עבור נ' (השם המלא שמור במערכת) הבקרים הם החלק הכי קשה של היום. "מהרגע שאני מעירה את הבן שלי ועד שאנחנו יוצאים מהבית ומגיעים לגן, הדרך שלנו רצופה בבכי או צעקות. פעם התפר של הגרביים לא מונח בדיוק במקום, פעם התחתונים לוחצים - למרות שלפני יומיים הם היו בסדר – ופעם השרוול של החולצה קצר מדי".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אחרי שהגיעו גם פידבקים מהגננת על קשיים להשתתף בפעילויות עם כולם, נ' החליטה לקחת את בנה בן החמש לאבחון, שם הצביעו על קושי בוויסות חושי. "אחרי שהתחלתי לקרוא ולהתעמק בזה קצת יותר, הבנתי שבעצם גם אני סובלת מזה. גם לי קשה עם בדים מסוימים למשל, או עם מקומות המוניים ורועשים. פתאום התחלתי לחשוב על כל מיני התנהגויות שפיתחתי או דברים שנמנעתי מהם. ההבנה הזו גרמה לי להיות הרבה יותר סלחנית כלפיו, הבנתי שהוא לא עושה לי דווקא אלא שבאמת יש לו קושי, וזה גרם לי לרצות לחפש איך להקל עליו, ולא לדחוף אותו להתמודד. זה גם הקל על רגשות האשמה - אני כבר לא מרגישה שזה קשור לאופן החינוך שלנו, ולא שואלת את עצמי 'איפה טעינו?'".
נדמה שאת הסיפור של נ' – בווריאציות כאלו או אחרות – אנחנו שומעים כיום יותר ויותר. אם פעם הפרעות בוויסות החושי היו נחשבות למונח סתום שמובן רק על ידי אנשי מקצוע, כיום נדמה שכל אמא בגינה כבר תדע לאבחן אותן. אבל האם בכל פעם שהחול מציק לנו בבגד הים, או שהתור בנתב"ג מלחיץ אותנו, אנחנו צריכים להיבהל ולרוץ לטיפול? לא בהכרח.
"יש הורים שמתקשרים ואומרים 'לילד שלי יש ויסות חושי', אז בדרך כלל אני עונה: 'וטוב שכך, כי אם לא היה לו ויסות חושי, היינו בצרות'", צוחקת חוליה זלצמן, מרפאה בעיסוק, מרצה בתחום באוניברסיטה העברית ומי שנחשבת לאוטוריטה בנושא. "הוויסות החושי זו תופעה שקיימת אצל כל אורגניזם, גם אצל חיות. זו הדרך שלנו לווסת את הגירוי שאנחנו מקבלים מהסביבה ומהגוף שלנו דרך כל מערכות החושים ואז להשתמש בו, נניח לשמוע מישהו ואז גם להקשיב למה שהוא אומר".
לדבריה, לוויסות החושי יש השפעה רבה על התפקוד שלנו, וגם על הרווחה הגופנית והנפשית. "כשאנחנו לא מווסתים, אנחנו לא נינוחים. למשל, הוויסות הוא מה ששולט ברמת העוררות שלנו, כי לא כל הזמן אנחנו צריכים להיות ברמת עוררות מקסימלית. עכשיו, לדוגמה, אני מדברת ואת מקשיבה, אז אנחנו צריכות להיות ברמת עוררות גבוהה, אבל אם יגיע הערב ונישאר באותה רמת עוררות, לא נצליח להירדם".
