אני מביט בצילומי MRI שמציג פרופ' שי אפרתי. נראים בהם מוחות פעילים של אנשים בריאים בני 75 לעומת מוחות של בני 25 בריאים. אפשר לראות את רמת הפעילות המוחית וזרימת הדם. הפער הוא כמו בוקס לבטן. במוחות הצעירים הדם זורם בעוצמה, האונות בוהקות באורות וסואנות מרוב פעילות. לעומתם, המוחות הבוגרים אפורים וריקים, חומר לבן שהצטבר בין התעלות השטוחות מעיד על תהליכי הסתיידות. המוח נראה, לא נעים לומר, כמעט נטוש. האני כמו סולק מביתו. צילומים נוספים מחלקי הגוף השונים מראים את אותה היצרות של כלי הדם, את אותה הלאות ואת אותן הסתיידויות, כשהדם לא מצליח להגיע אל כל חלק מגופנו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ככה נראה תהליך ההזדקנות מבפנים: המערכות השחוקות סובלות מבלאי ומחוסר יכולת להתחדש ולתקן את עצמן. הן איטיות ונוקשות. מנגנוני ההגנה כבר לא יעילים כשהיו. מערכות העיכול, הדם, החיסון, השלד מאבד סידן, העור מתפורר, הלב העייף מתקשה, התודעה נחלשת, פעילות הגנים משתבשת, התאים בגוף נסתמים, מורעלים, נוצרות מוטציות, פורצות מחלות, עד שהחיים אוזלים מהגוף.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אפרתי, מנהל המחלקה הנפרולוגית ומנהל מרכז סגול לרפואה היפרברית (כלומר טיפול בתא לחץ) במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), מציג עכשיו סדרת צילומים של אותם מוחות בוגרים אחרי סדרת טיפולים בתא הלחץ שלו, הנחשב לאחד הגדולים והחשובים בעולם.
המוחות נראים כאילו התניעו אותם מחדש; זרימת הדם שופרה מאוד, נוירונים (תאי עצב) התחדשו ושבילי ההסתיידות הלבנים הצטמצמו באופן ניכר; זה עדיין לא מוח של בן 25, אבל בגיל 75 גם גיל 60 הוא נוסטלגיה מתוקה. "אנחנו לוקחים את הביולוגיה אחורה", אומר אפרתי. אני מצידי מבקש להיכנס לתא הלחץ הקרוב כמה שיותר מהר. אפרתי מזהיר משרלטנים בתחום: תאי הלחץ היחידים בישראל, הוא אומר, נמצאים בבתי החולים אסף הרופא, איכילוב, הדסה, אלישע ויוספטל.
קוראים לי דרור פויר. אני לא רוצה להזדקן ואני לא רוצה למות, אבל לא תמיד מקבלים מה שרוצים. המוות יקרה לי מתישהו, כמו לכולם, וכבן 50 וקצת אני כבר לא צריך טלסקופ כדי לראות את הזִקנה מתקדמת לעברי, או אותי מתקדם לעברה, לא מהר במיוחד, אבל עדיין מהר מדי. היא נראית כמו ענן גדול ללא גבולות ברורים. מאחוריה, אני יודע, מחכה המוות, שתקן וחסר צורה. לפעמים סבלן, אבל הרבה מדי פעמים קצר רוח.
או שאתה חי או שאתה לא. על מה שקורה לנו במוות ואחריו אין הרבה מה לומר. אף אחד לא יודע כלום. מה שיש לנו אלו פחדים, אמונות ודימויים. הם יכולים להיות איומים או נשגבים ומלאי הוד, אבל זה כל מה שהם. חלקם אפילו יכולים להיות נכונים, כנראה לעולם לא נדע וגם אם איכשהו נדע - לא נוכל לספר. קצת כמו אהבה, אני מתאר לעצמי; אפשר לקרוא, לראות סרטים, לדמיין, אבל עד שלא מרגישים לא מבינים, ואז כבר אין למי לספר: מי שלא מאוהב לא מבין ומי שמאוהב לא מקשיב.
