל בסיפור של קונסטנטין סדיקידס, דוקטור לפסיכולוגיה בן זמננו.
6 צפייה בגלריה
הכול התחיל מחיילים הרחק מהבית
(צילום: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, צלם "במחנה" חנניה מילר)
לא הרבה זמן לאחר שעבר לאוניברסיטת סאותהמפטון, הוא אכל ארוחת צהריים במחלקה לפסיכולוגיה ותיאר בפני חברו שישב איתו את המחשבות שתוקפות אותו על התקופה שלו באוניברסיטת צפון קרוליינה, שממנה הגיע. קונסטנטין ירד לפרטים: דיבר על החברים הוותיקים שמגיעים לבקר אותו במחשבות, על הבמיה המטוגנת שאכל שם ועל ריחות הסתיו.
עמיתו לארוחה הגיב בנחרצות מעט מבהילה: הוא אבחן אותו מיידית כמי שסובל מדיכאון. אלא שד"ר סדיקידס התעקש בפניו שהוא לא סובל מכאבים, ולא רוצה לחזור לחייו הקודמים. "אמרתי לו שאני חי את חיי עם מבט קדימה, אבל לפעמים לא יכולתי שלא לחשוב על העבר, וזה היה מתגמל", הוא הסביר לג'ון טירני מה"ניו יורק טיימס". "הנוסטלגיה גרמה לי להרגיש שלחיי יש שורשים והמשכיות. זה גרם לי להרגיש טוב עם עצמי ועם מערכות היחסים שלי. זה העניק רובד נוסף לחיים שלי ונתן לי כוח להתקדם".
ואולי זה סוד הקסם של הנוסטלגיה, שמחזיר אותה לביקורים קצרים בחיינו בתדירות משתנה: הקו שהיא מותחת בין העבר לעתיד, האופן שבו היא מאפשרת לנו לחזור אחורה מבלי למנוע מאיתנו להמשיך הלאה במרוץ החיים, והשיעור שהיא מספקת לנו על היכולת שלנו לקום ממצבים מייאשים ומתסכלים. "סיפורים נוסטלגיים לרוב מתחילים רע, עם איזושהי בעיה, אבל נוטים להסתיים בטוב - הודות לעזרה מאדם קרוב אליך", מסביר ד"ר סדיקידס. "אז אתה מקבל תחושה חזקה יותר של שייכות, והופך לנדיב יותר כלפי אחרים".
אותה ארוחת צהריים בין ד"ר סדיקידס לעמיתו נתנה לו השראה לבדוק לעומק את הנושא, והפכה אותו לחלוץ בתחום שהתפתח מאוד מבחינה מחקרית בשנים האחרונות. אחד הכלים שסייעו לכך הוא המעבדה החברתית-פסיכולוגית של ד"ר סדיקידס, ושאלון שפיתח בשם סולם הנוסטלגיה של סאותהמפטון.
במהלך הזמן הוכח מה שכיום אנחנו כבר מרגישים היטב בעצמנו: נוסטלגיה היא מעין תרופה, בייצור עצמי של המוח, לתחושות של בדידות, שעמום וחרדה. רבים מאיתנו חשים אותה, וחוקרים גילו שהיא נפוצה אפילו אצל ילדים בני שבע. הנוסטלגיה נוטה להפוך חלק מהאנשים לנדיבים וסובלניים יותר, ויש לה אפילו השפעה נעימה ביחסים רומנטיים: התברר שזוגות מרגישים קרובים יותר כאשר הם מתרפקים יחד על זיכרונות נוסטלגיים. כשאנשים מדברים על העבר, הסתבר, הם הופכים לאופטימיים יותר ולמלאי השראה בכל הנוגע לעתיד. לא בכדי רוב האנשים דיווחו שהם חווים נוסטלגיה לפחות פעם בשבוע.
