אם חשבתם שמעגל האימה של אנשים בעלי משקל עודף מתמצה ביחסים עם המקרר והצלחת, ומקסימום גולש להערות פוגעניות במרחב הציבורי, כנראה שלא הייתם מעודכם אדם במשקל עודף שהולך לרופא למשל בגלל בעיית עור, או כאבים בברכיים, וחוזר עטוי וספוג עלבונות, שכלל לא קשורים לדילמה הבריאותית, אלא למחשבות שיש לרופא המטפל באשר לממדי גופו.
"וזה עוד לפני שהרופא מעיף מבט על הבדיקות שלי, שעומדות בכל המדדים התקינים. אבל הרבה יותר דחוף לו להעיר לי שכל עוד אני לא מורידה 20 קילו הוא לא שולח אותי לצילום ברכיים, כי הכאבים שיש לי זה בטוח מהשומן ולא משום דבר אחר. סליחה, ואם הכאבים הם כי אני מפתחת סרטן? אז מה? הוא ייקח על עצמו את האחריות?", הכאב העולה מהמונולוג הזה, שכמובן מתפרסם פה בעילום שם,אבל כל פרטיו התרחשו במציאות, דחק בנעמה פסקה־דיוויס, אקטיביסטית לדימוי גוף חיובי, ובד"ר לנה שגיא־דאין, רופאת נשים וגנטיקאית מבית חולים כרמל, ומרצה בכירה בטכניון, לעשות מעשה כדי לנסות לשנות את היחס של רופאים כלפי אנשים שמנים.
קראו עוד:
לא מבינים את הקושי
"אף אחד לא מחנך את הרופאים והאחיות איך להתייחס למטופלים שמנים, שעוברים חוויות איומות, עד כדי כך שרבים מהם מוותרים מראש על הטיפול, כדי שלא לעמוד במצב המביך והכואב. כאשר בדקנו בקבוצות ברשתות, נחשפנו למאות עדויות מתסכלות של נשים וגברים שקיבלו יחס מבזה מצוות רפואי, בסיטואציות שלא קשורות למצבם הבריאותי", אומרת פסקה־דיוויס.
עד כדי כך?
"בהחלט. מחקר שערכנו מגלה ששמנים מפספסים גילוי מוקדם של הרבה מאוד מחלות מפני שהם נמנעים מביקורים שגרתיים אצל רופאים, מה שגורר החמרה במצב הבריאות והכבדה על המערכת וגם מעצים את הסטיגמה שאנשים שמנים חולים יותר. ובנוסף לכל הסיפור גם נולדת האשמת הקורבן שמזניח את עצמו, אבל בעצם זה הכל בגלל פחד להגיע לרופא".
המסקנה של שתי החוקרות שבדקו את היחס שמקבלים אנשים שמנים כשהם מגיעים לטיפול רפואי, היא שרובם המכריע סוחב על עצמו לא רק שומן עודף אלא גם תת־אבחון של מחלות.
פסקה־דיוויס ממשיכה: "יש למשל נשים שמנות שלא הלכו עשור לגינקולוגית, רק בגלל החרדה שבזמן שהרגליים מפושקות ואת חסרת אונים, תשמעי את הרופאה שוב שואלת מתי את עושה משהו עם הגוף השמן הזה. כולל מטופלות שדיווחו לנו על רופאים שאמרו להן: 'מעניין, בשואה אף אחד לא היה צריך דיאטה. אל תאכלי ותראי שתרזי', או מטופלת ששוכבת לפני הרדמה אצל רופא שיניים ואומרת שהיא פוחדת אז הוא עונה: 'לא נורא, לפחות אחרי זה לא תאכלי כמה שעות'. מה היא אמורה להרגיש? איך זה שהרופא לא מבין שהשמנת יתר היא בכלל לא עניין של אוכל, אלא תסכול של שנים שנסחב יחד עם תאי השומן. כשרופא פוריות אומר למטופלת: 'אני לא אטפל בך עד שלא תורידי עשרה קילו, הוא שולח אותה לשנים של חוסר פריון ושל אכילת פיצוי ואכילה רגשית".
מה עוד הן גילו במחקר? למשל ש־65% ממשתתפי הסקר העידו שהרופאים הורו להם לרדת במשקל מבלי שהם היו מעוניינים לדבר על כן, מבלי להכיר את הרקע הרפואי שלהם ומבלי לתת להם כלים פרקטיים לירידה במשקל. 60% ציינו כי עצם העלאת נושא המשקל שלהם בעת מפגש רפואי גרם להם לתסכול ניכר, ו־50% דיווחו שהם מרגישים, שהצוות הרפואי אינו מבין את הקושי שבירידה במשקל.