את המוות כנראה לא ננצח בעתיד הנראה לעין, אבל אנחנו עושים עבודה לא רעה בכלל בלדחוק את רגליו. תוחלת החיים הממוצעת גדלה ב-70 אחוז מתחילת המאה ה-20, כידוע. אם הייתי נולד אז, בממוצע בגילי כבר הייתי ז"ל. היום הממוצע נותן לי עוד כ-30 שנה, והוא רק ממשיך לעלות. אומנם הממוצע של תוחלת החיים צמח בעיקר מהירידה הדרסטית בתמותת תינוקות, לשם הלכה מרבית האנרגיה של הרפואה במאה הקודמת. הצד השני של החיים, כלומר גיל התמותה (ותהליך ההזדקנות), לא השתנה בצורה משמעותית עד השנים האחרונות, שבהן התחלנו לראות התקדמות משמעותית בתחום הארכת החיים.
הרפואה טיפלה במחלות: האונקולוג טיפל בסרטן, הגסטרואנטרולוג טיפל במערכת העיכול, ההמטולוג במחלות הדם וכך הלאה; כל אחד טיפל בעץ שלו - עד שכבר לא ראו את היער: ההזדקנות כמכלול. התוצאה הייתה עלייה בתוחלת החיים, אלא שהרבה פעמים היא התבטאה בירידה באיכות החיים בזקנה. בעיקר בשלביה האחרונים. מי שלא ליווה קרוב משפחה שגסס במשך למעלה מעשור, חסר תקווה ותוחלת, שיגיד תודה למזלו הטוב.
ואכן, מחלות הזקנה - קשות ככל שיהיו - הן לא הסיפור העיקרי של תוחלת החיים. לפי חישובים המופיעים בספר הנהדר "הגוף" מאת ביל ברייסון, אילו תתגלה מחר תרופה לכל סוגי הסרטן, יוסיף העניין 3.2 שנים בלבד לתוחלת החיים הכוללת. חיסול כל מחלות הלב יוסיף 5.5 שנים בלבד לתוחלת החיים. הביולוג הנודע לאונרד הייפליק מצא את "גבול הייפליק" - המספר הסופי של הפעמים שבהן יכול תא אנושי להתחלק, בערך 50, לפני שימות. היום מקובל לראות בגבול הייפליק את אחד משעוני החול המתחילים לתקתק מהרגע שבו יצאנו מהרחם ועד לרגע שבו נשכב בקבר. הייפליק חישב ומצא שחיסולה המוחלט של מחלת האלצהיימר יוסיף 19 ימים בלבד לתוחלת החיים הכללית.
במיינסטרים של תחום הארכת חיים חושבים היום אחרת: במקום להאריך את שנות החיים על ידי מאבק פרטני וכואב במחלות הזקנה לפי סדר הופעתן - לנסות ולהאריך את שנות החיים בתפקוד טוב, על ידי גישה אל התהליכים המרכזיים (לצד תורשה, סביבה, אורח חיים, היצרות של כלי דם) שמשפיעים על תהליך ההזדקנות כפי שאנו מבינים אותו היום. ואלו הם, אבל אתם צריכים להיות איתי רגע:
1. תאים מזדקנים (Senescent Cells). תאים שמפסיקים להתחלק ולהתרבות, אבל משום מה לא מתים, אלא מצטברים ברקמות וגורמים לדלקות ולמחלות.
2. עם הגיל הגוף מייצר פחות ופחות תאי גזע. מדובר בתאים שלא "שובצו" לרקמה ספציפית, מה שאומר שיש להם יכולת להתמקם במקום פגוע בגוף ולשקם אותו. ככל שיש פחות מהם, הגוף לא מתחדש, כלומר מזדקן. התחום של חידוש תאי גזע נקרא רפואה רגנרטיבית.
3. שינויים גנטיים. החומר הגנטי שלנו משתנה ונחלש ככל שאנחנו מזדקנים. זה קורה בשתי חזיתות עיקריות: הראשונה ניטשת הרחק בגבול הדנ"א, שנראה קצת כמו שרוך שבקצהו סוגר קטן המגן מפני פרימה. לסוגרים הקטנים האלה של הדנ"א קוראים טלומרים. בכל פעם שהדנ"א מתחלק (לדנ"א יש כמות מוגבלת של כ-50 התחלקויות. כשיסיים אותם הוא ימות, וגם אנחנו) הטלומרים נשחקים ומתקצרים, עד שקצות השרוך-דנ"א נותרים ללא הגנה, חשופים לכל אויב ואורב, מזיק ופולש. עד לפני כמה שנים היו בטוחים שאם נצליח למנוע את התקצרות הטלומרים נכניע את הזקנה, ואז הצלחנו - אבל בסוף הזקנה המשיכה בשלה. ועדיין, יש להם חשיבות.
