1 צפייה בגלריה
למעלה מימין: ד"ר שירה עמאר, פרופ' צבי לידר. למטה מימין: ד"ר עמית כץ, ד"ר כלנית שפורן, פרופ' עמיחי מאירוביץ'
ד"ר שירה עמאר, אונקולוגית, מנהלת השירות לגידולים מוצקים במרכז שניידר לרפואת ילדים
"למחלקת האשפוז האונקולוגי שלנו הגיע תינוק בן ארבעה חודשים שסבל מגידול סרטני בכל חלקה הימני של הבטן. סוג הסרטן שאובחן היה נוירובלסטומה – מחלה שנפוצה בקרב ילדים עד גיל שש, ובעיקר בקרב תינוקות ממין זכר. מצבו לא היה רע, ולכן פיתחנו לגביו סוג של אופטימיות, מה גם שהיינו משוכנעים שהגידול יגיב טוב לכימותרפיה, יתכווץ וכך יהיה אפשר לנתח אותו.
"לרוע המזל, לאחר שהתחלנו בטיפול כימי, הדמיות שעבר התינוק הראו שהגידול כלל אינו מגיב לטיפול ונשאר באותם ממדים גדולים, מפושט בכל החלל הימני של הבטן. החלטתי לעבור לסוג כימותרפיה אחר מתוך תקווה שהוא יעשה את העבודה. בתחילת הטיפול נראתה איזושהי תגובה, אמנם מינורית, אבל בכל זאת שמחנו שהגידול מגיב. היינו אופטימיים. בסיעור מוחות עם הכירורגים בשניידר הבענו את עמדתנו שזה הזמן לנתח את התינוק ולכרות את הסרטן מבטנו, אבל הם הסתייגו ואמרו שבשלב שבו הגידול עדיין נרחב, ניתוח רק יסכן את חיי התינוק ולכן יש להמשיך בניסיונות להקטין אותו. השתכנענו ו'תפרנו' עבורו חליפת כימותרפיה אחרת, בתקווה שהפעם יקרה מה שלא קרה בשני הסבבים הקודמים והגידול יקטן באופן ממשי. אלא שבין הטיפולים התינוק הסתבך בזיהום שחוללה דלקת קרום המוח ויראלית. התקוות שלנו נעלמו כי מצבו היה קשה מאוד, הייתה סכנה לחייו, והדמיית אם־אר־איי שעבר גם הראתה שישנה פגיעה מוחית.
"התינוק הועבר ליחידה לטיפול נמרץ, מורדם ומונשם, כשמצבו הכללי, ובעיקר הנוירולוגי, מבשר רעות. לא ידענו אם הוא בכלל ייצא מזה, ואם כן אז באיזה מצב ועם אילו נזקים. להפתעתנו, אחרי חודש הוא התחיל להתאושש. אבל ממדדי לחץ הדם הגבוהים שלו הבנו שהגידול לוחץ על איברים שמשפיעים על לחץ הדם ומסכנים את חייו. שוב התכנסה ישיבה, ובמהלכה הסכימו הכירורגים שהמצב ממילא כל כך קשה שכל החלטה שייקחו תסכן את חייו, אז נלך על זה. וכך, כשכולנו – כולל הוריו של התינוק, לא יודעים אם הוא ישרוד, הוא נכנס לניתוח, וד"ר דרגן קרברושיץ, מנהל המחלקה הכירורגית בשניידר, ביחד עם צוותו, הצליח לכרות את הגידול בשלמותו. אחרי שהתינוק התאושש התברר שכנגד כל הסיכויים לא נשאר אצלו שום נזק נוירולוגי. הוא הולך לגן ומתפתח כמו כל ילד בריא".
קראו עוד:
פרופ' צבי לידר, מנהל היחידה לניתוחי עמוד שדרה באיכילוב, רס"ן במילואים ביחידת החילוץ והפינוי הצה"לית 669
"באחת מתקופות המילואים שלי ביחידה הוזנקנו לפינוי אזרחי של בני זוג שנפלו מגובה רב. כשהמראנו במסוק, המידע על מצבם עוד לא היה ברור. כשהגענו, תנאי השטח היו גרועים עד כדי כך שלא הצלחנו לנחות. לכן אחרי שאיתרנו את מיקום הנפגעים, נאלצנו להשתלשל בכבל לכיוון שלהם. כל כבל כזה יכול לשאת שני אנשי צוות, הירידה באמצעותו היא פרוצדורה שאורכת זמן, לא היינו מודעים למצבם של הנפגעים, אבל ידענו שאם מדובר בהצלת חיים – כל שנייה היא קריטית.
