ב-7 באוקטובר היה אור שיזף (34) בחופשה בערבה באמצע אימונים למרוץ מרתון שבו היה מיועד להשתתף. שיזף, מאמן ריצה ומי שבשגרה מקדיש לא מעט זמן מחייו לטובת הספורט האהוב עליו, קיווה לשפר את השיא הישן שלו. מי חשב בכלל באותו בוקר שבקרוב מאוד הכול ישתנה.
"באותו בוקר כשהתעוררתי הספקתי לראות חדשות ואמרתי לעצמי 'טוב, נעשה בכל זאת איזה סיבוב, נצא לריצה ונחזור ונתעדכן. יש זמן והכול בסדר'. החטיבה שלי לא הוקפצה באף אחד מהסיבובים הקודמים", הוא מספר. הוא עוד לא ידע את גודל האירוע שמתרחש בישראל.
כשחזר לחדרו לאחר 26 ק"מ של ריצה מאומצת במדבר, גילה שבזמן הזה הוקפץ למילואים. בשעה 11 בבוקר, כשידיעות החדשות מהתופת בעוטף החלו לטפטף, כבר היה בדרכו אל הבסיס. לאחר יומיים של התארגנות, נכנס יחד עם גדוד המילואים שלו לפעילות בעוטף.
"עוד היו אז מחבלים בעוטף", הוא נזכר. "ב-12 באוקטובר נתקלנו במחבל שחיכה לנו באחד הבתים בקיבוץ כיסופים. הוא זרק עלינו שני רימונים ולאחר מכן הסתער עלינו עם סכין. אני והחברים שלי לצוות ירינו בו והרגנו אותו, אך לצערי נפצעו לנו שלושה חבר'ה. לאחר אותו אירוע התלבטתי עם עצמי אם אני רוצה להמשיך, והחלטתי שהמקום הנכון לי להיות בו זה עם הפלוגה שלי, להמשיך את המשימות. כמעט חודשיים פעלנו במשימות של הגנה על העוטף".
אור שיזף: "הריצה נותנת לי ביטחון. כשהיינו בתוך עזה, היינו במקום שרואים ממנו את הגבול של ישראל וחשבתי שגם אם יקרה דבר הכי רע בעולם ואני אהיה לבד, אני אוכל פשוט לרוץ את כל המרחק בחזרה, ותוך פחות מארבע דקות אהיה בארץ".
בתחילת דצמבר, עם הכניסה הקרקעית לעזה קיבל הגדוד של שיזף משימה חדשה. שם, באזור חאן-יונס בדרום הרצועה, נפגעו הוא וצוותו ממטען.
"היה פיצוץ. אחרי שהתפזר העשן הרגשתי שהרגל שלי נפגעה", הוא משחזר. "נכנסתי חזרה לתוך בית שהיה בשליטתנו והתחילו לטפל בי. שם כבר הרגשתי גם את המרפק, אך אמרתי למי שטיפל בי שיתפנה לטפל קודם ברגל. הם מכירים אותי, הם יודעים שאני רץ. הוא הסתכל על המרפק שלי ואמר לי 'סתום את הפה, אני שם לך חוסם עורקים, תהיה חזק'. הוא עשה את הדבר הנכון כי היה לי שבר פתוח עם דימום די רציני. בדיעבד, בזכות הפעולה שלו, הוגדרתי פצוע בינוני ולא קשה".
שיזף פונה במהירות והגיע לבית החולים סורוקה, שם עבר ניתוח שארך 4 שעות. "יש לי שבר ביד, באמה – שמו לי פלטינה. בנוסף לזה יש לי רסיסים בשוקיים ושתי עצמות מרוסקות בכף רגל שמאל. זה בעצם הדבר שהכי מגביל אותי כרגע, כי יש מן ברזלים שתקועים לי ברגל ואסור לי לדרוך עליה. העצמות צריכות להיבנות מחדש מסביב", הוא מסביר.
24 שעות לאחר מכן, עבר למחלקת שיקום ייעודית של בית החולים לכוחות הביטחון. "מטפלים בי מאוד יפה, יש אווירה נהדרת במחלקה", הוא אומר. "כולם כאן חיילים ושוטרים, יש כאן חבר'ה שנפצעו ב-7 באוקטובר ועדיין כאן – כל אחד משתקם בקצב שלו. אני חייב לציין שמבחינתי יש משהו מאוד נכון וטוב להיות כאן עם עוד חבר'ה. כל אחד יכול לספר את הסיפור שלו וזה נותן תחושת אחווה. יש בזה משהו שמרגיש מאוד ביתי ונכון, מן המשך של הרעות שיש בפלוגות בשטח. זה קצת מרגיש כמו הפלוגה החדשה שלי".
כבר יותר מחודש ששגרת יומו מתנהלת בין תרגילי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. המטרה: לחזור לדרוך על הרגל שנפגעה, ובסופו של דבר - לחזור גם לרוץ.