החזית הגנטית השנייה מתרחשת מחוץ לדנ"א. הצטברות של כימיקלים שונים, בשילוב שינויים סביבתיים כמו לחץ, טמפרטורה או תזונה גורמות לחלקים מהדנ"א "להתקפל" בצורה החושפת אותו לסיכונים שונים. השינויים אמנם לא פוגעים או משנים את הגנים עצמם, אבל משנים את הביטוי שלהם: זה שאמור לעבוד - נח, זה שצריך לישון - שר. השינויים האלה נקראים שינויים אפיגנטיים (אפי גנטיקה=מעל הגנטיקה, וזה אחד הטרנדים הבולטים של הזמן הזה). המטרה, לשלוט בשינוי הביטויים הגנטים הללו לטובתנו.
תא הלחץ של פרופ' אפרתי, מפתיע לגלות, בכלל לא נראה כמו תא. יותר כמו קרון רכבת. הטיפול אינטנסיבי: 60 מפגשים בימים עוקבים, שעתיים כל מפגש. "בטעות קוראים לזה תא לחץ", אומר אפרתי, "ללחץ אין פה משמעות, הוא רק אמצעי. אנחנו דוחסים את התא באוויר ואת החמצן מקבל המטופל דרך מסכה. אנחנו מעלים את כמות החמצן בדם מ-100 מ"מ כספית לאזור ה-1,800 מ"מ כספית, זה הרבה חמצן וחלקו עובר בדיפוזיה לרקמות. הדבר השני שאנחנו עושים, וזה הטריק: כל 20 דקות מורידים את המסכה ונושמים. למרות שהחמצן בגוף יורד מערך גבוה לנורמה, המוח שנמצא בעודף חמצן מתרגם את הירידה כחוסר חמצן ומתחיל לייצר תאי גזע, כלי דם חדשים, מפעיל מיטוכונדריות (איבר בתא שבו מתבצע תהליך הפקת האנרגיה), בעצם בונה את עצמו מחדש. המיקוד אצלנו הוא לחדש רקמת מוח".
אם תא לחץ זה כל כך טוב, למה לא להכניס את כל האוכלוסייה?
"אין סיבה שלא. היום הרפואה לוקחת אנשים מתחת לממוצע ומביאה אותם לממוצע. אבל מי רוצה להיות ממוצע לגילו? השאלה איך אתה לוקח את הירידה, האם כחלק מהטבע, או שאתה אומר 'לא מתאים' ומכוון למקסימום של הביולוגיה - מה שנקרא רפואת תגבור (Enhancement). לכל אחד יש שאיפות שונות בחיים. יש כאלה שאוכלים סוכר, לא עושים פעילות גופנית ומעשנים סיגריות; ויש שיעשו הכול בשביל להיות בשיא הפרפורמנס שלהם". הוא עצמו עובר טיפול כזה פעם בשנתיים.
אפרתי ותא הלחץ שלו לא לבד במשחק הארכת החיים, כמובן. עולם המאבק בהזדקנות בימים אלה עוצר את נשימתו לקראת ניסוי גדול על אלפי בני אדם שעומד להתחיל בתרופת הפלא הטרנדית של הזמן הזה: מטפורמין. תרופה נגד סוכרת, שרבים מאמינים (ורבים אחרים לא) שהיא מעכבת הופעה של מחלות זקנה רבות. התרופה הודגמה כמאריכת חיים על חיות מעבדה על ידי פרופ' ניר ברזילי, בוגר הטכניון בחיפה והיום מנהל המכון לחקר הזקנה בבית ספר לרפואה איינשטיין בניו-יורק, שאחראי גם על הניסוי המתקרב. אם עדיין לא שמעתם על התרופה הזו, כנראה אתם עדיין צעירים. רבים כבר לוקחים אותה, גם אם אין להם סוכרת.