"כשהגעתי למקום מצאתי גבר ואישה פצועים אנושות וללא הכרה. ידעתי שגם עם כל הטיפול מציל החיים שאני אתן להם בשטח ואחר כך גם במסוק, לאור מצבם הם חייבים להגיע במהירות לבית חולים או שלא ישרדו. אבל פינוי של פצוע באמצעות כבל לוקח אפילו יותר זמן, לפחות חצי שעה, כי צריך לשלשל מהמסוק אלונקה מיוחדת, לקבע עליה את הפצוע כך שלא יזוז, ולהעלות ביחד עם הפצוע גם את מכשיר ההנשמה, שגם אותו צריך לקבע. הנוהל הוא שאת המפונה הראשון, בדרך כלל הפצוע קשה יותר מבין השניים, מעלה אחד הלוחמים, וכשהוא מכניס את האלונקה למסוק, הרופא מעלה את השני.
"הטיפול בהם בשטח נמשך חצי שעה ויותר, כשאני מבין שכל דקת עיכוב עלולה להסתיים במותם. בדקות האלה קיוויתי שלפחות את אחד מהם יש לי סיכוי להציל, אבל גם התקווה הזו לא הייתה בטוחה. ואז, משום מקום, חג מעלינו מסוק אחר של 669, שהיה בדרכו לאימון. הצוות שלנו אותת למסוק השני, שמיד נרתם לסייע. כשאיש צוות שלנו השתלשל עם כבל והעלה את הפצוע, איש צוות של המסוק השני העלה את הפצועה, שאותה כבר קיבעתי לאלונקה. כך, במקביל, טסנו לבית החולים. אלמלא הפוקס המטורף הזה, שפתאום קרה, זה לא היה עובד. אבל הצלנו את שני הפצועים, שאחרי אשפוז ושיקום חזרו לשגרת חייהם".
ד"ר עמית כץ, מנהל מחלקת ניתוחי חזה ברמב"ם
"מדובר בגבר שכיום בן 53. כשהיה בן שלוש הוא שתה בטעות חומר חומצתי וכתוצאה מכך נגרם לוושט שלו נזק בלתי הפיך. הוא עבר את הפרוצדורה המקובלת במקרה כזה, שבמהלכה העלו הרופאים את המעי הגס עד לצוואר, ומרגע זה הוא משמש גם כתחליף לוושט שנכווה. גופו התרגל לשינוי, ולאורך השנים הוא חי בבריאות תקינה. נקודת המפנה הגיעה במאי 2022. אחרי מספר דימומים וירידה במשקל הוא עבר הדמיות, שמפענוחן עלה שהוא חלה בסרטן המעי הגס, שממוקם במקרה שלו בחזה. החולה סירב לקבל כימותרפיה, סבל מסטורציה נמוכה בשל היותו מעשן כבד, והחלטנו שממילא הסיכוי היחיד לנסות להציל את חייו הוא באמצעות ניתוח, שעלול היה גם לסכן את חייו.
"אבל זמן קצר לפני הניתוח הוא פיתח אי־ספיקה נשימתית וגם חלה בקורונה. העברנו אותו לטיפול נמרץ, מורדם ומונשם, במצב מסכן חיים. כנגד כל הסיכויים הוא התגבר על המחלה ואף נגמל מההנשמה. הצוות שלנו כבר נערך לניתוח, ואז התגלה בגבו אבצס ענק שסיכן אותו. הוא הובהל לחדר ניתוח לניקוז ואחר כך טופל באנטיביוטיקה לווריד. ואז, סוף כל סוף, בניתוח שהיה מאוד מאתגר עקב מצבו הרפואי, כרתנו את החלק במעי שעליו התפתח הסרטן.
"זה לא היה הסוף. בעודו מתאושש בבית החולים הוא קרס נשימתית והועבר שוב, כשהוא בסכנת חיים, לטיפול נמרץ, שם הורדם והונשם. כשהתאושש ונגמל מההנשמה הוא שוחרר לביתו, החלים, הפסיק לעשן, הפחית ממשקל גופו, וכנגד כל הסיכויים הוא בבריאות תקינה ואפילו חזר לשחק כדורגל".
