האחיות לבית רוסו – השפית רותי רוסו ואחותה ד"ר דניה טקגי – מצאו את עצמן החודש בהחלפת משמרות. בזמן שרוסו חזרה מגבול פולין-אוקראינה, לאחר שבישלה שם לפליטים שהגיעו מאוקראינה, הצטרפה ד"ר טקגי למשלחת הסיוע הרפואי הישראלית שנחתה בוורשה.
קראו עוד:
ד"ר דניה טקגי, מומחית בכירה ברפואה דחופה ילדים במיון ילדים בבי"ח מאיר, חזרה אתמול (רביעי) לארץ אחרי עשרה ימים בפולין. טקגי יצאה יחד עם חברי משלחת בתי החולים מאיר, בילינסון והשרון מקבוצת הכללית לסיוע לפליטים מאוקראינה. חברי המשלחת עברו ממרכז סיוע אחד למשנהו, בדקו וטיפלו בפליטים שהגיעו מאוקראינה לוורשה.
ד"ר טקגי הצטרפה לד"ר אמיר מנדלסון, רופא ילדים בכיר ממיון ילדים במאיר. "הציעו לי לטוס מהרגע להרגע ולא התלבטתי, מלחמה זו לא תוכנית כבקשתך. זה הרגיש לי שזו החובה המוסרית שלי לנסוע". בבית נשארו עם אביהן שתי הבנות של טקגי, בת 18 ובת 14, וד"ר טקגי מספרת שהיה להן קשה בהתחלה, בעיקר בגלל המראות בטלוויזיה. "הבנות מאוד חששו והיו הרבה ניסיונות להסביר שוורשה לא נמצאת תחת אש". בשדה התעופה היה גם בכי, "אבל הן ידעו שזה למטרה טובה ואחרי יום כבר הבינו שהכול בסדר".
"הם צריכים בעיקר יחס ויד מלטפת"
משלחת הסיוע נדדה בין האתרים השונים שהקימה הסוכנות היהודית, כאשר בכל מקום נעזרה באיש קשר שריכז את האנשים הזקוקים לטיפול רפואי. כראוי לתושייה הישראלית, הם הסבו במהירות חדרים, בתי כנסת ואולמות לחדרי טיפול בפליטים, מרביתם נשים וילדים. "הם אמנם מטופחים מאוד ולבושים טוב ולרגע אפשר לשכוח שעולמם חרב עליהם בין לילה. אבל ברגע שאתה מדבר איתם או מתחיל לטפל בהם, אתה מבין את גודל החרדה והפוסט טראומה. לא בכדי התמודדות עם תופעות אלו היא אחד הטיפולים הכי נדרשים כאן. הם צריכים בעיקר יחס ויד מלטפת".
ד"ר דניה טקגי: "הציעו לי לטוס מהרגע להרגע ולא התלבטתי, מלחמה זו לא תוכנית כבקשתך. זה הרגיש לי שזו החובה המוסרית שלי לנסוע"
אנשי צוות הסיוע שמעו לא מעט סיפורים קשים. "מבחינה רפואית, לא נתקלנו במשהו ברומו של עולם אבל הרגשנו שאנחנו מצליחים לשפר את המצב שלהם. הטיפול הרפואי בסיסי אבל הרבה פעמים היינו צריכים להיות יצירתיים. בבית מלון, כשהייתי צריכה לחבר ילד לעירוי, הייתי מדביקים את העירוי עם סלוטייפ לקיר".
כרופאים מומחים בטיפול ברפואה דחופה, ד"ר טקגי מספרת שאנשי המשלחת מתורגלים בסיוע רפואי למגוון רחב של מחלות. "ביום אחד טיפלנו בווירוס בטן, שיעול, כאב אוזניים, זיהום ברגל, כאבי ראש, התקפי חרדה ובחולים אונקולוגיים. בתוך כל העשייה הזו נוכחת גם מחלת הקורונה שהופכת את הטיפול למורכב יותר. אנו נתקלים בהרבה פליטים שנאלצו לעזוב את ביתם במהירות הבזק וזקוקים לתרופות הקבועות שלהם. ולמרות שחלק מתרופות המרשם מגיעות במשלוח מהארץ, קשה מאוד לנבא במדויק לאילו תרופות נזדקק", היא אומרת. "יחד עם זאת, המוחות היצירתיים עובדים פה סביב השעון כדי לפתור כל בעיה שצצה בדרכים מעניינות".
