"אני בסדר, רק קצת חלש. אולי תבדקי לי לחץ דם? אולי אני פשוט עייף". כן, הוא עייף. הוא היה בדרכים לבדו במשך תשעה ימים. התנייד שעות ארוכות, חלקן ברגל, בקור העז. וזה בלי להזכיר שהוא בן 95. "אבל עכשיו יהיה בסדר", הוא אומר. זו לא הפעם הראשונה שהוא בורח: הוא ברח גם בתקופת מלחמת העולם השנייה. אני והאחות שנמצאת איתי, ילנה מושקוביץ, מחליפות מבטים, ואנחנו מיד יודעות מה הוא צריך. אנחנו מקשיבות, שואלות, מודדות, נותנות נגיעה בכתף וגם איזו תרופה שתרגיע.
קראו עוד:
אני פוגשת אישה צעירה ויפה עם קביים, מרימה את החצאית ומרגישה אגרוף בבטן מהמראה של הרגל. איך היא מסוגלת בכלל לעמוד? היא עברה תאונת דרכים, היא מספרת, והרבה ניתוחים. האחרון לא הצליח. התפתח זיהום, אבל לא היה זמן לטפל, היא הייתה צריכה לברוח, אז היא עטפה את הרגל בסלוטייפ ויצאה לדרך. ילנה שמה לב שאני צריכה רגע לנשום ולוקחת את המושכות. מחליפים את החבישה ונותנים כדורים נגד כאבים ולהרגעה. "איך הלכת ככה?" אני שואלת. העיניים של האישה הקשוחה הזאת מתמלאות בדמעות, אבל היא לא תרשה לעצמה לבכות. היא עשויה מפלדה. "כוח רצון וחוסר ברירה", היא עונה.
היא תכף עולה לטיסה לארץ, ושם כבר ידאגו לה. העברנו את הפרטים שלה למנהל בית החולים שיצר איתה קשר להמשך טיפול מיידי.
במשך שמונה ימים עברנו בין בתי המלון של הפליטים והגשנו עזרה רפואית עד כמה שיכולנו. למען האמת, העזרה האמיתית הייתה יותר נפשית, שכן האנשים הללו מתמודדים עם מצב מאוד מורכב.
מהר מאוד למדנו לתקשר בלי מילים, לעבוד בצורה מסונכרנת ולתמוך אחד בשני. לאנשים פה יש תעצומות נפש שלא ניתן לתאר.
מגיעה אלינו צעירה שמתקשה לנשום. "תעזרו לי", היא מבקשת. ד"ר דיקר מזהה מיד שמה שהיא צריכה זה רק אינהלציה. הוא בודק, מרגיע, מקשיב לסיפור, וזה חלק מהטיפול פה, אם לא העיקר. לבסוף הוא נותן כדור הרגעה קטן. חולפות מספר דקות - והיא נושמת כרגיל
מגיעה אלינו אישה צעירה שמתקשה לנשום. "תעזרו לי", היא מבקשת. ד"ר דרור דיקר מהשרון מזהה מיד שמה שהיא צריכה זה רק אינהלציה. הוא בודק, מרגיע, מקשיב לסיפור, וזה חלק מהטיפול פה, אם לא העיקר. לבסוף הוא נותן כדור הרגעה קטן. כולם צריכים את זה כאן. חולפות מספר דקות, וכמו קסם היא כבר נושמת כרגיל ושואלת, "אתה יכול לבדוק גם את אמא, דוקטור?"
אנחנו פוגשים גם ילדה בת חמש עם כאבי בטן עזים. היא בעיקר מבוהלת, בורחת, מתחבאת מאיתנו, משמיעה קולות של חיות ולא יוצרת קשר עין. האמא מתנצלת: "היא ככה בגלל הסטרס. היא ילדה טובה. היינו 12 שעות בתור במעבר הגבול".
ד"ר אמיר מנדלסון, רופא ילדים ממאיר, נכנס עם חיוך שלא משאיר אף ילד אדיש או עצוב, ועם שפה שכל ילד מבין. הוא קצת משחק איתה, והיא כבר צוחקת, משחקת איתו ולא רוצה שילך. "היא בסדר גמור, בריאה", הוא מרגיע את אמה. "היא פשוט צריכה אותך מאוד עכשיו".
האמא מחייכת חיוך קטן, ומיד העיניים מתמלאות בדמעות. אנחנו מרגישים שהיא צריכה אותנו לא פחות מבתה. אנחנו מקשיבים לסיפור, לחששות, מנסים לצמצם את אי-הוודאות. נותנים חיבוק וממשיכים.
המון סיפורים כל כך שונים, של אנשים בדיוק כמונו. אנשים שאתמול היו להם בית, משפחה, עבודה, חלומות, תוכניות לחופשה בקיץ הקרוב. היום אין להם דבר מלבד פחד קיומי, דאגה לקרובים שנשארו באזורי הלחימה או לוחמים בעצמם, וחרדה מפני הלא-נודע שמחכה להם אי שם.
הכותבת היא אחות בהנהלת הסיעוד בבית החולים בילינסון בפתח תקווה