גם אפרתי וגם ברזילי ממליצים בנוסף על צומות ארוכים, כ-16 שעות צום ושמונה שעות אכילה ביממה. לא בשביל הדיאטה, אלא כדי להעיר את המקרופאג'ים לפעולה - אלה פועלי הניקיון של הגוף. תאים שטורפים ומסלקים חלקיקים זרים, תאים סרטניים, תאים מתים, שברי תאים, חיידקים רעילים ופסולת, ועוזרים לפצעים להחלים; בנוסף, הרוצות והרוצים להאריך חיים בבריאות טובה, לכו יותר ברגל, ונסו להירגע בעודכם הוגים במחשבה המלחיצה הבאה: ההזדקנות היא המחיר שאנחנו משלמים על החיים שחיינו. השורות בחשבון הן ההרגלים שלנו, הגנטיקה שקיבלנו, הסביבה שלנו ועוד שלל גורמים. כל הרופאים שדיברתי איתם המליצו על חיים שיש בהם משמעות - להיות פעיל, להיות חלק ממשהו, להרגיש נחוץ. אף רופא או חוקר שדיברתי איתו לא המליץ על נטילת תוספי מזון למיניהם. עזבו אתכם מהשטויות האלה.
חשוב לזכור ולסייג: כמו עם תא הלחץ, כך גם עם המטפורמין, הצומות, הטיפולים האפיגנטיים ורעיונות נוספים שיופיעו בכתבה - אלה לא המלצות רפואיות, כמובן. אני עצמי הרבה יותר חולה מרופא, אל תקשיבו לי; התייעצו עם הרופאה שלכם.
הסברים נוספים לתהליכי ההזדקנות וכיווני מחקר להארכת החיים, שלהם ייקח קצת יותר זמן להבשיל עד שיופיעו כמוצרי מדף, קשורים - בפשטנות - להבנת הגנטיקה של תהליכי הזדקנות איטיים (הרבה) יותר משלנו אצל יצורים אחרים בטבע, ושל מנגנונים שונים ומשונים המאפשרים לאורגניזמים מסוימים לעצור את הזמן. פרופ' אהוד כהן, מהמחלקה לביוכימיה ולביולוגיה מולקולרית בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית, הצליח להאט את תהליך ההזדקנות של תולעים מסוג סי אלגנס באמצעות פגיעה במסלול העברת האותות של הורמון מסוים שקשור גם להופעת אלצהיימר בבני אדם.
"הפחד העיקרי שלי הוא מחיתול. לא רוצה להיות שם. ביפן נמכרים היום יותר חיתולים למבוגרים מחיתולים לתינוקות. באירופה זה יקרה תוך חמש שנים. מזה אני מפחד - והשאלה היא מה אני עושה בשביל לא להגיע לשם"
ד"ר איתמר הראל, מהמכון למדעי החיים באוניברסיטה העברית, חוקר את הביולוגיה של ההזדקנות ומחלות תלויות גיל על דג הנאוית, או הקילי-פיש, דג קצר חיים. "הרעיון", מספר הראל, "הוא להאט את קצב ההזדקנות עצמו, לדחות את הזקנה הפתולוגית, החולה, לסוף, ולתת לאדם עוד עשר שנים של בריאות - לא 'רק' עוד עשר שנים. זו יכולה להיות מהפכה, ממש כפי שהחיסונים או האנטיביוטיקה הצליחו להדוף מחלות מדבקות". מה שמכונה "דחיסות התחלואה", או התובנה שלקראת החלק האחרון של החיים האיכות חשובה יותר מהכמות, היא אכן מוקד למחקר אינטנסיבי בקרב חוקרי זקנה והארכת החיים.
הראל מתעניין בקילי בגלל סיבה מיוחדת אחת: הקילי נולד בבריכת חורף באפריקה, ולכן חייו קצרים באופן טבעי – מה שמאפשר לחקור זקנה בקצב מואץ. בנוסף, כשהבריכה מתייבשת, העוברים "מקפיאים" את עצמם, עוצרים את תהליך הזקנה, ומחכים בבוץ עד הגשם הבא - גם אם ייקח לו שלוש שנים - ואז חוזרים לחיים. יש עוד חיות שעושות את זה בעולם החי, אבל קצת יותר קשה לעשות עליהן מחקרים. "עובר עם לב שפועם ושיכול לעצור את פעימות הלב, כלומר לעצור את הזמן. זה אומר שאפשר להאט את קצב ההזדקנות, אולי אפילו בלי לשלם מחיר".