אילו נושאים מקיפה הנוסטלגיה? החוקרים גילו שהמנעד רחב, וכולל זיכרונות מחברים ומבני משפחה, חגים, חתונות, שירים, שקיעות ואגמים. כדי לבחון את השפעתה לעומק, החוקרים בסאותהמפטון "יצרו" מצבי רוח שליליים אצל הנבדקים שלהם: הם ביקשו מהם לקרוא על אסון קטלני, או לענות על מבחן אישיות שגילה להם לכאורה שהם בודדים בצורה יוצאת דופן. זה גירה אצלם מחשבות נוסטלגיות, ולאחריהן אותם נבדקים הרגישו עצובים פחות.
"נוסטלגיה מתעוררת כאשר אנחנו עומדים בפני אי-רציפות או קרע בחיים שלנו", אומרת פרופ' נירה ליברמן, פסיכולוגית חברתית מאוניברסיטת תל אביב. "אנחנו נזכרים במשהו שהיה ואיננו עוד, משהו שמזכיר לנו שחלק חשוב ממה שהיינו נשאר אי שם בעבר והוא כבר לא חלק מן החיים שלנו יותר. למשל, פעם הסתובבתי בגני שעשועים עם בני הפעוט, ושנינו היינו מאושרים. כיום הוא נער מתבגר, ואנחנו כבר לא עושים את זה יותר. קצת עצוב לי לחשוב על זה. בנוסטלגיה יש לעיתים קרובות ניסיון לאחות את הקרע הזה. אם הניסיון הזה מצליח, ואנחנו מצליחים לראות את העבר וההווה כהמשכיים למרות השוני ביניהם, אז נוסטלגיה תורמת להעמקת תחושת המשמעות של החיים. מחקרים מצאו שנוסטלגיה מעלה את הערך העצמי ואת תחושת השייכות והחיבור לאנשים אחרים, ושיש לה יש מגוון השלכות חיוביות נוספות - כמו הגברת היצירתיות, האופטימיות וחיזוק המוטיבציה להשיג מטרות. למשל, אני יכולה לחשוב שהפעמים שביקרנו בגני שעשועים נצרבו בזיכרונות הילדות של בני, ושהם חלק מהיחסים שלנו ומהקשר בינינו, שנשאר חזק ומשמעותי בדיוק כפי שהיה אז, למרות שהיום הקשר מתגלם בדברים אחרים - למשל, בזה שאני חוזרת ומבקשת ממנו שיעשה שיעורים".
אבל אולי זה לא עסק פשוט כל כך? כי המנגנון שמניע את הנוסטלגיה אולי די ברור, וכך גם הרווח שהיא מייצרת לנו, אבל עשויים גם להיות לה מחירים. פרופ' ליברמן מסבירה את הדואליות הזאת: "פעולת האיחוי של הקרע מצריכה לעיתים קרובות מחשבה מופשטת ומורכבת למדי. זה בגלל שכדי למצוא את הדומה בין שני דברים שונים נדרשת חשיבה מופשטת. המודעות לקרע ופעולת האיחוי של הקרע הן המקור לכך שנוסטלגיה היא רגש אמביוולנטי: הוא כרוך בכאב מסוים של געגועים, אבל גם בתחושת סיפוק ועומק שכרוכה באיחוי מוצלח של הקרע, אם איחוי כזה אכן מתרחש. הספרות מצאה שאנשים במגוון תרבויות נוטים להעלות זיכרונות חיוביים בתחומים החשובים להם, ושקשורים למערכות יחסים. המחקרים מוצאים שבדרך כלל תחושת הערך העצמי והחיבור לאנשים אהובים יתחזקו, למרות אמביוולנטיות מסוימת שקשורה בכך שהדברים שהיו אינם. זה כנראה קשור לכך שברוב הפעמים, רוב האנשים מצליחים לאחות את הקרע שבבסיס הנוסטלגיה.
