אני ברכב שכור. סליחה, גרוע מזה – מהרכבים השיתופיים האלה שאפשר לשכור לפי שעה, מה שאומר שלא ממש ניקו את הרכב בחודש האחרון. העברתי מגבון חיטוי להוריד את כל הקורונה, זה שווה ערך לשטיפה כרגע. בכיסא שלידי יושב ככל הנראה האבא של הילד/ה שלי. בלונדיני עם עיניים ירוקות, גבר איכותי. חכם. או ככה לפחות היה כתוב. למעשה, בכיסא ליד מונח מכל חנקן דו חמצני שלקחתי בפיקדון מאסותא.
אני בעיקר מרגישה קצת בסרט. ולא כזה שהייתי ממליצה עליו למישהו. בשום שלב בחיי לא חשבתי שאעשה את זה לבד. וגם אחרי שהבנתי שאעשה את זה לבד, לא חשבתי שככה תיראה נסיעה משפחתית עם "האבא". הכי לא סקסי בעולם. והכי לא אבא. אבל מסתבר ש(גם) ככה עושים ילדים.
גם אחרי שכבר הבנתי שזאת לא החסידה שמביאה את הילדים (למרות שתודו, זה היה יכול להיות ממש נחמד, חוץ מהחלק של למצוא עבורה דירה עם מרפסת בת"א במחיר סביר), לא חשבתי לרגע שיש עוד דרך. אבל מסתבר שיש. כזאת עם הרבה מזרקים, בדיקות דם, כדורים, הורמונים ובעיקר הרבה מאוד ביורוקרטיה. דרך רחוקה (מאוד!) מזו שעליה חשבתי.
עוד על טיפולי הפריה ושימור פוריות:
כי תמיד חשבתי שהסיפור שלי יהיה אחר. שהילד שלי יהיה תוצר של איזה לילה סוער, רומנטי או מיוחד (זה היה יכול להיות גם בוקר או צהריים, אני לא בררנית כאן) עם בן הזוג שלי, ברגע כזה טוב, שאני והוא נזכור. אולי בחו"ל ואולי בכלל באוטו או באיזה מקום ציבורי, בשביל הקטע. אבל יהיה איזשהו סיפור, אתן יודעות. ובעיקר, יהיה עוד מישהו. וזה יהיה הסיפור שלנו.
ובכלל, אני גם לא מאלה שחלמו מאז ומתמיד על להיות אימא. ממש לא. חלמתי יותר על למצוא עבודה ממש טובה (עדיין עובדת על זה, דרך אגב). ואני גם לא מאלו שמתפעלים מתינוקות של זרים ברחוב. האחיינים שלי זאת אהבה גדולה. אני גם אוהבת את הילדים של החברים הטובים שלי והם אפילו קוראים לי דודה. אבל שלא תטעו – כש"זה" בוכה / עושה קקי / מעצבן / מעייף מדי – "זה" חוזר להורים שלו. אוהבת , אוהבת, אבל קקי זה הגבול. נסכים גם שאימהות אחרי לידה הן לא ממש מעודדות ילודה. וכשמישהי אומרת לך שזה שווה כל שנייה, אבל נראית כאילו כל שנייה היא על סף איבוד הכרה – זה קצת פוגע באמינות שלה.
אז למה אני עושה את זה?
כי זאת כנראה ההזדמנות האחרונה שלי, וכי אני עדיין לא יכולה להגיד לעצמי שאני מוותרת לגמרי על האפשרות להיות אימא, אם כי היה נחמד לבקש ממישהו לדחות את הדד ליין עוד קצת.
אני לא יודעת לומר היום כמה סבבים אני אהיה מוכנה לעבור בשביל להיות אימא. מצד שני, זה הכוח שלי והיתרון שלי - להגיע בלי הכמיהה הזאת ובלי הלחץ
אני יודעת שהיה לי קל הרבה יותר אם הייתי מאלו שרק חולמות על תינוק ומחכות לזה. פגשתי ושמעתי על נשים שעשו מספר דו ספרתי של מחזורי טיפול ולא ראו בעיניים, היו חדורות מטרה. זה מדהים בעיניי. זה גם חלק מהפחד שלי לא להיכנס להיריון בכל סיבוב: אני חוששת שברגע שאצטרך לבחור, אני אבחר לוותר על האופציה לעשות ילדים.
אני לא יודעת לומר היום כמה סבבים אני אהיה מוכנה לעבור בשביל להיות אימא. מצד שני, זה הכוח שלי והיתרון שלי - להגיע בלי הכמיהה הזאת ובלי הלחץ. הגעתי מראש מוכנה למספר לא מועט של מחזורי טיפול (אחרי בדיקות לא מוצלחות במיוחד ואחרי שבטיפול הראשון שאבו לי רק ביצית אחת). אבל באמת שאין לי שום ספק שמתישהו זה יצליח. אני בטוחה במאה אחוז שכן וזה רק עניין של זמן. ועד שזה יקרה, אני דואגת להזכיר לעצמי שחייבים לדעת גם לצחוק על הכול תוך כדי, וכן, גם לבכות מדי פעם.