אם הכתבה הזו הייתה נכתבת לפני 15 שנה, הטון שלה היה ודאי אחר לגמרי. אז היה נדמה שעוד רגע אנחנו מנצחים את המוות. הקהילה המדעית פיענחה את התקצרות הטלומרים, אותם המגינים הקטנים של התא שכל חלוקה של התא מקצרת אותם. אם רק נצליח למנוע את ההתקצרות שלהם, חשב העולם, נמנע את ההזדקנות וננצח את המוות. עתידנים ומדענים הסבירו לנו שהטלומר הוא המפתח אל הנצח. זו הייתה חמימות חולפת: הטלומרים הכזיבו, התאים המשיכו להפסיק להתחלק. מספר חברות שהבטיחו פתרון מהיר התפוצצו ואז נעלמו. אז עוד היה אפשר לפרסם כתבות על קריוגניקה - הקפאת גופות לצורך הפשרה בעתיד לא ידוע - בלי להתפוצץ מצחוק. היום כולם הרבה יותר זהירים בבואם להשתחצן על הזקנה ועל המוות.
"אנחנו כחברה צריכים להגדיר מהם החיים שראוי לחיות - ואת זה להציב כיעד", אומר אפרתי, שבנוסף לעבודתו באסף הרופא הוא גם פרופסור חבר בביה"ס לרפואה ע"ש סאקלר ובבית ספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב. "אני יכול להגיד שאם מתחילים מספיק מוקדם, אפשר להוריד את הדמנטים הלא-מתפקדים בצורה דרמטית. בסוף נמות. הפואנטה היא להעלות את זמן החיים שראויים לחיות וזה מן הסתם יאריך את החיים".
אחרי כל השנים של ההתעסקות עם ההזדקנות, ממה אתה פוחד?
"הפחד העיקרי שלי הוא מחיתול. לא רוצה להיות שם. ביפן נמכרים היום יותר חיתולים למבוגרים מחיתולים לתינוקות. באירופה זה יקרה תוך חמש שנים. מזה אני מפחד - והשאלה היא מה אני עושה בשביל לא להגיע לשם".
מה אנחנו מרגישים לגבי זה? פרופ' עמית שרירא, פסיכולוג וגרונטולוג (תחום בביולוגיה וברפואה העוסק בחקר ההזדקנות), הוא ראש החוג המשולב למדעי החברה באוניברסיטת בר אילן. "רוב הפסיכולוגים עסוקים במחצית הראשונה של החיים, בילדות, ובקושי מתעסקים בזקנה. וזה חבל. רווחה נפשית, שביעות רצון ומשמעות בזקנה, זה משהו שצריך להתייחס אליו ברצינות רבה, במיוחד עם תוחלת החיים שהולכת ועולה. כדי לקדם הזדקנות מוצלחת לא צריך לעבוד רק במעבדות אלא גם על ההיבט הפסיכולוגי-חברתי של הארכת החיים".
מהי הזדקנות מוצלחת?
"עד שנות ה-80 של המאה הקודמת, הקריטריונים היו בעיקר רפואיים: סובל או לא סובל ממחלות כרוניות, יש או אין פגיעה קוגניטיבית וכיו"ב. בשנים האחרונות הכניסו אלמנט סובייקטיבי-פסיכולוגי: האם אתה תופס את ההזדקנות שלך כמוצלחת. ההזדקנות הסובייקטיבית היא תחום המחקר המרכזי שלי: איך אנשים תופסים את גיל הזקנה ואת עצמם כזקנים, האם כאובדן, כבדידות וכהידרדרות - או שהם מצליחים לתפוס אותה גם במונחים אחרים, של צמיחה ולמידה".
מה אנשים אומרים?
"הרוב הגדול, 85 אחוז, אומרים שהם מרגישים צעירים מגילם. אנחנו רואים במחקרים שזו מעין נבואה שמגשימה את עצמה: לתופסים את עצמם כצעירים וכחיוניים למרות הגיל הכרונולוגי, יש סיכוי טוב יותר לשמר תפקוד, לסבול פחות ממחלות וליהנות מתוחלת חיים ארוכה יותר".
עד כמה זקנים חושבים על מוות?
"אפשר לחלק את התפיסות הסובייקטיביות לכאלה שמתייחסות לזקנה - באיזה גיל אני מרגיש שאני - ולתפיסות שמתייחסות למוות: כמה זמן נשאר לי לחיות. גם התפיסות האלה הן סוג נבואה המגשימה את עצמה. המחקרים שלנו מראים שאנשים שמרגישים שהם הולכים למות בגיל צעיר, תוחלת החיים שלהם אכן קצרה יותר מאלה שמאמינים שיחיו עד גיל מבוגר".
כוחה של המחשבה החיובית על המערכות הפיזיות היא מתנה שלא מפסיקה להפתיע.
