עמית מן ז"ל היא אחת מאינסוף הגיבורים של המלחמה הזו. היא הייתה פרמדיקית וגם אהבה לשיר. אתמול (שבת) להקת "היהודים" ערכה מחווה מרגשת לזכרה בהופעה שלהם, כשהקרינו על המסך הגדול את עמית ז"ל מבצעת שיר. אחותה, חביבה איציקזון, מספרת על המחווה ועל הגעגועים ההולכים ומתגברים לעמית. צפו בריאיון איתה:
מחווה של "היהודים" לפרמדיקית שנרצחה - ריאיון עם חביבה איציקזון אחותה של עמית מן ז"ל
(צילום ירון ברנר)
"ידענו שיהיה בהופעה משהו לעמית, ולקראת סוף ההופעה, כמעט אחרי שעתיים של הופעה מדהימה ועם המון נשמה ועם המון עוצמות, אה היה את הקטע הזה שהיה פשוט חוויה שקשה לתאר אותה במילים".
פתאום ראיתם את עמית על המסכים בדואט עם הלהקה.
"זה הרגיש כמו משהו לא מהעולם הזה. כל כך הרבה רגשות שמתערבבים ביחד. מחווה מכבדת ומדהימה לעמית שלנו, בדיוק כמו שמגיע אליה, שהייתה מדהימה בעצמה. ואנחנו רואים את באמת אלפי אנשים בקהל שרים ומראים ומצלמים בטלפונים שלהם את עמית, ולי רק עובר בראש: 'למה, למה ככה התגשמו החלומות שלך? למה בצורה כל כך מעוותת?' אבל זה היה, זה היה מדהים. אני רוצה להודות לאורית ותום וכל הלהקה, שהם פשוט עם נשמה ענקית על המחווה המרגשת והמכבדת והמחבקת הזאת. תודה מכולנו, מכל המשפחה".
1 צפייה בגלריה
חביבה איציקזון עם אחותה עמית מן ז"ל. "ההבנה שהיא לא חוזרת לעולם"
(צילום: באדיבות המשפחה)
אנחנו כמובן מכירים כולם את עמית הפרמדיקית. היו לה חלומות להיות זמרת?
"היא אהבה לשיר, מהרגע שהיא נולדה היא התחילה לשיר, היה לה קול מדהים, היא שרה בכל הזדמנות שהייתה לה, באמבולנסים, בדרך למקרים. התרפיה שלה אחרי מקרים קשים במשמרות הייתה השירה. היא הייתה נכנסת לחדר שלה ושרה במשך שעתיים, היא שרה כל הזמן. והיא אהבה את הבמות, היא הייתה באודישנים לתוכניות טלוויזיה והיא הייתה בהצגות, היא הייתה שחקנית ראשית, והיא בעצם התלבטה אם ללכת לפי התשוקה שלה, שזה היה הבמה או לפי הלב, שזה היה הצלת חיים ברפואה. אחרי הרבה התלבטויות, היא החליטה להתמקד ברפואה ולהיות פרמדיקית ולהשאיר את השירה כתחביב אבל אמרתי, היא לא ויתרה לרגע על השירה, כל הזמן שרה".
חביבה איציקזון: "כל יום שעובר הגעגוע מתגבר, החוסר שלה מורגש יותר, ההבנה שהיא לא חוזרת, מתחילה לחלחל, וההבנה הזו שבלתי אפשרי לתפוס אותה כי, כי בלתי אפשרי לדמיין את החיים בלעדיה"
אנחנו מציינים תשעה חודשים בדיוק ל-7 באוקטובר, זה לא נעשה יותר קל, נכון?
"זה לא נעשה יותר קל, זה נעשה יותר קשה. זה קשה יותר עם כל יום שעובר. כל יום שעובר הגעגוע מתגבר, החוסר שלה מורגש יותר, ההבנה שהיא לא חוזרת, מתחילה לחלחל, וההבנה הזו שבלתי אפשרי לתפוס אותה כי, כי בלתי אפשרי לדמיין את החיים בלעדיה".
ההקלטה של עמית, הייתה אחד הרגעים שנצרבו עמוק בתודעה. כשאת מסתכלת רגע על עמית ששרה ככה בהופעה, מה יכול היה להיות, איפה עמית יכולה הייתה להיות עכשיו?
"זה כמו הסרט דלתות מסתובבות, מלא 'אם, ואילו, ואם היא הייתה נשארת', אם היא הייתה בוחרת בעולם השירה ולא בעולם הרפואה, אם היא הייתה נשארת, היא הייתה יוצאת עם הבן זוג שלה, הפרמדיק, שהפציר בה באותו בוקר ב-7 באוקטובר, לצאת איתו ולנסוע לנתיבות לאימא שלי, והיא בחרה להישאר דווקא בקיבוץ כי מסוכן. היא אמרה לו 'אני צריכה להיות פה'. או אם היא הייתה נשארת בממ"ד שלה בדירה ולא רצה למרפאת השיניים ברגע שהיא הבינה שצריכים את העזרה שלה, אם הצבא היה מגיב, אם ואם ואם ואם, כן. כל הזמן, מחשבות שלא מרפות ואין רגע אחד של שזה לא עובר, מיליון תסריטים בראש".
