באחת המשמרות של רב"ט מיה ויינר, מש"קית ר"מ 2 בבית החולים סורוקה, הובהל פצוע מהמלחמה באמבולנס. המראה הקשה הזה הפך לשגרה בבית החולים הדרומי. ויינר מכירה כבר את הנהלים וליוותה את החייל בכל תהליך הקבלה והאשפוז. מכיוון שהיה לבדו, היא החליטה להישאר איתו עוד קצת עד שיתעורר ואז תהיה לצידו. היא חיכתה שיתאושש, אבל החייל העייף לא התעורר עד למחרת. ויינר חזרה למחרת, הפעם עם כל חברותיה למחלקה, "אספתי את כל המשמרת שהייתה איתי והלכנו אליו לשמח אותו", מספרת ויינר, "זה עושה כיף בלב, את הופכת להיות חלק מהטיפול שלו. חלק מהחיים שלו, מסיפור פציעה שלו. אחר כך הוא זוכר שהייתי שם בשבילו". צפו במלאכיות של ר"מ 2 סורוקה בפעולה:
הצוות שעוטף את הפצועים והמשפחות: "את הופכת להיות חלק מהחיים שלו"
(צילום: גלעד ילון, דו"צ | עריכה: קורל קוט)
החייל הזה הוא אחד מני רבים שהגיעו ל"מוצב סורוקה", כך מגדירה סא"ל (מיל') רבקה (ריקי) מרציאנו, מפקדת ר"מ 2 בסורוקה בחירום, את היחידה בבית החולים. "בימים אלו יש דיסוננס ענקי, כי הרצון להחזיר את החיים בחוץ לשגרה הוא גדול מאוד ויש חזרה לשגרה. אבל כאן, במקום הזה, הלחימה נמשכת. המסוקים ממשיכים לנחות והפצועים עדיין מגיעים. אמנם לא באותה תדירות, אבל זה עדיין כאן, וזה קשוח".
עם אותם החיילים נמנה גם סמל דיוויד פבלוב, לוחם בגדוד 603 של חיל ההנדסה שנפצע בעזה מעשרות רסיסים שחדרו לגופו, בעיקר לרגלו השמאלית. "היה לי פתח ענק בירך מהברך עד לישבן, ברמה שרואים את העצם. כף רגלי נחתכה בצורה שעפה לי עצם המסרק, שמחזיקה בעצם את האצבעות ועשו לי חמישה ניתוחים בירך וגם בכף הרגל כדי להצליח לסדר את זה", הוא מסביר.
6 צפייה בגלריה
"בחצי דקה ראיתי ממש את החיים חולפים מול העיניים". סמל דיוויד פבלוב, לוחם בגדוד 603, ורב"ט מיה ויינר מר"מ 2
(צילום: גלעד ילון)
פבלוב נפצע בפעילות בחאן יונס כשהצוות שלו ניסה להשמיד מסגד ששימש תשתית לטרור. בזמן הפעילות פגע טיל נ"ט בו ובחבריו. הוא היה האדם הכי קרוב לפיצוץ ששרד אותו. פבלוב משחזר: "עפתי באוויר ובחצי דקה ראיתי ממש את החיים חולפים מול העיניים. לא הייתי בטוח אם זה חלום או אמיתי, ואז התעוררתי על הרצפה. ניסיתי להבין אם הידיים שלי והרגליים שלי במקום. לא הצלחתי להרים את הגוף שלי, הזדחלתי אחורה ותוך כדי שמפנים אותי על האלונקה, אני שומע צרחות של הפצועים האחרים ויריות משני הכיוונים. שומע כדורים ממש שורקים מעליי".
למרות הפציעה הקשה, פבלוב הצליח להקים את עצמו ולקפץ על רגל אחת לרכב הפינוי עד שהגיע למסוק שפינה אותו לסורוקה, בעיר מגוריו. מאז הספיק להתאשפז בטיפול נמרץ ולעבור ניתוחים פלסטיים, אורתופדיים ושיקום ארוך עד שהצליח לחזור להתנייד בכוחות עצמו, תהליך שלקח לו שלושה חודשים וממשיך עד היום.
