ב-8 באוקטובר, בדיוק לפני תשעה חודשים, בבוקר הנחתי את התיק בחדר שלי במרפאה בקריית שמונה ועליתי מיד לקומה השלישית כדי להוריד את עגלת ההחייאה למקלט. היה לי ברור שגם כאן יקרה משהו. עדיין לא ידוע מה ומתי, עדיין לא הבנתי שהחיים שלי, כמו של כולנו בארץ הזו, יתחלקו לשניים - עד 7 באוקטובר ומאז, אבל הרגשתי רוח רחוקה.
אני אורית ישראלי (49), בת קיבוץ עמיר, הממוקם שישה קילומטרים מגבול לבנון, דור שלישי ומגדלת בו את שני בניי. אני אחות שנים רבות. בשש השנים האחרונות אני מנהלת את תחום האֲחָיוּת (סיעוד) של המרפאה המקצועית קנב של שירותי בריאות כללית בקריית שמונה, המשמשת לא פעם כלב הפועם של העיר. שים יד על דופק המרפאה ותחוש את תושבי העיר ותושבי האזור כולו.
נזקים כבדים מהירי מלבנון לקריית שמונה
(צילום: דוברות עיריית קריית שמונה, דוברות המשטרה)
באותן שעות של תחילת המלחמה התערבבו באימה סיפורי אחינו מהדרום בתחושת חידלון נוראית. כמו תושבים רבים באזור חשתי שאנחנו הבאים בתור. הבנתי ששעון החול התהפך ושיש לנו זמן קצוב להתארגן, להתגונן ולהציל. התחיל "טריאז'" (מיון) זריז: קודם הבנים שלי, לוטם בן ה-11 ונטע בן ה-7 הולכים לסבים – שם הכי בטוח. אחותי גם תעזור, מזל שכולנו יחד בקיבוץ עמיר. עכשיו הראש פנוי למשימה השנייה, לארגון המרפאה: סידור המקלט, ציוד החייאה, עמדות, תרופות, חבישות.
"באותן שעות של תחילת המלחמה התערבבו באימה סיפורי אחינו מהדרום בתחושת חידלון נוראית. כמו תושבים רבים באזור חשתי שאנחנו הבאים בתור. הבנתי ששעון החול התהפך ושיש לנו זמן קצוב להתארגן, להתגונן ולהציל"
התגלגלנו במהירות לתוך האירוע: התקבלו רשימות של צוותים, נערכנו לפינוי אוכלוסייה, המרפאות הראשוניות נערכו לארגון רשימות האוכלוסייה העתידה לפינוי, כשאנחנו במרפאה היועצת מסייעים. כל הצוותים שלנו בקריית שמונה עבדו במהירות ובשיתוף פעולה לארגון המרפאות: ריכזנו את המרפאות הראשוניות, ילדים ונשים במרפאה אחת ממוגנת - מרפאת קנב. מרפאת הדימות (רנטגן ואולטרסאונד) נשארה על משמרתה, וכך גם בית המרקחת.
2 צפייה בגלריה
"הבנתי ששעון החול התהפך ושיש לנו זמן קצוב להתארגן". אורית ישראלי, מנהלת תחום אֲחָיוּת במרפאת כללית בקריית שמונה
(צילום: אלבום פרטי)
המשימה השלישית הייתה אחר הצהריים בקיבוץ - מיגון הבית. הקהילה שלנו נערכה וגיבשה צוותים להגנה ולהצלה, ריכוז ציוד רפואי והכנת מקלט רפואי לחירום.
ממטופל למטופל, מחיבוק לבכי
לצערי, הפגיעות החלו להגיע מהר: טילים וכלי טיס עוינים החלו להתפוצץ בקריית שמונה וביישובי האזור. מרעידים את המרפאה בקריית שמונה ואת הבית בעמיר. והלב, הוא מחסיר פעימות בדרכים מהמרפאה ואליה, משתנק ומתפוצץ עם כל טיל - מפחד, מכעס ודאגה. יחד עם זאת, נאסף בכל יום מחדש למסקנה הברורה – לא עוזבים, לא סוגרים, אנחנו איתכם.
והימים החלו להתגלגל – מלחמה ארוכה וארורה. רבים מתושבי האזור פונו, אבל רבים לא: קהילות שלמות נשארו ביישובי הגבול הצפוני ובקריית שמונה ונאלצו לתרגל את המצב החדש - תשעה חודשים של "שגרת חירום".