את הגירויים מהסביבה אנחנו מקבלים דרך החושים המוכרים - שמיעה, טעם, ריח וראייה - וכן דרך מערכת המגע (טקטילית), מערכת התנועה (וסטיבולרית), שאחראית על שיווי המשקל והאיזון, ודרך מערכת התחושה העמוקה (פרופריוצפטיבית), שאחראית על תחושת הגוף, על הכוח שלו, על המרחק שלו מאחרים ומעצמים וכדומה. הפרעה בוויסות החושי יכולה לפגוע ביכולת של המוח לעבד אחד או יותר מהחושים האלו, ואז גם לא להגיב בהתאם, או שלא להגיב בכלל. הביטויים הקלאסיים המוכרים הם רגישות לבדים מסוימים, לתפרים בבגדים, למרקמים של מאכלים (שרק הפירה לא ייגע בשניצל!), או רגישות לתחושות כמו במקרים של דבק פלסטי וחול. הפרעה בוויסות יכולה להתבטא גם ברגישות למקומות צפופים, לרעש, לכל מה שמאתגר את כוח המשיכה כמו נדנדות, נסיעות או טיסות, בקושי להירטב ואי לכך לשטוף פנים או ידיים, וכאמור בקשיי הירדמות. או בקיצור, כפי ששמתם לב, זה יכול להשפיע על כמעט כל אספקט בחיים. כתוצאה מכך יכולים לחוות התקפי זעם ובכי, ואף להגיע להימנעות – החל מפעילויות בגן בשלבים מוקדמים של החיים ועד ליציאות עם חברים, טיסות ותחומי עיסוק. לאור כל אלו, זה לא מאוד מפתיע שמחקרים מצאו קשר בין תגובתיות יתר לגירוי חושי לבין חרדה ודיכאון.
חוליה זלצמן: "לרוב מי שיש לו תגובתיות-יתר ירצה להימנע, אבל לא תמיד זה אפשרי. למשל תינוק שיש לו רגישות לא יכול להגיד 'רגע, לא מתאים לי, אני הולך מפה'. כשאין יכולת להימנע, התגובה לגירוי יכולה להיות תוקפנית - דחיפה או אפילו נשיכה"
אבל לא כל הפרעה בוויסות יכולה לפגוע בכל מערכות החושים, וגם לא כל הפרעה היא זהה. על פי זלצמן, הפרעות בוויסות מתחלקות לשלוש: "בדרך כלל מדברים על תגובתיות-יתר - אנשים שכל תחושה שהם מקבלים, מחלק מהמערכות או מכולן, תהיה עוצמתית. לרוב מי שיש לו תגובתיות-יתר ירצה להימנע, אבל לא תמיד זה אפשרי. למשל, תינוק שיש לו רגישות לא יכול להגיד 'רגע, לא מתאים לי, אני הולך מפה'. כשאין יכולת להימנע, התגובה לגירוי יכולה להיות תוקפנית, דחיפה או אפילו נשיכה – כמו שקורה הרבה אצל ילדים קטנים. המצב הזה עלול לגרום לבעיות חברתיות, כי קשה להיות במקום שיש בו יותר מדי גרייה, ואז נראה שהם פחות משתתפים, שיש להם חבר אחד או שניים וקשה להם עם פעילויות קבוצתיות. מבחינה אישיותית הם מנסים להיות כל הזמן בשליטה, כי שליטה מרגיעה אותם. למשל ילדים במשחק ירצו להחליט מה כל אחד עושה, או שהם ירצו ללכת תמיד בדרך מסוימת, או לשתות רק בכוס האדומה".
מול אלו עם תגובתיות-היתר עומדים אנשים עם תת-תגובתיות, שהמערכות שלהם נמצאות בחוסר רגישות. "כדי להיות ברמת עוררות גבוהה לתפקוד הם צריכים הרבה פעמים לחפש תנועה או מגע. הם כאילו רדומים. הם איטיים בתפקוד שלהם, והרבה פעמים לא שמים לב לכל מיני דברים. הם יכולים לפעמים להיראות מרושלים, לא לשים לב לבגד קרוע או מלוכלך. ילדים כאלו יכולים הרבה פעמים לפספס הזדמנויות למידה, כי ילדים לומדים מחיקוי, מהסביבה, והם לא מספיק ערניים לה".
הסוג השלישי הם החיפושיים, "אני קוראת להם 'ילדי נינג'ה'. הם כל הזמן בחיפוש אחרי תחושה וחוויה סנסורית, ולכן הם עושים דברים אקסטרימיים. הם מחפשים חוויות קיצוניות כדי להרגיש מאוזנים".