"אם האיחוי לא מתרחש, ואני ממשיכה להרגיש מנותקת מן העבר, אז הנוסטלגיה תהיה פחות חיובית. ייתכן שהיא תהיה כרוכה אפילו בתחושה של מרירות וייאוש. למשל, אם אני אחשוב שהימים הטובים עם בני הפעוט הלכו ואינם, ואין להם שום המשך, אז הזיכרון הנוסטלגי לא בהכרח יהפוך למשהו חיובי, ואף יוכל להזין רגשות שליליים של חוסר תכלית. באופן כללי, אי רציפות של העצמי היא תחושה שלילית ואפילו מאיימת. הבריאות הנפשית והאושר שלי תלויים בתחושה שלי שאני אותו אדם לאורך זמן, עם אנשים שונים ובמקומות שונים".
הנוסטלגיה חיה במחשבות שלנו באופן כמעט טבעי, אבל יש מי שלקח אותה כמה צעדים קדימה. מחשבות נוסטלגיות הרי יכולות למלא לנו את הראש ברובד הפרטי המצומצם - משחק הכדורגל בשכונה עם החברים לכיתה או הנשיקה הראשונה עם אהבת הנעורים - ויכולות לעבור לרובד אחר שאיתו גם אחרים יוכלו להזדהות, של התרפקות על הפרק האהוב עלינו מ"לא כולל שירות", על ההופעה המחשמלת של סטינג שנחקקה לנו בזיכרון לעד ועל זמן האיכות שלנו עם הגיים-בוי אחרי שיעור חשבון ביסודי.
גל ברוקר, בן 43 מתל אביב, מקדיש לא מעט מהזמן שלו לנוסטלגיה במישור הקולקטיבי שלה. הוא מנהל ברשתות החברתיות את הקבוצות "משוגעים על שנות ה-50 וה-60", משוגעים על שנות ה-70", "משוגעים על שנות ה-80" ו"משוגעים על שנות ה-90", ועוקב מקרוב אחרי הנהירה של הישראלים אל זיכרונות נעימים ומשותפים מעשורים רחוקים.
"הקבוצות נפתחו לפני שלוש שנים", מספר ברוקר. "חזרתי לארץ אחרי הרבה שנים בחו"ל, וקיבלתי 'מכת נוסטלגיה' לתקופה שבה גדלתי. חשבתי על איך הדברים והאנשים השתנו לגמרי מאז. הקבוצות מחולקות על פי עשורים כדי שכל חתך גיל יקבל את הנוסטלגיה שהוא גדל עליה ו'ישוגר' במכונת זמן לתקופת הילדות וההתבגרות שלו, לכמה דקות ביום. הקבוצות נותנות סוג של אסקפיזם מההווה ומהלחצים של היומיום. חשוב לי לתת לאנשים את החיוך הזה שנמרח על הפרצוף ברגע שנתקלים במשהו מהילדות, שמעיר תאים מתים במוח. אנחנו גם מארגנים אירועי רטרו בכל הארץ, כדי לתת את הערך המוסף של מפגש בחיים האמיתיים עם המוזיקה שתחזיר את החברים לתקופת הנעורים".
הקבוצות האלה כבר משכו אליהן עשרות אלפי אנשים, ואת גל זה לא מפתיע: "מה שמושך אנשים בנוסטלגיה הוא הרצון לחזור לתקופות תמימות, חסרות דאגה קיומית אמיתית", הוא מסביר. "אנשים רוצים לברוח קצת מההווה, שבו הם המבוגרים האחראים והכול על הכתפיים שלהם. אני כנראה בן אדם מאוד נוסטלגי, פתחתי את הקבוצות מתוך חיבור אישי. אני מכיר כמעט כל מה שעולה בקבוצות, ואחרי עשרות אלפי פוסטים שראיתי, עדיין יש כאלה שמצליחים לתת לי את ההרגשה של 'וואו, מאיפה הבאתם את זה עכשיו!'".