"בסופו של דבר, התפיסה מרכיבה את ההתנהגות. אם אתה מרגיש שלא נשאר לך הרבה זמן, המוטיבציה שלך יורדת, אתה הופך פסיבי, מזניח את הבריאות. ולהפך".
יש דבר כזה תודעת מוות, פחד ממוות, הבנה שזה בא?
"השינוי שמתוּקף בהכי הרבה עדויות הוא שיש ירידה בחרדה מהמוות עצמו, ממה צפוי אחר כך, אם צפוי וכו', ככל שאנשים מזדקנים. החרדה הזו מגיעה לשיא באמצע שנות ה-40-50 ואז יורדת".
טוב לדעת.
"אבל יש חרדה שמחליפה את חרדת המוות - וזו חרדת המיתה. הגסיסה, איך זה יקרה, האם אסבול, האם אהפוך לנטל - אלו החרדות המרכזיות של האדם הזקן".
איך מסתכל הפסיכולוג על הניסיונות לדחוק את המוות ולהאריך את החיים עוד ועוד?
"זה חלק מהאינסטינקט הבסיסי של המין האנושי, לחיות, לשרוד. יש בך מרכיב קוגניטיבי שרוצה להמשיך כל עוד טוב וגם מרכיב אינסטינקטיבי שרוצה להמשיך כמה שיותר בלי קשר לתנאים. אני לא בטוח שחושבים מספיק על ההשלכות הכלכליות, החברתיות והאתיות של הנושא. לצד הניסיונות והכספים הרבים שמושקעים בתחום הארכת החיים, צריך להשקיע בהבנה חברתית, אתית ופסיכולוגית של מה זה אומר לחיות כל כך הרבה שנים, מהמון בחינות. פעם אדם היה הורה, סבא במקרה הטוב, איך נתמודד במשפחות של חמישה או שישה דורות שיחיו יחד? איך זה ישפיע על הזוגיות? על עולם העבודה? כשחושבים על הארכת חיים, יותר חושבים על הפתרון הטכני".
הרופאים מנסים לדחוס את מחלות הזקנה כמה שיותר קדימה. מה זה עושה לנפש?
"אתה רואה גם דחיסות של המצב הנפשי. זקנים מצליחים לשמר שביעות רצון ותחושת משמעות במשך הרבה מאוד שנים, ואז, ממש כמה שנים לפני המוות, אתה רואה ירידה מאוד חדה ותלולה במדדים של רווחה, שביעות רצון ומשמעות. אנחנו קוראים לזה 'ירידה טרמינלית'".
ביטוי חזק. מה מאפיין אותה?
"התובנה המרכזית היא שלא משנה בן כמה אתה - משנה כמה זמן נשאר לך. אתה רואה את הירידה הזו אצל מישהו בן 60 שעוד שנתיים הולך למות, בדיוק כמו אצל בן 85 שנשארו לו שנתיים לחיות. הירידה מתחילה כארבע שנים לפני המוות בממוצע (לא כולל מוות פתאומי, מדובר בחולים כרוניים והמחקרים נעשו כמובן לאחר המוות). האדם חווה את הירידה של עצמו, יש אפקט מצטבר שאי-אפשר להכחיש - ויש גם אובדן בין-אישי של חברים, בנות ובני זוג - הכל יחד משפיע על אותה ירידה טרמינלית. התחילו לחקור את זה פסיכולוגית רק בעשור האחרון, ואנחנו עוד רחוקים מלהבין מה ניתן לעשות בשלב הזה כדי לעזור".
עצוב.
"אני חושב שיש פה מסר אופטימי - זה אומר שאנשים יכולים לחיות חלק ניכר מהזקנה שלהם בצורה של שימור משמעות, מטרה, שביעות רצון ורגש חיובי. אבל כן, בסוף יש את הירידה שהיא כמעט בלתי נמנעת".
זו הדרך של האני לומר לנו די, שבעתי.
"אחד מחוקרי הזקנה הגדולים קרא לזה הארכיטקטורה הלא-שלמה של בני האדם. בסוף הקירות מתפוררים, הבניין לא עומד לנצח, כוחות הטבע עושים את שלהם".
