"זה שיר פרידה... פתאום נוחתת ההבנה שמשהו קורה בגוף, שמשהו משתנה, שהבטן השטוחה נעלמה, שחם לי יותר ואני כבר לא סובלת מקור, ושכנים חדשים הגיעו לשכונה – דכדוך ועצבנות. ואז הלם ותדהמה, ותהליך של אבל והבנה שאין ברירה וצריך לשנות גישה. החלטתי לקבל את השינוי בברכה. היתרונות במצב החדש הם שכבר לא כואב ומציק, אין צורך לחשב חישובים ואני חופשייה לעשות הכל בכל זמן בחודש. אבל קצת כואב בלב. אני בכלל עוד ילדה שפתאום התבגרה וצריכה להכיר את עצמה מחדש".
כך, בגילוי לב, מתארת הנטורופתית ש"ל בבלוג שלה את תהליך הפרידה מהמחזור החודשי ואת הכניסה לגיל המעבר, שנחתו עליה כשהייתה בת 39, ללא כל אזהרה מוקדמת. לפחות לא כזו שהיא התעכבה עליה.
"מרגע שקיבלתי את המחזור היו לי עניינים הורמונליים, שפתרתי לאורך השנים באמצעות טיפולים טבעיים, בעיקר דיקור וטיפול בפרחי באך. אני עצמי מטפלת בנשים בפרחי באך ויודעת שזה עוזר. אבל כאשר בגיל 39 הרגשתי שקורה לי משהו בגוף, הבנתי שאני בסיפור אחר ומאוד מאתגר", היא מספרת.
עוד כתבות:
מה הרגשת בגוף?
"כל החיים שקלתי 49 קילו. הייתי מהרזות האלה שלא מצליחות להשמין, ופתאום התחלתי להעלות במשקל בלי ששיניתי תפריט. הייתי בטוחה שמכונת הכביסה מכווצת לי את הבגדים, אבל כאשר גם הטיפולים הטבעיים הפסיקו לעזור והמחזור נעלם, הבנתי שאני בפתחו של סיפור חדש. ואז גם התחילו גלי חום, ועוד עלייה מאוד גדולה במשקל, דכדוך שלא הכרתי, וירידה במוטיבציה – ממש חוסר חשק לקום בבוקר. ופתאום חום וקור ביחד. לא הבנתי מה קורה לי".
לאחר שנשלחה לעשות בדיקות, הבינה שהיא חווה מנופאוזה מוקדמת, ואז גם נזכרה ברופא שעשר שנים מוקדם יותר, בזמן ההיריון, אמר לה משהו על הקשר שבין תוצאות הבדיקות הגנטיות שלה לבין תופעה שנקראת בשפה המקצועית אי־ספיקה שחלתית מוקדמת (POI), שמובילה למנופאוזה. "אבל מי בכלל מתייחס לזה כשאת בת 29 ומנסה להיכנס להיריון?", אומרת ש"ל.
זה היה בשנת 2008. בבדיקות הגנטיות שעשתה לקראת הכניסה להיריון עלה שהיא נשאית של האיקס השביר. "שלחו אותי לייעוץ אצל פרופסור מוטי שוחט, שהסביר לי שאם אני רוצה עוד ילדים כדאי שאזדרז, כי מחקרים מראים שמי שנשאית של האיקס השביר יכולה לאבד פוריות גם בגיל 33. הוא זרק את זה לאוויר, לא התייחסתי, אבל בדיעבד הוא כנראה צדק", היא מספרת.
בין שזו הסיבה ובין שלא, ש"ל חיה כבר ארבע שנים בתוך המדבר ההורמונלי של גיל המעבר. בגיל שבו יש נשים שחושבות על היריון, היא מתמודדת עם תופעות שמאפיינות נשים שמבוגרות ממנה בעשור.