אם שואלים את פרופ' ליברמן, הקהילות הללו כאן כדי להישאר ולהתפשט - וכך גם הניסיונות לגרות לנו את הרגש הנוסטלגי באמצעים שונים. אולי זאת נגזרת של ההבנה שזאת הדרך המתבקשת והנכונה לצוד אותנו, במאבק הטכנולוגי של כל הפלטפורמות על תשומת הלב שלנו. "ככל שיהיו יותר שינויים, כך תהיה גם יותר נוסטלגיה", מסבירה פרופ' ליברמן. "ככל שיהיו יותר 'קרעים', שינויים ותפניות, כך יהיו גם יותר ניסיונות לאחות אותם. ומכיוון שהעולם משתנה יותר ויותר מהר, הנוסטלגיה תצטרך לעבוד שעות נוספות. מעניין אם בכתבות הנוסטלגיות האלה, אנשים ימצאו נחמה מיוחדת במשהו כמו 'סיום מאחה': למשל במחשבה שסגנון המוזיקה של שנות ה-90 אומנם אינו איתנו עוד, אבל הוא תרם לנו X ו-Y שניתן עדיין לשמוע ברבים מהשירים שמולחנים היום. כלומר, זה לא רק ש'איבדנו משהו חשוב' כשעברנו את שנות ה-90, אלא גם ההכרה ש'שנות ה-90 תרמו לנו משהו חשוב שאנחנו נושאים עימנו כיום'".
מוזיקה, אגב, היא דרך מהירה וקלה לעורר נוסטלגיה, והפכה גם לכלי מועדף בידי החוקרים. כולנו מכירים את התחושה של שיר ישן שבוקע מהרדיו במהלך נסיעה ארוכה על כביש מהיר, שולח אותנו להגביר את הווליום, מחזיר אותנו ברגע למסיבת הסיום בתיכון או לחתונה של חבר מהילדות ואפילו גורם לנו לנגב דמעה. בניסוי שנערך בסין על ידי קסינוי ז'ו מאוניברסיטת סון יאט-סן נמצא קשר מעניין ומפתיע גם בין נוסטלגיה לטמפרטורה: עורכי המחקר גילו שלאנשים בחדר קריר יש סיכוי גבוה יותר לחוות נוסטלגיה מאשר לאנשים בחללים חמים יותר. לא כולם בחדר הקריר הפכו לנוסטלגיים במהלך הניסוי, אבל אלה שכן דיווחו על כך טענו שהם מרגישים חמימות.
שנה וחצי בסך הכול עברו מאז שהקורונה שינתה לנו את העולם לנגד עינינו. בין כל שאר ההשפעות הדרמטיות של המגפה בכל היבט של החיים, קשה להתעלם מגל הנוסטלגיה שהיא הביאה איתה וששטף את כולנו. מבחינה תרבותית זה הורגש בעיקר בקאמבקים למסך של תוכניות עתיקות כמו "זהו זה" ו"קומדי סטור", ובלהיט המדובר של נטפליקס "הריקוד האחרון", שחזר לעונות הגדולות של שיקגו בולס המיתולוגית ומייקל ג'ורדן האגדי.
באחד המחקרים שבדק את השפעות הנגיף על האופן שבו אנחנו נהנים מתכנים בידוריים, יותר ממחצית מהנשאלים דיווחו שהעדיפו לצרוך תוכניות ושירים שנחשפו אליהם בצעירותם. "באופן טבעי, אנשים מוצאים נחמה בנוסטלגיה בתקופות של אובדן, חרדה, בידוד או אי ודאות", הסבירה קריסטין באצ'ו, פרופ' לפסיכולוגיה במכללת לה מוין בניו יורק, ל"נשיונל ג'יאוגרפיק". כך שאם גם אתם הרגשתם רצון עז לחוות נוסטלגיה בימי הסגרים - להקדיש זמן איכות לבינג' בסדרה האהובה עליכם מפעם, לבקש מאמא להכין את העוגיות המפורסמות שלה או סתם להביט בתמונות ישנות בטלפון - זה לא מפתיע. בימים של חוסר ודאות, חרדה קיומית, אבטלה והתנתקות מכל הדברים הידועים והמבוססים בחיינו, התגובה הטבעית ביותר של הנפש היא לשלוח יד אל המוכר, האהוב והישן. חוקרים כבר הוכיחו שאנחנו פונים לנוסטלגיה בתקופות לא יציבות מכיוון שההיאחזות בעבר גורמת לנו להרגיש בטוחים ולהילחם בעתיד לא ברור.