פרופ' עמיחי מאירוביץ, מנהל המערך האונקולוגי בסורוקה
"חולה בת 36, אם לשני ילדים שהקטן ביניהם בן שנתיים בסך הכל, טופלה אצלנו בגלל סרטן שד גרורתי. מחלתה החמירה והסרטן שלח גרורות למוח, לכבד ולריאות. היא קיבלה כימותרפיה סטנדרטית, ואחרי שהגידול לא הגיב לטיפול היא הוחלפה בסוגים שונים, אבל גם אז לא ראינו תוצאה מעודדת והבנו שלמעשה הטיפולים אינם עובדים. לפני טיפול נוסף היא החליטה להדרים עם משפחתה לאילת, להחליף את נוף בית החולים ולשכוח קצת ממצבה. ואז, ביום שישי בצהריים, זמן קצר אחרי שהגיעו לשם, מתקשר אליי בעלה ובקול מבוהל מספר שאשתו פיתחה קוצר נשימה קשה, שהולך ומתגבר, והיא כבר לא מסוגלת לעמוד על רגליה.
"הבנתי שהיא בסכנת חיים והוריתי לבעל להסיע אותה במהירות האפשרית אלינו לסורוקה, כשכל הדרך היא השתמשה במחולל חמצן נייד. כשהגיעה, נדהמנו לגלות שלמרות שהיא מחוברת לחמצן, קוצר הנשימה שלה עדיין חמור והסטורציה נמוכה. בהדמיות שעברה התגלה שתאי הגידול כבר מפושטים בכל הריאות, כך שמצבה למעשה סופני. החלטתי לאשפז אותה, ולמחרת, בשבת, לאור מצבה, זימן בעלה את בני המשפחה למיטתה כדי להיפרד ממנה.
"למחרת, כשהגעתי לעבודה, נזכרתי שממש באותו שבוע נכנסה לסל תרופה חדשה ויקרה, שיכולה להתאים לה כמו כפפה ליד. בית החולים עבד בקדחתנות על הכנת כל האישורים הנדרשים לקבלת התרופה, והיא אכן הגיעה במהירות וניתנה לה בעירוי. בתוך יומיים חל שיפור דרמטי במצבה. ממטופלת סופנית היא חזרה לחיים והשתפרה מיום ליום. היא התחילה להתהלך במחלקה ללא תלות בחמצן, ועם הזמן, כפי שהראו ההדמיות, מצבה השתפר כל כך שמרבית הגרורות נעלמו כלא היו".
ד"ר כלנית שפורן, מנהלת המחלקה לילודים והפגייה בקפלן
"הייתה אצלנו פגה שנולדה בשבוע ה־25 להיריון במשקל 800 גרם. אחיה התאום לא שרד ונפטר מדימום ריאתי פתאומי. הפגה לקתה בזיהום דם קשה שנגרם משלושה חיידקים שונים, שכל אחד מהם יכול לסכן את חייו של מבוגר, לא כל שכן כשמדובר בשלושה ביחד ובפגה עם נתונים כל כך שבריריים. מצבה הידרדר, ערכי לחץ הדם שלה צנחו והיה צורך להנשים אותה. הייתי כוננית בפגייה ואני זוכרת שחזרתי ואמרתי לעצמי שחייבים להציל אותה, שהוריה לא ייצאו בידיים ריקות מבית החולים.
"הבעיה הייתה שכשלחץ הדם קורס, כלי הדם נסגרים, ולכן לא יכולנו להחדיר לה עירוי לווריד עם כל התרופות שהיא הייתה חייבת לקבל. בלית ברירה החלטנו לנסות דרך וריד גדול יותר, פעולה שהייתה למעשה הימור כי לא ידענו אם במהלכה היא תשרוד או תמות. לאחר מכן, מחוסר ברירה, כשהיא על סף מוות, החלטנו בהסכמת הוריה לתת לה טיפול ניסיוני – גז NO, שמסייע לשחלוף הגזים בריאות אך יעילותו בפגים לא הוכחה. הגז ניתן לה במשך שלושה ימים דרך מכונת הנשמה. זה היה כמו רכבת הרים. בכל פעם היה שיפור, ואז היא שוב הידרדרה למצב מסכן חיים. אבל כנגד כל הסיכויים, הלוחמת הזו החלימה והשתחררה מהפגייה ללא כל פגיעה או נזק".