כולנו נעים על הרצף של שלושת האספקטים האלו. אנחנו יכולים להיות ברגישות-יתר לחוש מסוים ובתת-רגישות לחוש אחר, ועל פי זה ייקבע הפרופיל האישי שלנו, כשכמובן מילת המפתח היא מידתיות. "הבעיה מתחילה כשאין לי את היכולת לנוע על הרצף הזה, שאני על אחד הקצוות של הסקאלה", מסבירה זלצמן. "ברגע שאין לי את הגמישות, אני לא אוכל להתאים את הוויסות ואת רמת העוררות לפעילות הנדרשת, ואז ההתנהגות היא לא מותאמת. אנחנו נדבר על בעיה בוויסות החושי אם למשל ילד נמנע באופן משמעותי מפעילות בגן או בבית ספר, או אם הוא 'מכסח' את כל הילדים, או אם הוא מאוד בררן באוכל עד כדי כך שהוא אוכל שני דברים וחצי ויש לו בעיות בריאותיות בגלל זה. במקרים כאלו נבחין שיש לו פרופיל שמפריע לו להיות תפקודי. כנ"ל אם יש ילד בתת-תגובתיות שלא מאפשרת לו להיות מספיק קשוב וערני למה שמתרחש, או ילד מאוד פעיל".
מכיוון שהמודעות להפרעות בוויסות החושי היא עניין חדש יחסית, זלצמן מספרת שיש הורים רבים שמגיעים לטיפול ותוך כדי אבחון מזהים גם את הקושי של עצמם, "ככה שהרבה מהמטופלים המבוגרים הם 'הורים של'. יש מקרים שבהם ההפרעות הן מנוגדות, למשל ילד עם רגישויות שאמא שלו שייכת לחיפושיים ולכן היא 'גדולה מהחיים', היא אוהבת המולה ומחפשת את האקשן, ואז היא בעצם מציפה אותו כל הזמן. יכול להיות גם הפוך – אמא עם רגישויות שיש לה ילד חיפושי, ואז היא כל הזמן מוצפת, מה שפוגע בסבלנות שלה וביכולת שלה להתמודד, ואז היא עלולה לצעוק עליו יותר".
חוליה זלצמן: "החיים כיום מאוד מלחיצים, ולהרבה אנשים מבוגרים אין את הרגע לווסת את עצמם, לארגן את עצמם ולהגיע לאיזשהו מצב של איזון. אבל אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו מווסתים, אנחנו גם צריכים להיות מווסתים"
אז אני מבינה שבאים אליכם גם מבוגרים?
"לא בכמויות כמו ילדים, אבל כן. אצל מבוגרים הבעיה התפקודית היא בעיקר בהקשר המשפחתי".
מפתיע שלא המקצועי.
"בדרך כלל אנשים מבוגרים נוטים לחפש את העיסוקים שמתאימים להם. אם יש מישהו שמאוד קשה לו שהסביבה לא מסודרת, הוא ימצא את הדרך לעבוד מהבית. באופן כללי, הרבה פעמים בגילים מבוגרים נראה גם הימנעות, כי יש שפה ויש את היכולת להגיד 'לא רוצה' ולהרחיק את מקור הגירוי".
אז זה יכול להגיע ממש לניתוק מהסביבה.
"נכון. הייתה לי מטופלת בת 17 עם בררנות לאוכל מאוד משמעותית בגלל רגישויות. עד היום זה לא היה אישיו, אבל עכשיו החברים יוצאים ביחד, וכולם אוכלים סושי, המבורגר ופיצה, והיא לא אוכלת את כל זה, ואז היא הפכה להיות 'המוזרה' - ויש לזה מחיר חברתי".