"טילים וכלי טיס עוינים החלו להתפוצץ בקריית שמונה וביישובי האזור. מרעידים את המרפאה בקריית שמונה ואת הבית בעמיר. והלב, הוא מחסיר פעימות בדרכים מהמרפאה ואליה, משתנק ומתפוצץ עם כל טיל - מפחד, מכעס ודאגה. יחד עם זאת, נאסף בכל יום מחדש למסקנה הברורה – לא עוזבים, לא סוגרים, אנחנו איתכם"
ומה עושים בזמן הזה? מתגלגלים מאתגר לאתגר, ממטופל למטופל, מחיבוק לבכי, מקושי לעצב, לחרדה, לשמחות קטנות של ביחד עם הצוות. והילדים? נטע (נטוש כפי שאני קוראת לו) עבר לישון עם אמא לראשונה בחייו, וקם בבוקר עייף. היום ממשיך עם לוטם שמתגלגל ממערכת חינוך אחת לשנייה בתקווה ליציבות (עד היום עבר 11 תחנות).
ובבוקר במרפאה, בודקת מי מהאחיות הגיעה בשלום, מי נתקעה בדרך, רק שלא נפגעו. ניצבת אילמת מול סיפורי הצוותים על עוד לילה של חרדה לבנים שנמצאים בעזה ובגבול הצפוני, על סיפוריהם כמפונים שעושים מדי יום דרך ארוכה ומסוכנת למרפאה, מי מהם עצר טרם הגיע ונשכב על הכביש באזעקות החולפות. והמטופלים היקרים עושים את דרכם אלינו, עם סיפורים קורעי לב, חלקם נשארו בעיר ומתקשים בחיי היום-יום. חלקם מפונים – ומתגלגלים במלונות ובדירות. רבים מתושבי קיבוצי האזור שלא פונו מנהלים חיי קהילה באי-ודאות מוחלטת, אך לא פחות מכך בנחישות.
תחושה אמיתית של שליחות
הצוותים במרפאה חשים תחושה אמיתית של שליחות בטיפול ובמתן עזרה כוללת למטופלים – מי שצריך עזרה פיזית בעת מחלה וכאב, מי שזקוק לחידוש תרופות, סיוע בהגשת טפסים והליכים, שירותי רנטגן ואולטרסאונד שיוצאים מגדרם להעניק טיפול זריז ואנושי ללא דיחוי, ובית מרקחת זמין ויעיל.
נעשה מאמץ מיוחד לשימור הקשר והרצף הטיפולי עם מטופלים שפונו: צוותי המרפאות יוצרים קשר לטפל ולסייע במרפאות המפונים, יוצרים קשר טלפוני יום-יומי עם המטופלים לשמירת איזון ורצף טיפולי. באופן ברור ומובן, אנו חשים עלייה מתמדת בתחושות חרדה ומצוקה בקרב המטופלים שמדווחים על כך בפגישות פרונטליות וגם בשיחות הטלפון איתם. גם לכך ניתן מענה: תוך התארגנות יעילה, הורחבו שירותי המענה הרגשי והנפשי במחוז: הוכשרו צוותי ומאמני חוסן שנותנים מענה רגשי טלפוני ובפגישות.
סליחה על הרגשנות, אך מתוך תשעה חודשים של "שגרת חירום" מלווה בטילים ובאתגרים עולה בי תחושה ברורה שמשותפת לרבים מאיתנו, בערים, בקיבוצים ובמושבים: אנחנו באמת שומרים על הגבול הצפוני של מדינת ישראל. בראש מורם אני אומרת – אנחנו נאבקים לחיות כאן ועל קיומנו כמדינה, מתחזקים את ביטחון היישובים, מפרנסים, מגדלים ילדים ומקיימים מערכת בריאות מגוונת ואיתנה לרווחת תושבי האזור.
כמו יצחק קנב, שעל שמו קרויה מרפאתנו, שלחם עם טרומפלדור במאורעות תל חי ובמחיר דמים קשה סייע לקבוע את גבולותיה הצפוניים של מדינת ישראל עוד טרם הקמתה – גם אנחנו חוליה בשרשרת.
אורית ישראלי, תושבת קיבוץ עמיר בצפון ומנהלת הסיעוד (אֲחָיוּת) במרפאת כללית בקריית שמונה