רגע מורכב
מטריד לגלות כי ל־60% מהנשאלים נאמר לרדת במשקל, כאשר סיבת הגעתם למרפאה לא הייתה קשורה כלל לעודף המשקל. למשל הגעה לרופאים בשל כאבי גרון והצטננות, כאבי ראש, בעיות עור, כאבי בטן, דלקות אוזניים, בדיקות שד ואף כחלק מהגעה לבדיקות שגרתיות, קבלת חיסון, טיפול בשברים, אלרגיות, דלקת בנרתיק, טיפולי שיניים, פיברומיאלגיה, דלקת ריאות, אנדומטריוזיס, התקף חרדה, דימום מהאף, נשירת שיער ועוד.
3% אמרו, שנאמר להם לרדת במשקל, כשהם עצמם כלל לא היו המטופלים, אלא בזמן שליוו ילד, קרוב משפחה אחר או את בני הזוג לקבלת טיפול רפואי. 59% מן המשיבים דיווחו על חוויה תכופה של יחס לא מכבד מאנשי הצוות המטפל. 48.6% הרגישו כי קיבלו טיפול תת אופטימלי בגלל עודף המשקל שלהם.
58% דיווחו על חוויה שכיחה של הערות מעליבות, לא רגישות ושיפוטיות. הדבר התפרס על כלל מקצועות הבריאות, וכלל רופאי משפחה (53%), רופאי נשים (50%), אורתופדים (36%), אחים ואחיות (32%), דיאטנים (39%), טכנאי הדמיה (21%), מרדימים (21%), מזכירות רפואיות (8%), פסיכולוגים (5%) ועובדים סוציאליים (2%).
דוגמאות מילוליות להערות אלה חולקו לשבע קטגוריות עיקריות. הקטגוריה הבולטת הייתה "התייחסות לעודף המשקל כבעיה ראשית, שגורמת לכל שאר הבעיות הרפואיות" (52%). הקטגוריה השנייה בשכיחותה הייתה הערות ציניות ומשפילות (27%). קטגוריות נוספות היו תלונות על קושי טכני בבדיקת המטופלים (18%), קבלת טיפול לא אופטימלי (14%) וסירוב לטפל (8%).
29% ציינו, כי לעיתים תכופות נתקלים בציוד רפואי ומשרדי שלא מותאם לאנשים עם עודף משקל, כגון מד לחץ דם קטן מדי, כסאות צרים מדי או עם ידיות המקשות על הישיבה, מיטות צרות, כותנות וחלוקים צרים מדי, מיטת CT.MRI צרה מדי, רצועות קצרות מדי של מוניטור, חדרי שירותים קטנים ועוד.
השאלה הגדולה היא מה עושים כדי להעביר את הצוותים הרפואיים חינוך בסיסי מחודש באשר ליחס שלהם למידות הגוף של המטופלים.
ד"ר שגיא־דאין: "זה נכון כי אף אחד בעצם לא מדבר איתנו, הרופאים, על העניין הזה. אין לנו מושג שצורת הדיבור שלנו פוגענית. כמו שאני אומרת למטופלת להפסיק לעשן ככה אני אומרת לה להפסיק לאכול, להפסיק להשמין, רק שאין לי מושג שזה יושב אצלה על מקומות כל כך עמוקים ופגיעים".
פסקה־דיוויס: "ברור. אכילה זה לא רק עניין של הכנסה והוצאה של מזון. להשמנה יש סיבות הוליסטיות ורופאים חייבים להיות מודעים לכך".
שגיא־דאין: "נכון. ומבחינתי כרופאה זה רגע מורכב כי אני חייבת להגיד למטופל שמן - קח את עצמך בידיים, אבל זה הרי עניין שדורש ממנו מאמץ עילאי".
כעת הן משוכנעות שיש לקיים סדנאות התמקצעות של הרופאים ביחס למטופלים בעלי משקל עודף. "כדי שהרופאים יוכלו להבין מהי המשמעות של הבעיה, מאיפה היא מגיעה, עם מה האדם בעל המשקל העודף מתמודד, מה הוא מרגיש. ואולי אסור לרופא בכלל להעלות את עניין השומן בבדיקה, אם לא לשם כך המטופל הגיע מראש? צריך לחנך מחדש את הצוותים הרפואיים", הן מכריזות.
