בפרק פתיחת העונה השלישית של הסדרה "טד לאסו", כשכל פרשני הכדורגל מנבאים כי קבוצת הכדורגל ריצ׳מונד תסיים את העונה במקום האחרון ותרד ליגה, מחליט מאמנה המשופם (ג׳ייסון סודייקיס) לקבץ את שחקני הקבוצה הכושלת שלו במעמקי מערכת הביוב של לונדון. כשעולים סימני השאלה, מסביר המאמן שזה מה שהוא עשה אחרי שבנו צפה בטעות בעיבוד הקולנועי ל"זה", מותחן האימה שכתב הסופר סטיבן קינג, ורצה להתמודד עם הפחדים שלו. "אין דבר מלחיץ יותר מליצן קריפי", חותם טד לאסו, ואין בסביבה אחד שחולק עליו.
כתבות נוספות במדור:
לא רק ילדים מפחדים מליצנים. במחקר שנערך בפברואר האחרון בבית הספר לפסיכולוגיה ורפואה של אוניברסיטת סאות וויילס, בקרב 987 נבדקים בוגרים בין הגילים 77-18 מ־64 מדינות, נמצא כי למעלה ממחצית מהמשתתפים (53.5%) פוחדים במידה מסוימת מליצנים. לשם ההשוואה, פחדים שנחשבים פופולריים ומדוברים יותר בעולמות הפסיכולוגיה, כמו פחד גבהים (2.8%) וקלאוסטרופוביה (2.2%), נמצאים הרחק מאחור.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כשנתבקשו הנבדקים להסביר מהם שורשי הפחד שלהם מפני ליצנים, הם ציינו שמונה גורמים עיקריים שחולקו על ידי החוקרים לשלוש קטגוריות:
א: מראה חיצוני
1. האיפור של הליצן מוחק ממנו את הממד האנושי ומעורר בנו תחושת אי-נוחות.
2. תווי הפנים המוגזמים שנוצרים באמצעות מריחת האיפור משדרים תחושה ישירה של איום.
3. האיפור מטשטש הבעות פנים ואותות רגשיים בצורה כזו שלא מאפשרת לנו לקבוע מה הליצן באמת חושב ומרגיש, ואם יש בו כוונת זדון כלפינו.
4. הצבע האדום - הדומיננטי באיפור הליצן - מזכיר לנו דם ומוות, ובכך מעורר בנו תחושת גועל וצורך בהימנעות.
ב: התנהגות
5. מעשיו הבלתי צפויים של הליצן - שבאים לידי ביטוי בשובבות, בפריצת גבולות ובחדירה למרחב הפרטי שלנו - מייצרים בקרבנו חוסר נחת.
ג: למידה/התנסות
6. בני משפחה שיקפו לנו את הפחד מפני ליצנים - ומאז הוא השתרש גם בנו.
7. הפחד נובע מהתיאור השלילי של הליצן בתרבות הפופולרית.
8. מקור הפחד הוא חוויה אישית לא נעימה כתוצאה ממפגש טראומטי עם ליצן בעבר.
הגורם שהגיע לתחתית הרשימה באותו המחקר הוא היתקלות לא נעימה עם ליצן בעבר (סעיף 8), מה שמשמש עדות לכך שהפרקטיקות של החיים הן לאו דווקא ההסבר העיקרי לתופעה, שכן מפגש לא נעים עם דמות בתחפושת אחרת, מפגש מבאס עם בעל חיים או התנסות שלילית מול תופעת טבע, למשל, לא "זוכים" לדרגות זהות של פחד.
לעומת זאת, שני גורמים מרכזיים לפחד מפני ליצנים הופיעו שוב ושוב בתשובותיהם של הנשאלים: בגזרה הפסיכולוגית, הפחד שנובע מכך שהאיפור של הליצן מטשטש את רגשותיו (סעיף 3), ובגזרה התרבותית, הפחד שנטעו בנו שורשיו התרבותיים של הליצן (סעיף 7).
אומנם ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי (DSM) לא מכיר בפחד מליצנים כפוביה נפרדת, כי בניגוד לגבהים או לחללים סגורים, שעלולים לשבש במידה רבה את חיי היומיום של האדם החרד בגלל שהם אורבים בכל פינה, הליצנים מתארחים במרחב הציבורי בדרך כלל רק פעם בשנה או באירועים ידועים מראש, ולכן השפעתם על אורח החיים התקין היא מינורית. אבל בכל זאת, בשנות ה־80 החליטו לתת לתופעה הזו שם שהפך למטבע לשון - "קולרופוביה". המילה מגיעה מהשפה היוונית העתיקה ופירושה "הולך על קביים", משום שהליצנים הראשונים התאפיינו בכך שהם התהלכו בין הקהל בגובה רב, על קביים, בדיוק כמו אלה שאנחנו פוגשים עד היום בקרקסים ובירידים.