"הקורונה הביאה איתה משבר ושינוי. כל משבר ושינוי מביאים גל נוסטלגיה", מאשרת פרופ' ליברמן, "אבל יכול להיות שהקורונה עשתה את זה אפילו יותר מאשר משברים אחרים, כלומר היא יצרה אי רציפות בחיים של האנשים יותר מאשר משברים אחרים – ניתוק מהסביבה החברתית, ניתוק מהמרחב הפיזי שבו היינו, ניתוק מהאופן שבו התנהלו החיים שלנו בעבר - והניתוק הזה גרר את ניסיונות האיחוי, שהם הנוסטלגיה".
"בימי הסגרים לאנשים היה יותר זמן להתעסק בקבוצות, והם נכנסו אליהן כדי להשתחרר קצת מהמצב בימים שבהם הם תקועים בבית רוב היום ולא פוגשים חברים ומשפחה", מסביר גל איך זה נראה מנקודת המבט שלו. "הקבוצות האלה נתנו קצת חופש, מקום לברוח אליו - גם מהילדים שצועקים בחדר השני על הפורטנייט".
ואם כבר דיברנו על ילדים, ישנה גם סוגיה מעניינת נוספת ששווה לבחון: האם ילדים שחווים את ההורים שלהם כטיפוסים נוסטלגיים, או אנשים שמוקפים בחברים נוסטלגיים שמדברים לעיתים קרובות על אירועים שקרו להם לפני כמה שנים או כמה חודשים, יפתחו מחשבות או רגשות דומים בעצמם? האם נוסטלגיה היא עניין מידבק שעובר מאב לבן או מחבר לחבר?
"כמעט הכול מידבק", אומרת פרופ' ליברמן. "וירוסים, מחשבות, תחושות. אבל אפשר לחשוב מתי נוסטלגיה לא תידבק: כשאתה נוסטלגי לתקופה שאני לא מרגישה קשורה אליה, שאני לא יכולה לחוש קרע ממנה פשוט כי לא הייתי שם – הנוסטלגיה שלך לא תדביק אותי. היא תיראה לי לא רלוונטית. לכן, אני חוששת שלפעמים ילדים לא יידבקו בנוסטלגיה של ההורים שלהם - אלא אם כן אנחנו מדברים על נוסטלגיה קבוצתית; יש חוקרים שטוענים שיש דבר כזה. נוסטלגיה גם לא תידבק אם היא מתייחסת לתקופה שאני מנסה להתרחק ממנה. למשל, לפעמים הורים יכולים להיות נוסטלגיים לתקופת הילדות של הילדים המתבגרים שלהם, אבל המתבגרים לא יידבקו בנוסטלגיה בדיוק בגלל שהם בתקופה שבה הם מנסים להתרחק מהילדות. הם מעוניינים בקרע מהילדות, והנוסטלגיה היא לא בשבילם".
בפעם הבאה שאתם רוצים לדבר עם הילדים שלכם על תקופת הילדות שלהם, תזכרו שהנוסטלגיה לא בהכרח תסחוף כל אחד, בכל גיל ובכל הזדמנות. ועדיין, זה לא יערער אף פעם את המעמד שלה בתור המפלט הקבוע מכל מה שאתם רוצים לברוח ממנו בשגרה – גם אם זה רק לעשר דקות של התנתקות מהעולם.