אבל לפני שממהרים למלא שאלון שהורדנו מגוגל ולהכריז על עצמנו ועל כל הסביבה שלנו כבעלי הפרעה בוויסות, זלצמן ממליצה לנשום רגע. "זה שילד לא רוצה לגרוב גרביים זה לא מספיק כדי להגיד שיש בעיה בוויסות. לכל אחד מאיתנו יש את השיגעונות שלו. השאלה עד כמה זה מפריע לחיים. אם כל דבר זה פיצוץ בבית, וכל בוקר הוא סיוט שנגמר בבכי ובצעקות, אז זו בעיה.
"אם יש ימים רגועים וימים שפחות, אפשר לבדוק מה שונה בבקרים שהולכים בסדר - אולי קמנו יותר מוקדם והספקנו לשתות קפה, וזה אפשר לנו להיות יותר מווסתים. לעומת זאת, לפעמים אנחנו עייפים, קמים בדקה ה-90, מעירים את הילדים וכולם הפוכים. יש אנשים שצריכים חצי שעה בבוקר כדי להיות מווסתים, אבל לילד אין את היכולת להגיד 'עכשיו לא, חכי'. ואז זה לא שיש פה בעיית ויסות, אלא הפרופיל הוא כזה שיש לו יותר רגישויות, ומצריך הסתגלויות יותר ארוכות במעברים".
זלצמן קוראת להורים לבדוק קודם את הוויסות שלהם – ממש כמו ההדרכה על מסכת חמצן לפני טיסה. "החיים כיום מאוד מלחיצים ולהרבה אנשים מבוגרים אין את הרגע לווסת את עצמם, לארגן את עצמם ולהגיע לאיזשהו מצב של איזון, וזה בגלל הדרישות המאוד גדולות מהסביבה. אנחנו צריכים לדאוג לאכול בצורה מסודרת, לישון מספיק, לעשות פעילות ספורטיבית, דברים בסיסיים שעוזרים לוויסות עצמי, כי אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו מווסתים, אנחנו גם צריכים להיות מווסתים".
אם בכל זאת יש חשד לבעיה בוויסות, האבחון ייעשה על ידי מרפאה בעיסוק שבודקת את התגובות למרקמים שונים ולתחושות. במקרים פחות מובהקים, כמו למשל ילד שבוכה הרבה, עצבני ונמנע מפעילויות מבלי שברור מהו הרקע לכך, ההמלצה היא לעבור אבחנה ראשונית אצל פסיכולוג/ית.
"גם הטיפול עצמו הרבה פעמים יהיה משולב", מסבירה טלי ברקאי, פסיכולוגית חינוכית מומחית, מדריכה ומטפלת מוסמכת ב-CBT. "הילד הולך לריפוי בעיסוק ובמקביל ההורים הולכים להדרכה אצל פסיכולוג/ית, כי מעבר להדרכה הקונקרטית שמרפאה בעיסוק נותנת, כמו באיזה ספוג להשתמש במקלחת, יש גם אספקטים רגשיים – לדעת מתי לוותר, מתי לגונן, איך להתמודד עם בכי. יש גם עבודה על התחושות בהורות. זה לא פשוט להיות הורים, ובטח במצב כזה. לא קל לראות את הילד שלך נמנע מפעילות בגינה כשילדים אחרים רצים ומטפסים, ולא קל לשמוע מהגננת שהילד בוכה או מסרב לפעילויות. הורים מוצאים את עצמם חסרי אונים ונעים בין רחמים לכעס, בין לוותר לילד לבין להכריח אותו, כשלעיתים קרובות הדבר מביא גם למחלוקות ולמתחים זוגיים.
"במקרה של ילדים גדולים יותר, המפגשים כבר יהיו איתם, כי תהיה גם עבודה על מודעות. אם, למשל, מגיעה אליי ילדה בכיתה ה' שיש לה קשיים בוויסות חושי, היא חווה את עצמה כמשונה, כי כל מיני דברים מפריעים לה - למשל הבנות האחרות לובשות טייצים ולה זה לא נעים - אז העבודה שלי תהיה לעזור לה להבין את עצמה, לדעת מה מפריע לה ולמצוא ביחד פתרונות".