אומרים שהמוות הוא חלק מהחיים. יש בזה משהו, אבל כדאי לשים לב שמוות שהוא חלק מהחיים שלנו הוא תמיד מוות של אחרים. המוות שלי לעולם לא יהיה חלק מחיי שלי - הוא יהיה סופם, ביטולם, היפוכם. אנחנו אולי חושבים שאנחנו יודעים שנמות, אנחנו יכולים להגות בזה עד מחר; אבל ברמות הבסיסיות והלא-מודעות של האני, אנחנו שוללים את עובדת מותנו ומדחיקים אותה. אנחנו חיים את חיינו כאילו שהמוות לא נוגע לנו - יעיד כל רוכב קורקינט ברחובות תל אביב וכל נהגת שמסמסת על כביש מהיר. זה לא כי אנחנו מטומטמים, זה כי ככה המוח שלנו עובד. אולי טוב שכך. איך היינו מצליחים לשאת את המשקל האמיתי של ההבנה שגם אנחנו נזדקן, ונקמל, ונמות, ונישאר מתים לנצח יחד עם כל מי שאהבנו ושנאהב? מה היינו עושים אם היינו חשים לעומק את האבסורד הלא-יתואר של הבהוב חיים קצרצר בחשיכת הנצח?
ד"ר יאיר דור-זיידרמן מהמעבדה למדעי המוח הקונטמפלטיביים ונוירופנומנולוגיה (מי שיכול להגיד את זה שלוש פעמים ברצף, מתקבל) של פרופ' אביבה ברקוביץ'-אוחנה באוניברסיטת חיפה, הוכיח את קיומו של מנגנון שמונע מאיתנו גישה אל עובדת מותנו. הוא חיבר אנשים למכשיר מגנטואנצפלוגרפיה (או בקיצור MEG), הממפה את השדות המגנטיים במוח ברמת דיוק גבוהה ובמהירות של עשרות אלפיות השנייה. המשתתפים במחקר ישבו מול מסך שעליו הוצגו תמונות של אנשים זרים או חיות לצד מילים רנדומליות, שכמחציתן היו קשורות למוות. מדי פעם הוצגה על המסך מילה הקשורה למוות - ולצידה תמונה של המשתתף הצופה במסך בעוד המכשיר מתעד את הפעילות במוח. הוא בדק אנשים "רגילים", לצד מתרגלי מדיטציה ומשתמשי איוואסקה.
התוצאת היו מפתיעות. "הנבדקים הגיבו אחרת לתמונות ולטקסט על מוות מאשר למילים רגילות, אבל המנגנון המרכזי שראינו הוא שברמה מאוד מוקדמת - ברמה התפיסתית, הקדם-מודעת, הקדם-חשיבתית - יש בנו מנגנון שלוקח את המוות שלנו ובעצם מקטלג אותו כמוות של מישהו אחר, לא שלנו", אומר ד"ר דור-זיידרמן (אצל מודטים ומשתמשי איוואסקה המנגנון היה שונה).
אבל כל אדם יודע שהוא ימות, כולנו מבינים את זה.
"מבינים ויודעים זה האינטלקט. תכונה חשובה, אבל רק קצה הקרחון. יש תהליכים שקורים בנו שהם הרבה יותר מוקדמים והרבה יותר מהירים מהאינטלקט, מהחשיבה ומההיגיון. וזה נכון בנוגע למוות במיוחד. כמדענים אנחנו לא מאמינים לסיפורים שאנחנו מספרים על עצמנו. אני מנסה להיכנס לרמה שהיא לגמרי בסיסית, לא מודעת וקורית מאוד מהר - במהירות של 150 אלפיות שנייה. הצופה בכלל לא שם לב למה שהוא ראה - אבל ברמת הפעילות במוח רואים שקורה משהו חזק מאוד. ככל שמשהו קורה מהר יותר סימן שהוא טבוע בנו עמוק יותר".
לדבריו הוא עוד לא מצא קשר בין שתי הרמות, המודעת והקדם-מודעת. "תעשה ניסוי", הוא מציע לי, "נסה להרגיש ולדמיין את המוות של עצמך - ולא תוכל באמת, שים לב שאתה תמיד נמצא שם, מסתכל. בעצם זה שאתה נמצא ומסתכל - אתה עדיין מקיים את עצמך, שומר על העצמי כצופה - זה ממחיש את האשליה". אני מנסה ואכן, לא מצליח. זה כמו לנסות לראות מה קורה מאחורי העיניים.