"בהחלט יש בדידות", היא מודה, "החברות בגילי לא מזדהות עם מה שאני עוברת. למזלי יש לי גם חברות שמבוגרות ממני בעשור, ואצלן אני מוצאת מענה. גם אחותי בת ה־49 מתחילה עכשיו את המנופאוזה, ואני מדברת איתה על זה. אבל אין ספק שאני צעירה בנוף. אנשים סביבי בהלם ממה שקורה לי, בעיקר העלייה המהירה במשקל. עברתי מ־49 ל־54 קילו ואז קפצתי ל־64 קילו. שינוי לא פרופורציונלי לצורת האכילה שלי".
וזה הכי מפריע לך?
"זה, וגם היובש בנרתיק".
יובש, או היעדר חשק מיני?
"גם היעדר חשק היה בהתחלה, אבל עכשיו זה בעיקר היובש והכאב שמתלווה אליו".
אם מנופאוזה זו בגידת הגוף, אצלה הבגידה הייתה כפולה, בשל הגיל המוקדם. "אני בטוחה שאם זה היה מגיע עשור מאוחר יותר היה לי יותר פשוט", היא אומרת, "אבל בגיל 39? לגמרי הרגשתי שהגוף שלי בגד בי. למה זה מגיע לי? אבל בדיעבד, אנחנו כנראה מקבלים דברים כדי לעזור אחר כך לאחרים. זו הסיבה שאני מדברת. וגם כדי להגיד לכל מי שמתלהבת מזה שלא יהיה לה מחזור וייפסקו הכאבים והדימומים – תעשי כל מה שאת יכולה כדי למשוך את המחזור ולא לוותר עליו".
גם למיכל, כיום בת 44, היו כל השנים מחזורים קשים מאוד, שכללו התעלפויות וכאבים. בגיל 33 היא נישאה. במשך שנתיים ניסו היא ובן זוגה לעשות ילד, וכשלו. בבדיקות הדם שביצעה לבסוף התבררה הסיבה. "הייתי אז בת 35 והבדיקות ההורמונליות שלי הלכו והיו פחות טובות. הרופא שהלכנו אליו, ד"ר יששכר ווליוביץ', אמר לי: 'במצב ההורמונלי שלך, אני ממליץ על תרומת ביצית. ברחתי ממנו כי לא רציתי להאמין למה שהוא אמר. הייתי בהכחשה. בדיעבד אני מצטערת שלא הקשבתי לו. הלכתי לעוד רופאים, השקעתי עוד זמן ועוד כסף, ושנה לאחר מכן המחזורים שלי כבר התחילו לזייף. התברר שהוא צדק".
ואז הלכת על תרומת ביצית?
"מה פתאום. מי האמין בכלל שאני במנופאוזה. התחלתי לעשות הפריות, ורק כשעשו לי שאיבה בפעם הראשונה גילו שהרזרבה השחלתית שלי נמוכה".
מיכל המשיכה עוד קצת להתעקש, ולבסוף פנתה לד"ר איתי בר־חוה והחלה לנסות להרות בעזרת תרומת ביצית. "ובזמן שאני מנסה להיכנס להיריון התחילו לי תופעות גיל המעבר", היא אומרת. היא הייתה אז בת 37 כמעט. הרופאים הסבירו שמה שהיא חווה נקרא "בלות מוקדמת". "איזו מילה נוראית זאת, בלות. ועוד לאישה בשנות ה־30 שלה. לא שאישה בת 60 צריכה להרגיש בלויה. אף אחת לא צריכה להרגיש בלויה. צריך דחוף להחליף את המילה הזאת", היא זועמת.
בד בבד עם גלי החום והדכדכת שמאפיינת את הטרום־מנופאוזה, היא גם פוצצה את הגוף שלה בהורמונים כדי להיכנס להיריון.
ממש טירוף.