לפני שהתחלתי, לא עשיתי שיעורי בית על טיפולי פוריות או התעמקתי במחקרים, כי בחרתי שלא. מהכתבות שכן קראתי נשאר לי חרות המספר 19 - סיכוי של 19 אחוז להרות בטיפולי IVF בקרב נשים שעברו שאיבת ביציות בגילים 39-35. אחת מחמש. בפועל, לי נתנו הרבה פחות.
אז עשיתי הכול על אוטומט. תחשבו באיזה דיכאון הייתי, אם הייתי מבינה בהתחלה מה המשמעות של לשאוב רק ביצית אחת (מהסיבוב השני כבר שאבו הרבה יותר), וכמה מופתעת הייתה הטכנאית שקיבלה אותי לאולטרסאונד הראשון שלי ולא הבינה למה אני מרימה חולצה וחושפת את הבטן. היא הייתה כל כך מופתעת ממני, שהדבר היחיד שיצא לה מהפה היה "אני בשוק". והיא חזרה על זה פעמיים, כאילו שנדרש באמת הסבר לפרצוף ההמום שלה.
מעקב זקיקים, לחדשות שבינינו, לא עושים מהבטן. זה אולי היה מרגיש לי קצת פחות דרמטי, אם לא הייתי מאלו שזקוקות להכנה נפשית חצי שנה לפני ביקור אצל רופאת נשים. לרובכן אולי זה לא כזה ביג דיל, אבל אני מודה שלי קצת קשה הסיטואציה הזאת אצל רופאת הנשים שלי. עכשיו היו לי בדיוק 30 שניות להתגבר על שנים של קושי.
וזה היה השיעור הראשון שלי. או השני בעצם. הראשון היה להבין שלא מספיק רק "לשים עוברים בפריזר". מסתבר שיש עוד דרך ארוכה גם לאחר מכן. לרוב הצוות הרפואי ברור מאוד שאתן יודעות הכול. כאילו כבר עשיתן מלא ילדים ככה ואתן שולטות בחומר. חברות הצוות מקבלות מטופלות בסרט-נע אחת אחרי השנייה, יום-יום, במשך שנים, וברוב המקרים לא יודעות להתמודד עם "הילדה החדשה" בכיתה, זו שעדיין מתמודדת עם כל סט בית החולים (במקום הסצנה הסוערת בצימר עם בן הזוג) ועם העובדה שכבר אין לה חצי שנה של הכנה נפשית בין אולטרסאונד פנימי אחד לאולטרסאונד פנימי אחר. במקרה הטוב רק שלושה ימים, לרוב הרבה פחות.
הרגע שלי, ככל הנראה, יהיה הרגע בחדר הניתוח עם האחות והרופא שיכניס לי את העובר בצינור. אחרי שאני אשתה הרבה (מים) ויחתימו אותי על כמה טפסים. זה יהיה אחרי כשבועיים של הזרקות/כדורים, בדיקות דם ואולטרסאונד (לא מהבטן!). בשום חלק כאן לא כיף לי או מרגיש לי טוב (בדיוק להפך) ושום שלב לא כולל צימר או בן זוג.
אני לבד. ואולי, אני לאט לאט מבינה - זה הסיפור. המפגשים עם הרופאים, האחיות, הטכנאיות, ההתמודדות עם המזרקים וההורמונים, הבאבל לאסותא וחדר הניתוח. כי (גם) ככה מביאים ילדים לעולם.
את הטור הזה אני כותבת בלי להיחשף בשמי המלא, למרות שמכל שאר הבחינות, זה הדבר הכי חשוף שאי פעם עשיתי. הוא כנראה לא היה נכתב אחרת. זאת הדרך היחידה שלי לשתף בלי לחשוש ובלי לסנן. מעט מאוד אנשים סביבי יודעים שאני נמצאת בתהליך הזה, וההורים שלי לא ביניהם (אני בונה על זה שהם כל כך ישמחו מהתוצאה הסופית, עד שישכחו שהסתרתי מהם משהו כזה גדול כל כך הרבה זמן). כמובן שגם בעבודה אף אחד לא יודע, ותודה לקורונה.
אני בוחרת לשמור על הפרטיות ובעיקר על השקט והרוגע שלי בתהליך שמלא בלא מעט רעשים. בלי יותר מדי שאלות מסביב, בלי "לא נורא, בפעם הבאה", ובלי להרגיש שיש יותר מדי אנשים "בתוך הרחם" שלי, כי תכל'ס, כבר אין שם מקום.
בסוף, זה לא באמת משנה מה שם המשפחה שלי ואיך אני בדיוק נראית. מה שמשנה באמת זה אם הצלחתי לגרום למישהי כאן לחייך או להסתכל על הדברים קצת אחרת, אולי להבין את התהליך קצת יותר טוב ולדעת מה לשאול ומתי (ומה לא צריך לשאול), או סתם לדבר על זה עם מישהו.
נעים מאוד - אני גל. וזה הסיפור שלי.