טלי ברקאי: "לרוב לצוותים החינוכיים אין מספיק ידע בנושא, והם רואים ילדים עם קשיים בוויסות חושי כבעייתיים או לא משתפים פעולה. צעדים קטנים, כמו לשים לב לא להושיב את הילד ליד הרמקול בזמן מסיבות, יכולים לעשות שינוי גדול"
חזית נוספת של טיפול תהיה מול המסגרת החינוכית. "לעיתים קרובות אני מדריכה גם את הגננת או המורה, כי למרות שהמודעות עולה, עדיין לרוב לצוותים החינוכיים אין מספיק ידע בנושא, והם רואים ילדים עם קשיים בוויסות חושי כבעייתיים או לא משתפים פעולה. צעדים קטנים, כמו לשים לב לא להושיב את הילד ליד הרמקול בזמן מסיבות, לתת לו את הזמן להתרגל לדברים חדשים ולסייע לו במעברים בין פעילויות, יכולים לעשות שינוי גדול. ילד שיושב על כיסא לא נוח, בצפיפות וברעש יכול להיראות לא מרוכז ואף להימנע מלהשתתף או להפריע, אבל אם נדע לתת לו את התנאים הנכונים, הוא יפרח".
על פי ברקאי, מכיוון שקשיים בוויסות החושי הם מולדים, הם עשויים להיות מורגשים כבר בינקות. "באים אליי לעיתים קרובות הורים שמתמודדים עם פעוט 'קשה', שבוכה הרבה ומתקשה להרגיע את עצמו, ומכאן הדרך קצרה לתחושות תסכול אצל ההורים, למתחים ביניהם ולחוויה של 'אני לא הורה מספיק טוב'. הבנה של התופעה מאפשרת יותר התכווננות לילד מצד אחד, ופחות רגשות אשם הוריים מצד שני. כל כך הרבה פעמים אני שומעת מהורים משפטים כמו 'אם רק הייתי יודעת קודם'.
"לעיתים קרובות קשיים בוויסות חושי 'מתחפשים' למשהו אחר, ועשויים להיראות כמו בעיית התנהגות, מזג קשה, קשיי קשב או הפרעת תקשורת, ולכן כשיש ספק ורואים בעיה תפקודית בבית או בגן, בהחלט כדאי וחשוב להתייעץ עם איש מקצוע שמבין בתחום. אבחון וטיפול מוקדם נותנים תוצאות טובות, למרות שכמובן אין פתרונות קסם".
אפשר לרפא הפרעה בוויסות החושי או שאפשר רק להקל על התסמינים?
"אי אפשר לרפא כי זו נטייה ואנחנו נמצאים על איזשהו רצף, ומי שיש לו רגישות היא כנראה תישאר איתו, אבל טיפול בריפוי בעיסוק בגיל צעיר יכול למתן, וטיפול פסיכולוגי יכול לתת כלים טובים יותר להתמודדות, גם רגשית וגם מעשית. ילדים לא יכולים להגיד 'רועש לי בקניון אז אני אצא', אז ילד קטן פשוט יבכה ויצרח וההורים לא יבינו למה ויחשבו שהוא קשה, כשבעצם הוא מותש מהאורות ומהרעשים. לכן המודעות כל כך חשובה. ברגע שההורים מבינים את הילד אז הכול הרבה יותר קל, הם לא יכעסו, לא יצעקו, לא יהיו מתוסכלים - וכשההורים יותר רגועים, הילד יותר רגוע ומתחיל מעגל חיובי".
זה יכול להשתפר עם הזמן גם ללא טיפול?