סא"ל ריקי מרציאנו: "הרצון להחזיר את החיים בחוץ לשגרה הוא גדול מאוד ויש חזרה לשגרה. אבל כאן, במקום הזה, הלחימה נמשכת. המסוקים ממשיכים לנחות והפצועים עדיין מגיעים. אמנם לא באותה תדירות, אבל זה עדיין כאן, וזה קשוח"
בין החיילים הפצועים בשיקום נמצא גם סמ"ר (מיל') רם כהן. הוריו מספרים שהגיע לסורוקה במצב אנוש עם שברים ורסיסים בכל הגוף, בעיקר בחזה, בידיים וברגליים. לאחר שבוע בטיפול נמרץ התאושש ומאז הוא מתקדם בשיקום בצעדי ענק. הוריו של כהן, יוסי ובטי, מספרים שרם נפצע מפיצוץ חומרי חבלה של מחבלי חמאס. כהן זיהה כוח של צנחנים במקום, הרחיק אותם משם ורצה לוודא שלא נותר אף חייל מאחור. הוא החליק ונפצע מהפיצוץ שהיה קרוב.
עד שהגיע לסורוקה היה סמ"ר כהן בהכרה ואז קיבלו ממנו הוריו יוסי ובטי את השיחה. "הוא התקשר ואמר לנו שהוא פצוע קל והרופא שיתף איתו פעולה ואמר שהידיים והרגליים שלמות, שהאיברים הפנימיים שלמים, הראש שלם. תוך כדי נהיגה לכיוון באר שבע התחלנו לקבל טלפונים. זה התחיל מר"מ 2, המשיך עם קצינת נפגעים ועם עובדת סוציאלית בבית החולים. ואז הבנו שזאת לא פציעה קלה".
6 צפייה בגלריה
"תוך כדי נהיגה לכיוון באר שבע התחלנו לקבל טלפונים והבנו שהמצב לא קל". סמ"ר (מיל') רם כהן בסורוקה
(צילום: גלעד ילון)
פבלוב מספר גם הוא על הטלפון הראשון להורים. הוא מעיד שכשהגיע לבית החולים ביקשו ממנו לדבר בעצמו עם אבא שלו. "צעקתי, 'אבא אני בסדר. אבא, אני בסדר, אני חי'. זאת הייתה הכוונה שלי. להראות להורים שלי שאני בסדר ושאני חי ושלם". ההורים מיהרו לבית החולים והתגובה שלהם לפציעה לא הייתה קלה. "אני ממש זוכר את הבכי של אמא שלי וכמה קשה היה לה לראות אותי במצב הזה".
סא"ל מרציאנו מסבירה את החשיבות של אותה שיחת טלפון כשפצוע מגיע לבית החולים, וכמה חשוב שהוא זה שיבשר להוריו שנפצע. "אלו משפחות שהגיעו בשעות מאוד-מאוד קשות ולכן התעקשנו שהפצוע, הבן שיורד מהמסוק, יקבל את הטלפון מאיתנו כדי שהאמא או האבא ישמעו ממנו את המילה הראשונה".
לדברי מרציאנו, מאז תחילת המלחמה טיפל צוות ר"מ 2 סורוקה במאות משפחות. "אנחנו חוברים לצוותים הרפואיים כאן ברמה של כמה פעמים ביום ולא בחלנו בשום אמצעי למען הפצוע: אבזור, תרופות, כל מה שרק צריך". מאותו רגע שפצוע מגיע לבית החולים, אנשי ר"מ 2 חוברים אל המשפחות, ממתינים להן, מלווים אותן בין המחלקות השונות, הניתוחים והתאוששות ודואגים לתקשורת מלאה בין הפצועים לצוותים המטפלים ולכל צורכי המשפחות.
6 צפייה בגלריה
"לא בחלנו בשום אמצעי למען הפצוע". סא"ל (מיל') ריקי מרציאנו, מפקדת ר"מ 2
(צילום: גלעד ילון)
דיוויד פבלוב מספר שחיילות ר"מ 2 נותנות מעטפת הכוללת כל דבר שהוא צריך, בין אם זה כיסא גלגלים או קביים, מרשמים ואישורים למיניהם ועוד: "הם לא עזבו אותי לרגע, תמיד עזרו לי". בטי ויוסי כהן סיפרו שחיילות וחיילי ר"מ 2 ליוו גם אותם לאורך כל הניתוחים וגרמו להם להרגיש עטופים. זה נתן להם ביטחון ורוגע להתרכז בפציעה ובהתאוששות של בנם. "הבן שלנו היקר מכל נפצע ועמד בסכנת חיים, אבל אף אחד לא זרק אותו. הם עוטפים אותנו, נותנים את המעטפת לכל השאר וזה ממש מחמם את הלב. הם ביחד איתנו ועוברים את התהליך הזה. כשקשה, אתה רואה על הפנים של החיילים והחיילות שם שקשה גם להם".