"את מספרת לי? קודם כל, התחילו לי תופעות שלא הבנתי מה הן: גלי חום, חוסר אנרגיה עד כדי הירדמות בתשע בערב כל יום, יובש בנרתיק, חוסר חשק מיני מוחלט, שממשיך עד היום אגב. לא הבנתי מה קורה לי. ייחסתי את זה אך ורק לקושי שבטיפולי הפוריות. חשק מיני גדול אף פעם לא היה לי, אז לא הרגשתי משהו מאוד שונה. בכלל לא הבנתי שאני מתחילה את גיל המעבר". מתי היא קלטה? כאשר הגיעו הטיפולים ההורמונליים שנועדו לתמוך בקליטתה ברחם של הביצית שנתרמה והופרתה. "קיבלתי בוסט של הורמונים והכל נעלם. מיכל הרגילה חזרה", היא אומרת.
כיום מיכל היא אמא לשני ילדים, בת חמש ובן שלוש. היא עדיין סובלת מתופעות גיל המעבר, שנעלמו, כאמור, רק בהר־יונות. "כאשר הגוף היה מוצף בהורמונים שנתנו לי, כל תופעות גיל המעבר נעלמו. חזרתי להיות זוהרת, עם אנרגיה, פורחת, מרזה, עם עור טוב. זה נמשך עד חודשיים־שלושה לאחר הלידה, ואז בום, הכל מתרוקן ושוב התופעות של המנופאוזה חוזרות. עייפות, עצבנות, יובש בנרתיק, חוסר חשק מיני, כאבי שרירים ומצב של דילול עצם. אני רצה אחרי הילדים בגני משחקים ומתה מכאבים. ובתוך כל זה אני מתלבטת האם להתחיל לקחת הורמונים, כי כולם מפחידים אותי שיש סיכונים של מחלות לב, אוסטיאופורוזיס ואיכות חיים ירודה".
ואת לוקחת?
"התחלתי, ואני עדיין בפחדים", אומרת מיכל. ולכן, היא פנתה לאחרונה לד"ר נועה חובב, רופאת משפחה שמומחית בגיל המעבר (גילוי נאות, גם אני מטופלת אצלה), וקיבלה הורמונים, שאולי, כך היא מרגישה, מתחילים להשפיע. "נשים צעירות כמו מיכל שמתמודדות עם מנופאוזה מוקדמת הן אחת האוכלוסיות עם האתגרים הכי גדולים, בעיקר הרגשיים. אחת הסיבות לכך היא שהן לא יכולות להיעזר בחברות שלהן, אחד הכלים המשמעותיים לאיכות חייה של האישה", אומרת ד"ר חובב, "חברותיהן של הנשים הללו, בגילי 30־40, נמצאות לרוב בתקופת הילודה, עם רמות אסטרוגן גבוהות, עם אנרגיות אחרות, והדברים שמטרידים אותן לא חופפים. הן תוהות אם כדאי להן לעשות פן או להשאיר מתולתל בשעה שלחברה שלהן בכלל נושר השיער".
זו בדידות גדולה מאוד.
"נכון, כי ברגע שאת נבוכה ולא משתפת את החברות שלך בכך שאת מדוכדכת ולא רוצה סקס, הלכה לך כל קבוצת התמיכה. לפעמים גם לבעל הן לא מספרות ומתמודדות עם זה לבד, וזה נורא. מאוד קל לגלוש מפה לדיכאון, לחרדות".
"זה נכון. אני לא מדברת על זה עם אף אחד כמעט", מודה מיכל, "יש מעט חברות שיודעות, והן מתבאסות בשבילי. אני גם רואה את ההבדלים בינינו כשאנחנו מדברות על סקס. לא שלנשואות עם ילדים יש כל היום חשק לחגוג, אבל מצד שני יש להן אנרגיה והגוף שלהן חווה מחזור ומתנקה ואין להן גלי חום ודכדוך".
למה את מסתירה בעצם?
"כי אני מתביישת. זו תחושה קשה מאוד של פגיעה בנשיות. זה גם לא נעים מול בן הזוג. הוא מת שאני אכנס שוב להיריון רק בשביל שאחזור לעצמי. כן, יש לנו עוד ביצית מאותה תורמת, אבל את רואה אותי בגיל 50 עוד הולכת לאסיפות הורים? די".