האיפור המוגזם משווה לליצנים מראה מתעתע ולא־בדיוק־אנושי שמייצר תחושת לחץ, חרדה וחוסר אמון. למעשה, הוא מוחק מפניהם את כל הסממנים שהופכים אותם לאנושיים - דקויות של הבעות או חיוכים - וגורם לנו לראות את הליצנים באופן דומה לסנטימנט שלנו כאשר אנחנו מביטים בבובות שעווה, במודלים בחלונות ראווה, ברובוטים בדמות אדם, באנשים שעברו מתיחת פנים לא מוצלחת ואפילו בבני אדם שיודעים לשמור על פני פוקר בזמן שהם חווים סערת רגשות.
מסהירו מורי, פרופסור לרובוטיקה מיפן, קרא לתופעה הזו "עמק המוזרות" - היפותזה מתחום הרובוטיקה והגרפיקה הממוחשבת, שלפיה העתקים מלאכותיים כמעט־מושלמים של בני אדם עלולים להסב לנו תחושת חוסר נחת. ההשערה של מורי נשענת בין השאר על המושג הפרוידיאני "המאוים" - סיטואציה שבה חש המתבונן דיסוננס קוגניטיבי של משיכה ורתיעה בו־זמנית מדברים "נורמליים" שיש בהן סטיות קלות, מה שגורם לו להימנע מהתמודדות עם אותו האובייקט.
הליצנים הראשונים הופיעו בחצר המלך במצרים העתיקה כבר לפני 5,000 שנה. ביוון העתיקה הם לבשו בגדים מרופדים כדי להגדיל את הגוף. בימי האימפריה הרומית הם חבשו כובעים מחודדים. בימי הביניים הם הפכו יותר ויותר פופולריים וקיבלו הוראות ברורות: הם נתבקשו לחוות השפלות - ליפול על הישבן, לחטוף מהלומות, להירטב עד לשד עצמותיהם מתכולת דלי של מי שופכין - לקול מצהלות הקהל, הכול כדי לנפח למלך את האגו, למלא אותו בתחושת עליונות ולהציג בפני האורחים את גדולתו. מאוחר יותר, כשהיה פחות נהוג לערוף ראשים על כל יחס שלילי לבני אצולה, ליצני החצר שדרגו את מעמדם והפכו ליחידים שיש להם הזדמנות ובמה להתעלל גם במלכים - פעולה אמיצה ששיקפה לא פעם גם את תחושות העם כלפי המעמד העליון.
למען האמת, מאז ומתמיד היה בדמות הליצן משהו אפל, לפעמים טוויסט קטן, לפעמים שריטה עמוקה. בתחילת המאה ה־19 המציא הבריטי ג׳וזף גרימלדי את הליצן המודרני ג׳ואי - הוא מרח על פניו איפור לבן, הצמיד לאפו כדור ספוג אדום והדגיש את שפתיו באודם שהעניק לו מראה עגמומי ומיוסר.
זמן לא רב לאחר מכן, בשנת 1816, הפנטומימאי הצרפתי ז׳אן גספר דוברו החל לגלם בגיל 20 את דמותו של פיירו, ליצן עצוב ותמים בעל איפור פנים לבן, במסגרת "תיאטרון ההולכים על חבל דק", שהתמחה בעיקר בחיקויים ובתרגילים אקרובטיים. כעבור 20 שנה, כך מספרים, נשפט דוברו בחשד שהכה למוות ילד באמצעות מקל הליכה אחרי שזה בסך הכול קרא לעברו ברחוב "פיירו! פיירו!".
בשנות ה־70 של המאה שעברה נהג גבר בשם ג׳ון וויין גייסי להופיע בפני ילדים בבתי חולים כשהוא מחופש לליצן בשם פוגו. בלילות הוא הסתובב ברחובות שיקגו, פיתה נערים להיכנס למכוניתו ולבסוף אנס וחנק אותם למוות. ב־1978, אחרי שש שנים שבהן הטיל את אימתו על נערי שיקגו, גייסי נתפס, הורשע ב־33 רציחות ונידון למוות. בתקשורת הוא קיבל מטבע הדברים את הכינוי "הליצן הרוצח". בתום 14 שנים שבהן נאבק כדי לבטל את פסק הדין, הוא הוצא להורג בזריקת רעל.