דאגת האמהות והאבות היא משהו שצוות ר"מ 2 סורוקה חווה מדי יום, וזה לא משהו שאפשר להתרגל אליו. מרציאנו מספרת: "אלו ימים קשוחים מאוד למשפחות האלה והן צריכות את כל החום והאהבה שאנחנו, כצבא, כחיל רפואה, מחויבים אליהם רגשית, ערכית ומוסרית. זאת המטרה של היחידה הזאת, להעניק את כל החום והתמיכה בשעות הקשות האלה". ויינר מוסיפה: "זה רגע מאוד כואב למשפחה. קשה לעמוד ולנחם, לא לפרוץ בבכי ולא להרגיש הזדהות מלאה, אבל אני באמת מחזיקה את עצמי, ומבינה שקודם זה הם, קודם לנחם אותם".
הקשיים של משפחות הפצועים לא נגמרים בבן או בבת הפצועים. יש עוד בני משפחה שנותרים מאחור וגם פרנסה שעלולה לעבור טלטלה בעקבות הזנחת כל העיסוקים היומיומיים והתמקדות בפצוע. יוסי ובטי כהן מספרים שמאז הפציעה של רם הם בקושי עבדו ושיש להם עוד שישה ילדים בבית, רם הבכור. האב יוסי נוסע על הקו בין באר שבע לקריית ארבע להיות עם הילדים, האמא בטי נשארת באופן רציף יחסית בבאר שבע כדי להיות זמינה לכל מה שרם צריך. גם בת הזוג בתמונה, אבל יש ימים שבהם המצב לא קל. "חוסר האונים הזה, שהבן שלך סובל ואת לא יכולה לעזור לו. לא יכולה לעשות שום דבר כדי לשפר את המצב שלו, זה הדבר הכי קשה", מספרת בטי.
6 צפייה בגלריה
פינוי פצוע לבית החולים סורוקה. צוות ר"מ 2 מלווה אותו ואת משפחתו מהקבלה לבית החולים, דרך הניתוחים ועד לשיקום
(צילום: גלעד ילון)
האבא יוסי מוסיף: "נמאס לו מהבית חולים. נמאס לו להיות תלוי באחרים. הוא רוצה לחזור להיות עצמאי ולחיות את החיים שלו". בטי מוסיפה שגם הילדים האחרים חווים קושי. היא מספרת שביום שבו רם היה במצב רוח מרומם יחסית, היא קיבלה שיחה מהבית ששינתה הכול, "פתאום, הבן הקטן מתקשר ואומר לי 'אמא, אני לא מרגיש טוב, אני רוצה אותך פה. אני רוצה שתהיי איתי'. זה ממש שבר את הלב".
דיוויד פבלוב: "התעוררתי על הרצפה. ניסיתי להבין אם הידיים שלי והרגליים שלי במקום. לא הצלחתי להרים את הגוף שלי, הזדחלתי אחורה ותוך כדי שמפנים אותי על האלונקה, אני שומע צרחות של הפצועים האחרים ויריות"
פבלוב, שמאושפז כשלושה חודשים, מספר גם הוא שבחודש הראשון ההורים שלו, אחותו ובת הזוג חילקו משמרות כדי שלא יהיה לבד אפילו רגע. גם הם עזבו הכול כדי ללוות אותו בזמן הכי קשה. "הם ממש ויתרו על העבודה שלהם כדי להיות פה איתי. עזבו את כל החיים שלהם".
6 צפייה בגלריה
נקודת אור. סמל דיוויד פבלוב כבר הולך לבד עם קב אחד. בתמונה: עם זוגתו
(צילום: גלעד ילון)
לצד הקשיים, יש גם נקודות אור. העיקרית היא השיקום מעורר ההשראה של כהן ופבלוב. פבלוב כבר כמעט הולך בעצמו ונעזר רק בקב יחיד. גם כהן הולך ומתחזק מדי יום. "כבר בטיפול נמרץ, ראיתי את הנחישות שלו", מספרת אימו בטי, "הוא בקושי יכול היה לזוז ובכוחות המעטים שהיו לו הוא אכל ביצה קשה וקוטג', כי הוא הבין שהוא צריך חלבון, למרות שלא התחשק לו כלום". יוסי מוסיף: "אחרי שבוע הוא יצא מטיפול נמרץ והוא פשוט גיבור-על. אתמול הוא הצליח ללכת עם הליכון, דבר שגם הרופאים לא הם האמינו שיקרה כבר עכשיו, והוא כל הזמן מתקדם בצורה מדהימה". מרציאנו מסכמת: "למרות חוסר הוודאות הארוכה והמתמשכת, בסוף יש תקווה גדולה והתקווה היא זאת שמחזיקה את כולנו - כיחידה, כצבא וכעם".