ומה בן הזוג אומר על חוסר החשק?
"הוא לא אומר, הוא רק ממשיך לנסות ומאוד מתבאס בגלל זה, וזה מבאס גם אותי. גם אני הייתי רוצה עדיין לרצות, ליהנות, שהגוף שלי יפעל כמו שצריך. רוצה להרגיש בגילי, צעירה ולא בלויה".
ד"ר חובב, שהיא אחת מהיוזמות של קורס בנושא גיל המעבר אשר מתקיים בתוכנית ההמשך עבור מטפלים באוניברסיטת תל־אביב, אומרת שהמערכת כמעט שלא מתייחסת לנשים שנמצאות במנופאוזה בגלל אי־ספיקה שחלתית טרם זמנה. "זו בעיה יתומה, כזאת שלא מודעים אליה, פחות חוקרים אותה ומן הסתם גם פחות מוצאים עבורה פתרונות", היא אומרת, "רוב המחקרים על גיל המעבר הם על נשים בגיל ממוצע של 50. ולכן חשוב שמטפלים ורופאים יירשמו לקורס ויקבלו כלים עדכניים והוליסטיים לטיפול בנשים באמצע החיים".
ידוע מה היקף התופעה של נשים שהמחזור שלהן מסתיים לפני גיל 40?
"אחוז אחד מהנשים באוכלוסייה, כלומר עשרת אלפים נשים בערך. לפעמים הן באות לרופא המשפחה ואומרות, 'תן לי כדורי שינה כי אני לא ישנה. תן לי ציפרלקס כי אני בדכדוך', וגם הוא לרוב לא ישאל אם המחזור שלהן עדיין סדיר, כי מה לאישה בת 36 ולגיל המעבר? אלה הרי מקרי קיצון".
ומה האישה חושבת כאשר המחזור מתעתע בגיל כזה?
"גם היא לא חושבת על הפסקת הווסת. כשהמחזור לא מופיע היא באופן טבעי חושבת שזה היריון, או שיש בעיה אחרת, ואנחנו מאבדות את השנים שבהן אפשר עדיין לתמוך בגוף. בינתיים העצם מתדלדלת, הטרשת בדופנות הלב משגשגת, ובתוך עשר שנים היא כבר בסכנה של התקף לב – שעלול להגיע עשר שנים אחרי הפסקת המחזור".
את מתכוונת שהפתרון הוא בכל מקרה מתן הורמונים? ומה עם מי שלא רוצה לקחת הורמונים?
"אני אומרת שקודם כל בואו נהיה מודעות לכך שקיים מצב כזה. וכן, מדובר בבעיה אנדוקרינית שמחייבת טיפול, כי הנשים הצעירות הללו מצויות בסיכון מוגבר לתחלואה ולתמותה לבבית, לאלצהיימר ולאוסטיאופורוזיס ושברים בשיעור של עשרות אחוזים יותר ממי שיסיימו את הווסת בזמן. ואת זה צריך לקחת בחשבון".
ב', כיום בת 46, מתחילה לחזור לעצמה אחרי שבמהלך חמש השנים האחרונות חוותה מצב משברי של מנופאוזה מוקדמת, שעימו התמודדה במקביל לניסיונות שלא צלחו להיכנס להיריון. היא הייתה בת 39, אחרי קשר ארוך שהתפרק, כשהתחילה הפריות רגילות בתרומת זרע. כאשר זה לא צלח, החליטה לעבור לשאיבת ביציות ולהפריה חוץ־גופית.
"ואז הפרופסור אומר לי, 'ניסינו לשאוב, אבל אין לך כמעט ביציות', ואני בהלם, כי מי בכלל חשב על הקפאת ביציות? אני צעירה, אני ספורטאית, אני לא מעשנת, אני אוכלת בריא, משימתית. היה לי ברור שאיך שארצה להיכנס להיריון זה יקרה בלי בעיה, וזה לא קרה".