"לרוב ישנה הטבה מסוימת עם הגיל. הרבה אנשים פשוט לומדים להסתדר עם זה, וכשאתה מבוגר גם קל יותר לעשות בחירות נוחות ומותאמות יותר, כמו לבחור סביבת עבודה לא רועשת, פעילויות פנאי מתאימות, חופשות רגועות, ביגוד נוח. ילדים, לעומת זאת, מבלים את רוב זמנם בסביבה לא מותאמת – מסגרות חינוך צפופות, ימי הולדת מחרישי אוזניים, חוגים שלא מותאמים לרגישויות שלהם, ומעבר לאי הנוחות היומיומית, כשלא מטפלים עלול להיות לזה מחיר רגשי לא פשוט. דברים שעבור אחרים הם קלים ואפילו מהנים, כמו השתתפות במסיבה, טיול בחוף הים או ביקור בקניון, עבורם עלולים להיות סיוט. גם התגובות מהסביבה לא עוזרות – הם חשופים לביקורת של גננות, הערות של חברים או קולגות לעבודה, עצות מלאות כוונה טובה מצד הסבתא וכו'. כל אלו מוסיפים לתחושה העצמית ש'משהו לא בסדר'. מצב כזה יכול לפגוע בתחושת המסוגלות והערך העצמי ולייצר גם קשיים חברתיים. במקרים כאלה כדאי לשקול טיפול פסיכולוגי כדי לשקם את תחושת הערך העצמי".
המחקרים מעידים שהשכיחות של הפרעות בוויסות החושי היא גבוהה: כ-10%-15% מכלל האוכלוסייה סובלים מהן. רק לשם ההשוואה, על פי המדריך האבחוני הפסיכיאטרי (DSM) 10%-7% מהאוכלוסייה לוקים בהפרעות קשב. המספרים הבלתי מבוטלים האלו מעידים על מודעות שהולכת וגדלה, אבל אולי הם גם מספרים משהו על החיים המודרניים, שבהם הגירויים הם אינסופיים והיכולת לנוח רגע היא אפסית.
לימור זקר דהן, מטפלת בוויסות חושי באמצעות תנועה, מכירה היטב את תחושות השונות וחוסר המסוגלות. רק בגיל 30, בזמן שלמדה לטפל בהפרעות בוויסות החושי בעזרת שיטת אלבאום, היא אבחנה את עצמה כמי שמתמודדת איתן כל החיים: "30 שנה חייתי עם זה בלי לדעת שיש לזה שם. אצלי הרגישות באה לידי ביטוי הרבה פעמים במגע. אני צריכה מגע מסוים, כמו הילדים האלו שמספיק שילד עובר לידם ונוגע להם בכתף, ואז הם מתחילים לבכות 'הוא הרביץ לי'".
מתוך הניסיון הפרטי שלה, זקר דהן למדה עד כמה זה קל לפספס את ההפרעה, גם כיום כשהמודעות גדלה. "קושי בוויסות הרבה פעמים יתבטא סביב הנושא של ויכוחים יומיומיים, התנגדויות אינסופיות ובכי, כל מיני דברים שלפעמים לנו ההורים יהיה קשה לשים לב אליהם, כי השגרה שלנו מלאה בהתרוצצויות ויש לנו הרבה על הראש. זה טבעי ומובן, אבל ברגע שזה הופך להיות סיסטמטי כדאי לעצור ולהבין שיש פה משהו שהוא מעבר לבעיות של השגרה. זה לא צריך להיות כזה סבל, בטח לא בשנת 2022, כשהמודעות יותר גדולה וכשיש הרבה יותר אפשרויות לעזור ולהקל".
אם יש חשש להפרעה בוויסות, זקר דהן ממליצה לעשות ''תצפית'' סביב חמשת החושים. "אולי אני פתאום אשים לב שהוא מבקש את האורז בצלחת נפרדת מהרוטב, שיש ויכוחים יומיומיים סביב הגרביים, שכשנכנסים מים לעיניים יש צרחות לא נורמליות. לרוב אימהות – וסליחה מהאבות – מרגישות שיש משהו עוד בינקות, כי קשה לו להירדם או כי זה בלתי נסבל להכניס אותו לרכב. ואז, במקרים כאלו, שווה ללכת לייעוץ ולעשות אבחון".