המוניטין של הליצן כדמות מרושעת השתרש עוד יותר בשנות ה־80, בעקבות יציאתו לאור של הספר "זה", פרי עטו של סטיבן קינג (1986), כאשר בנעלי הנבל הרצחני עומד פניווייז, הליצן המבעית חובב הרציחות והבלונים האדומים. לצידו אפשר לציין ליצנים מעוותים כמו ליצן הצעצוע שתוקף את הילד רובי בסרט "פולטרגייסט"; החייזרים שמחופשים לליצנים וטובחים באנשי העיירה בסרט "רוצחים בלי זהות"; קראסטי ("משפחת סימפסון"), שגרם לבארט למלמל באחד הפרקים שוב ושוב "לא יכול לישון, הליצן יאכל אותי"; וכמובן הג׳וקר, יריבו המר של באטמן.
אבל שום דבר לא יכול היה להכין את האנושות לקראת מתקפת הליצנים בקיץ 2016. לתחנת המשטרה הגיעה תלונה של אישה בעיירה קטנה בדרום קרוליינה, על ליצן שמתצפת על בנה מתוך היער ומשמיע קולות מוזרים. מהר מאוד צצו דיווחים שונים ברחבי ארצות הברית, והובילו לטירוף מוחלט: האבטחה בעשרות מוסדות לימודיים תוגברה, בתי ספר אחדים אף נסגרו זמנית ועשרות נערים ובוגרים מחופשים לליצנים נעצרו בחשד להטרדות, לאיומים, לוונדליזם ולמעשי שוד.
חודשיים לתוך שרשרת האירועים שסירבה לדעוך, דובר הבית הלבן בתקופת כהונתו של אובמה, ג׳וש ארנסט, שחרר הצהרה רשמית שבה הובטח כי הנושא מטופל על ידי רשויות החוק. במקביל, גם רונלד מקדונלד, בובת הליצן המפורסמת של רשת ההמבורגרים, הוצא לגמלאות בכפייה - גם אם לא באמצעות הודעה רשמית - על ידי מחלקת השיווק של החברה.
החשד כי מדובר בחלק מקמפיין שיווקי מבריק אך מסוכן לקראת צאתו של הסרט ״31״ של רוב זומבי, שעסק בחבורת ליצנים רצחניים, זכה להכחשה מיידית על ידי מפיקי הסרט. גם חלקו הראשון של העיבוד הקולנועי של "זה" לא ממש גרם ליצירת התופעה המטרידה, מכיוון שהצילומים היו בעיצומם ועדיין לא יצאו ממנו חומרים ויזואליים שהיו יכולים לשמש השראה לליצנים הקריפיים. למרות זאת, סטיבן קינג בכבודו ובעצמו הואיל בטובו לצייץ בטוויטר בניסיון להרגיע את הרוחות הסוערות.
התופעה התפשטה בארה"ב ובקנדה ואף זלגה לרחבי אירופה, לניו זילנד ולאוסטרליה. כשהסרט "זה" יצא, שנה אחרי שיא האירועים, נרשם סיבוב נוסף של ליצנים מפחידים שמנסים להטיל אימה במיוחד על נערים - כולל בישראל - עד שהם נעלמו יום אחד מתחת לרדאר, ממש כמו פניווייז.
הדיסוננס מתעצם במיוחד כשחושבים על סוג אחד של ליצנים שכולו כוונות טהורות - הליצנים הרפואיים. הם מגיעים לבתי חולים עטויים באיפור כבד ובכובע משולש כדי לשמח חולים, במיוחד ילדים. מחקר שנערך באוניברסיטת שפילד בבריטניה מגלה כי תמונות של ליצנים במחלקות ילדים לא משרה בהם תחושות רוגע אלא להיפך - הן מלחיצות אותם.
לפי אותו מחקר, גם הליצנים הרפואיים מעוררים בילדים תחושת פחד. מצד שני, גם רופאי שיניים מעוררים בילדים חרדה - והרי זה לא אומר שההורים שלהם יאפשרו להם להמשיך להסתובב עם חור בשן. מצד שלישי, מפגש עם רופא שיניים נערך לצורך ההליך הרפואי עצמו, זהו מצב של אין ברירה, ואילו הליצן הרפואי הוא לא הטיפול אלא הקביים הארוכים שאמורים להקל על הסבל, להעניק תקווה ולהפוך ילד עצוב לשמח. מצד רביעי, המצב הנפשי אמור להקרין גם על המצב הפיזי של החולה. ויש גם צד חמישי וצד שישי, אבל ייתכן שהנקודה הובהרה.
שרה לוי-תנאי כתבה בסוף שנות ה־50 את אחת השורות המפורסמות ביותר בשירי ילדים בשלושת הדורות האחרונים: "ליצן קטן שלי, אולי תרקוד איתי? אולי, אולי…", אבל כשזה מגיע לליצנים רצחניים, גרוטסקיים, מקריפים ואפילו רפואיים - אולי עדיף שלא.