וכמובן לא חשבת שהסיבה להיעדר הביציות היא מנופאוזה מוקדמת?
"מה פתאום? אחותי גדולה ממני בשלוש שנים ועד היום מקבלת מחזור. מי חשב על זה בכלל, שבסוף שנות ה־30 שלי ייפול עליי גיל המעבר, או איך שאתם קוראים לזה".
עד היום היא אומרת "אתם", כאילו הדבר הזה לא שייך אליה. ובאמת, מה לבחורה בת 39 שנמצאת עמוק בעולם הדייטינג ולמצבים סוריאליסטיים של החלפת סדינים שלוש פעמים בלילה בגלל הזעה שנובעת מבלות מוקדמת? מה למנהלת צעירה בהיי־טק ולבעיות שינה קשות? או לגלי חום שמהם היא סובלת דווקא מול העובדים שלה? ב' לא הבינה בכלל שמה שקורה לה זה גיל המעבר.
"הפסקתי לישון בלילה", היא מספרת, "הייתי מגיעה לעבודה מתה מעייפות. הזעות הלילה היו סיוט. שלוש פעמים בלילה את מתעוררת בתוך מיטה רטובה לגמרי. כבר היה לי ריטואל: קמה ומתוך שינה מורידה את הכותונת, הולכת בבית סהרורית כדי להתייבש, בעיניים עצומות מחליפה עוד סט של סדינים וחוזרת לישון עד ההזעה הבאה. בבוקר הייתי סמרטוט אבל חייבת להגיע לעבודה, ובשיא החורף מזיעה במזגן, מורידה את הז'קט באמצע הישיבה והעובדים שלי לא מבינים מה יש לי. ספורט הפסקתי בכלל לעשות למרות שאני מאוד ספורטיבית, כי למי יש כוח אחרי שלא ישנתי כל הלילה? ויש גם התקפים תכופים של גלי חום, אני לא מקבלת יותר מחזור והבטן מתנפחת".
בטח לא עזר לדייטים שלך.
"את היית יוצאת לדייטים במצב שלי? נכנסת למיטה עם גבר שאת לא מכירה ומזיעה לו שלוש פעמים בלילה בין הסדינים? או חוטפת גל חום? ומה תסבירי? שאת עוד לא בת 40 אבל כבר בגיל המעבר? חוץ מזה, הייתי כל הזמן עייפה ומצב הרוח לא היה להיט".
והחשק המיני?
"אני כן בחורה שאוהבת מגע ויש לי פאשן, אבל החשק נעלם. רק שאני חשבתי שזה בגלל העייפות".
בסופו של דבר היא החליפה את מרפאת הפוריות במרפאת גיל המעבר. כיום ב' מקבלת הורמונים במדבקות, ואומרת שהטיפול מאוד עוזר לה. "בזכות הטיפול ההורמונלי חזרתי לעצמי. אני כבר לא מזיעה, אין לי גלי חום, חזרתי לעשות ספורט וגם החשק המיני חזר", היא מספרת.
ויתרת על חלום הילדים?
"עדיין לא הרמתי ידיים, אבל השאיפה היא שזה יבוא ביחד עם זוגיות".
אבל עם תרומה.
"כן, בכל מקרה עם תרומה, כי ביצית שלי כבר לא תהיה. אין לי יותר מחזור חודשי".
חשוב לה לספר את הסיפור עבור נשים שיקראו ויזהו את הסימפטומים ויידעו שיש מה לעשות. כי היא, כמו שאר המרואיינות בכתבה, עברה הכל לבד, בלי הבנה אמיתית מצד החברות, שבצדק לא היו מסוגלות להזדהות עם המצב שלה. "חברה בגילי, שלא חווה את זה, לא מבינה על מה אני מדברת. היא יכולה להנהן בראש ולהיות אמפתית, אבל היא לא באמת תבין".