"כרגע אני עוד לא יכול לדרוך על הרגל וצפוי לחזור לדרוך עליה בערך עוד שלושה שבועות", הוא מתאר. "היד כרגע מתפקדת: בגלל ששמו לי פלטינה השיקום יחסית מהיר, אך היא עדיין פצועה, חלשה וכואבת וטווחי התנועה עדיין מוגבלים. אני עובד עליה ממש מהיום הראשון ולשמחתי הרבה יש התקדמות. אם לפני שלושה שבועות הייתי צריך להשתמש ביד השנייה כדי להזיז את היד, עכשיו אני כבר מסיע את כיסא הגלגלים עם שתי הידיים, מצחצח איתה שיניים, ועושה קצת שכיבות סמיכה".
בינתיים, בזמן שהוא מחלים מפצעיו, הוא רק מייחל לחזור לעסוק בספורט האהוב עליו, זה שהקדיש לו את מרב זמנו ומרצו. "אני רץ מ-2008, כל חיי הבוגרים בעצם", הוא אומר. "6-5 ריצות בשבוע ועוד 3-2 אימונים היקפיים כמו יוגה ואימוני כוח. יצא לי לעשות כמה מרתונים, באחרון ירדתי כבר משלוש שעות ריצה שזו תוצאה מכובדת למדי. מבחינת השיקום, אני חושב שהדבר הראשון הוא מנטלי: אני רגיל לאימונים ורגיל לעבוד על הגוף שלי, ובעצם זה הרבה ממה שנדרש כאן".
כיצד זה בא לידי ביטוי?
"הרבה פעמים הפיזיותרפיסטים מורים לי להפעיל את השריר הזה והזה. מבחינה אנטומית זה שאני מבין אנטומיה עוזר לי קצת. אני גם חושב שהגוף שלי יותר חזק בגלל האימונים. יש משפט שהולך איתי הרבה זמן שאומר 'ברגע שאתה נפצע כספורטאי, הספורט שלך הופך להיות ההחלמה'. מבחינתי, אם עד עכשיו קמתי בבוקר לריצות, עכשיו אני קם להחלמה ולפיזיותרפיה. אני מרגיש על עצמי וגם מפידבקים שאני מקבל שקצב ההתקדמות שלי יותר מהיר. אני רואה איך מיום ליום דברים שהרגישו בלתי אפשריים לפני מספר ימים הופכים לקלילים יותר. זה נכון גם ליד וגם לרגליים".
יש צפי לשחרור?
"עדיין לא. ברגע שאוכל לדרוך על הרגל אצטרך ללמוד מחדש ללכת עליה ואז לרוץ. אני מניח שאת השיקום הסופי אעשה כבר לא באשפוז, אלא בפיזיותרפיה בקהילה. אבל יש לי עוד כמה שבועות טובים לפחות".
אתה מתגעגע לרוץ?
"מאוד, מאוד, מאוד. עומדות לי דמעות בעיניים של התרגשות מעצם המחשבה על הרגע שבו אחזור לרוץ".
למה ריצה דווקא?
"זה פשוט הדבר שאני הכי נהנה ממנו. יש בזה סוג של מדיטציה. אני גם מאלה שרצים בלי מוזיקה, ככה אני מעדיף, זה הזמן שלי לשמוע את עצמי. זה זמן שלי לחשוב ולעבד חוויות פשוטות יותר וקשות יותר. יש משהו במקצב הזה של הריצה עם הדופק הגבוה שאני פשוט לא יכול להסביר למי שלא חווה את זה. אני מגיע לפעמים למצב אקסטטי שאין לו תחליף, וגם זה נותן איזשהו ביטחון בעולם.
"כשהיינו בתוך עזה הייתה לי איזו מחשבה שאמנם לא ממש ריאלית אך היא מאוד עזרה לי. היינו במקום שרואים ממנו את הגבול של ישראל והלכתי עם מן מחשבה שגם אם יקרה דבר הכי רע בעולם ואני אהיה לבד, אני אוכל פשוט לרוץ את כל המרחק בחזרה, ותוך פחות מארבע דקות אהיה בארץ. זאת לא מחשבה ריאלית אבל היכולת הזאת להגיע ממקום למקום זה משהו שאני מאוד אוהב. זה גם הסיפור של הטבע, אני רץ בדרך-כלל בחוץ בריצות שטח, וכל ריצה היא גם טיול. אתה רואה זריחות ושקיעות ובעלי חיים. אני גר במצפה רמון אז יש הרבה מה לראות. אני לא יכול לדמיין את עצמי חי בלי זה".
ומה המטרה הבאה? יש מרתון באופק?
"זה עוד רחוק. אצטרך לראות מה יהיה המצב שלי והחזרה תהיה מאוד איטית ומדורגת. אני רוצה לעשות את הדברים נכון ובטוח ולא לגרום לעצמי איזשהו נזק נוסף. באיזשהו מקום זה ללמוד לרוץ מאפס. אתמול ביקרה אותי מתאמנת שלי ואמרה לי 'יופי, עכשיו סוף-סוף נוכל לרוץ ביחד ותהיה בקצב שלי'. אני עוד לא יודע להגיד זמן, יש עוד חלום לשבור את השיאים מפעם. מקווה שאגיע לשם. כמובן שלחזור למרתון זו גם מטרה כזו, אבל אני ממש לא ממהר".