לימור זקר דהן: "ההצפה שהייתי מגיעה אליה הייתה כל כך גדולה, שלא ידעתי מה קורה לי. הרגשתי שאני מגיבה אחרת. כל תחושת המסוגלות שלי הייתה לוקה בחסר. כשאבחנו אותי פתאום הרגשתי שאני נורמלית, שלא נחַתּי משום כוכב. שאני לא לבד"
זקר דהן משתפת שגם כיום, עם כל הידע שיש לה, עדיין יש חלקים שמאתגרים אותה. "למשל אסור שיהיה לי קמט בגרביים, כי אז אני אשב ואדבר איתך וכל מה שאני אחשוב עליו יהיה הקמט בגרב. אבל יש לי כבר יותר כלים להתמודד עם זה. זו למידה שהיא קצת אינסופית, כי עד היום אני מגלה עוד דרכים לווסת, עוד שיטות חדשות שלא חשבתי עליהן. בגלל זה גם בוער בי לעזור, אני מבינה את הילדים שחווים את זה, וכאמא אני מבינה את הצד של ההורה. לשני הצדדים יש קושי, אבל זה לא אומר שחייבים לסבול - וזו הבשורה מבחינתי".
את חושבת שבתור ילדה זה פגע בדימוי העצמי שלך?
"חד-משמעית. ההצפה שהייתי מגיעה אליה הייתה כל כך גדולה, שלא ידעתי מה קורה לי. הרגשתי שאני מגיבה אחרת. כל תחושת המסוגלות שלי הייתה לוקה בחסר. אני רוקדת מגיל קטן, וזה מה שהציל אותי. כילדה פשוט הרגשתי שזה טוב לי, והיום אני מבינה כמטפלת למה זה היה נכון. המחול, מעבר לזה שהוא כיף והוא מפריש לנו הורמונים של אהבה ושמחה, הוא מקום לפרוק את כל התסכולים על מה שלא הצליח, מקום לבטא רגשות ומקום שעוזר לווסת את מערכת החושים, עוזר לקשב וריכוז ולקואורדינציה. מבחינתי המחול הוא כלי טיפולי לכל דבר, ולכן אחת העצות שאני נותנת להורים זה לרשום לחוג תנועה כלשהו, כי כשאנחנו מצליחים לעשות משהו עם הגוף, אנחנו מרגישים יותר מסוגלים באופן כללי".
זקר דהן גם ממליצה להורים פשוט לדבר על זה. "כשאבחנו אותי בזמן הלימודים היו איתי עוד כמה בכיתה שאובחנו גם כן, ופתאום הרגשתי שאני נורמלית, שלא נחַתּי משום כוכב. שאני לא לבד. אז אני ממליצה להורים לפתוח בשיחה על זה, לא משהו כבד אלא דרך אגב, או לשתף בדוגמאות של דברים שמפריעים להם. זה מאוד עוזר, ובמצב כזה הילד ירגיש בנוח לבקש 'בקשות מוזרות' שיכולות להקל עליו. עצם העובדה שהוא יֵדע שיש בבית מקום ל'מוזרות' שלו, זה כבר יוריד ממנו את המתח והוא פחות יתפרץ וישתולל. אפשר לדבר, למשל, על סוגי המגע שנעימים לנו ולהפוך את זה ללימוד חווייתי משותף. ולימוד נוסף שיכול לעזור זה איך לנשום נכון - נשימה היא כלי ויסות מדהים, כי אם אני נושמת שטוח וקצר אז אולי אני אכנס ללחץ יותר מהר, ואם אני אלמד לנשום יותר לאט ועמוק, אולי אני אצליח להשהות רגע את התגובה כשמשהו מפריע לי.
"ובסופו של דבר, צריך לדעת שאולי הפרעה בוויסות החושי לא תיעלם, אבל כן אפשר להנמיך משמעותית את העוצמה שלה, או להגביר אם מדובר בתת-רגישות. זאת מתנה לכל החיים, ואני לא סתם בוחרת במילה מתנה, כי אומנם זה מקשה על היומיום, אבל בסופו של דבר היכולת למצוא פתרונות שאחרים לא יכולים לחשוב עליהם ולחשוב מחוץ לקופסה היא מאוד חשובה".