לפי המחקרים של ד"ר דור-זיידרמן פחד המוות האמיתי הוא למעשה כשל, או גליץ', של מנגנון ההדחקה. בשנות ה-80 של המאה הקודמת נפוצה בחוגי הפסיכולוגיה החברתית "תיאוריית ניהול האימה", לפיה כשהרצון לחיים פוגש את ההבנה שהמוות בלתי נמנע נוצרת אימה איומה ונוראה, שהדרך לשלוט בה היא על ידי מבנים תרבותיים, דתיים וכיו"ב שמאפשרים חיים שיש להם ערך ומשמעות, ומהצד השני יכולים לעודד שבטיות, פלגנות ושנאה: על מנת שאני אחיה הוא צריך למות.
תיאוריה חמודה, אבל בעיניי מוצאת חן הרבה יותר התובנה שמציע ד"ר דור-זיידרמן. "אם הפרדיגמה שלי נכונה", הוא אומר, "אז כל פעם שאנחנו קולטים גירוי שקשור במוות - ג'וק מעוך, תמונה בעיתון - אנחנו עושים פעולה קוגניטיבית לא מודעת, אבל מהירה ונחרצת. תחשוב כמה משאבים קוגניטיביים הדבר בזה לוקח לנו. כמה אנרגיה מתבזבזת על ההדחקה, כמה מאמץ. אולי, אם נצליח להיפטר ממנה ולהפריד את עצמנו מההתניה העמוקה הזו, תשחרר אנרגיה שתאפשר לנו לחיות חיים אותנטיים יותר. זו ההנחה שלי, כן? עוד לא הוכחתי את זה מדעית". וואו, תחשבו על זה. לסיום שיחתנו, הוא צופה שגם הכתבה הזו תודחק. "קשה להתמודד עם דברים כאלה".
"נסה להרגיש ולדמיין את המוות של עצמך - ולא תוכל באמת, שים לב שאתה תמיד נמצא שם, מסתכל. בעצם זה שאתה נמצא ומסתכל - אתה עדיין מקיים את עצמך, שומר על העצמי כצופה - זה ממחיש את האשליה"
"להדחקת המוות הזאת יש שורשים עמוקים", אומרת פרופ' עילית פרבר מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, "לגבי ההזדקנות המצב קצת שונה. אנחנו חווים את תהליכי ההזדקנות כשהם מופיעים אצל אחרים. רואים את זה על ההורים, הסבים והסבתות. מראה חיצוני, מחלות, ההיבטים הנפשיים - הזקנה הרבה יותר נגישה לנו, מה שאין במוות. ולמרות זאת, ולא באופן מפתיע, אנחנו מדחיקים את הזקנה וההזדקנות לא פחות מאשר את המוות - בתאי לחץ, בוטוקס, ניתוחים, צבעים בשיער, ועוד - העיקר להסתיר מהסביבה ומעצמנו את התהליכים שעוברים עלינו. זה מפחיד אותנו, אנחנו לא רוצים להיות שם, ועם זאת, ברור לנו שאנחנו בדרך לשם".
איך נתייחס לזקנה מבחינה פילוסופית?
"אני עוסקת בפילוסופיה של רגשות. ישנו טווח של רגשות שמאפיינים את השלב הזה בחיינו; מצד אחד מופיעים התפייסות, הבשלה, רגיעה, ניסיון, סיפוק, וכדומה. אבל יחד עם אלה, ישנה גם החמצה, טינה, געגוע וחרטה. מבלי לבטל את הקשיים שהזקנה מזמנת לנו, נקודת המבט שלי היא לא לשאול איך להישאר צעירים והאם אפשר להאריך את החיים, אלא להתבונן בתקופה הזו בעין פילוסופית. יש משהו בשלב הזה שאין בשלבי חיים אחרים: היכולת להסתכל לאחור, להבין את עצמנו, לזהות קוהרנטיות ודפוסים בחיינו, להשלים, לאמץ פרספקטיבה שונה, לא רק על עצמנו אלא על הקיום האנושי בכלל. וגם, וזו נקודה שמעניינת אותי במיוחד, לחוות את הזמן אחרת ככל שהוא מתקדם לקראת הסוף הבלתי נמנע, לחוש את עצמי בתוך הזמן אחרת, להתבונן על עצמי מבלי למהר ולחפש תרופה - יש בזה הרבה כוח. הפילוסופיה מאפשרת לנו להתעכב ולהשהות עם המחשבות והתחושות האלה לפני שאנחנו משקיעים את כל האנרגיה בלהישאר צעירים וחלקים".
פורסם לראשונה: 07:17, 08.07.22