"הכבשה השחורה" במשפחה
ד"ר טקגי תמיד ידעה שהיא רוצה לעסוק במקצוע הרפואה. "כילדה חשבתי שאהיה וטרינרית ואיכשהו זה התגלגל לרפואה. הכיוון היה תמיד משהו שמשלב טיפול ומדעים". היא בתה של עיתונאית האוכל ומחברת ספרי הבישול נירה רוסו, ואחותה הגדולה של רותי רוסו, עיתונאית, שפית ושופטת בתוכנית הריאליטי "המסעדה הבאה" בערוץ 13. "אבא שלי בהנדסה ומנהל עסקים אז זה הצד שדומה לי. הבדיחה המשפחתית היא שאני הכבשה השחורה".
רותי רוסו: "אי אפשר להתעלם מהמחשבות הבלתי פוסקות על ההיסטוריה היהודית על אותן אדמות בדיוק, על הפליטות ושבריריות החיים"
לפני מספר ימים חזרה גם האחות, רותי רוסו מגבול פולין-אוקראינה, לאחר שבישלה לפליטים במעבר הגבול. "ידעתי שאני רוצה לסייע בכל דרך שאוכל, ומה שאני יודעת הכי טוב זה לבשל", מספרת רוסו. "יצרתי קשר עם המטבח המרכזי תחתיו פועלים מטבחי השדה באזור הגבול ופשוט עליתי על טיסה לפני כשבוע והגעתי".
רוסו מצאה עצמה מכינה אוכל בכמויות שלא דמיינה שתכין ובטח לא בנסיבות האלו. "כמויות האנשים אדירות ובישלנו בעיקר בדוודי ענק. אין ספק שזו חווית בישול אחרת לגמרי אבל המטרה היא להעניק אוכל מזין, מחמם ולא פחות חשוב – מנחם. ואכן, רוב התבשילים שהכנו היו גולאש, בורשט ומרק עוף.
"אי אפשר להתעלם מהמחשבות הבלתי פוסקות על ההיסטוריה היהודית על אותן אדמות בדיוק, על הפליטות ושבריריות החיים, אומרת רוסו. "מבחינתי, העזרה שלנו שם מחזקת את הזהות היהודית שלנו ולא להיפך". ואחותה מוסיפה: "מדהים לראות איך היוצרות התהפכו ואיך בימים אלו להיות יהודי זה אומר שיש לך מזל, כי יש מי שדואג לך, משכן אותך במלון ועוזר לך להגיע לישראל אם אתה מעוניין, בעוד שיתר הפליטים מוצאים את עצמם הרבה פעמים אבודים וללא עזרה".
במהלך השליחות של השתיים, ההורים של האחיות לבית משפחת רוסו נשארו בארץ, מודאגים. "רותי חזרה ושיתפה אותנו במראות הקשים ובתחושות שליוו את השהייה שלה שם", מספרים לואיס ונירה רוסו. "ועד שרותי סוף סוף חזרה, דניה כבר היתה על טיסה בדרך לוורשה. אנחנו גאים בבנות שלנו בכל יום ובימים המורכבים הללו נוספה לגאווה הזו גם לא מעט דאגה".
האחיות לא הצליחו להיות ביחד בשליחות, אבל שיתפו בחוויות. "היה ברור לשתינו שזו חובה לנסוע ואמרנו האחת לשנייה שאנחנו גאות", סיפרה רוסו. כשהייתי פה עשיתי יומן מסע ושלחתי לדניה ולכל המשפחה. עכשיו אני רוצה לשבת איתה ולעבור על הכל. מרגיש לי שאם לא אעשה את זה, אני אשכח את כל החוויה הסוריאליסטית. קשה להאמין שכל זה קורה בשנת 2022".
