כולנו עדים להשפעה ארוכת הטווח וההרסנית שהייתה לבידוד החברתי שנכפה עלינו בעקבות הקורונה. לקשרים חברתיים יתרונות רבים – ביניהם תחושת שייכות, תמיכה רגשית ותמיכה חברתית – אולם מחקר חדש מוכיח כי מגע חברתי תכוף מדי לא רק מייצר תועלת בריאותית מועטה, אלא אף עלול לגרום נזק: להגביר מתח וסיכון לתמותה.
קראו עוד:
המחקר, שנערך על ידי הפסיכולוגים אולגה סטברובה ודונגנינג רן מאוניברסיטת טילבורג בהולנד, פורסם בכתב עת למדעי הפסיכולוגיה החברתית והאישיות. נאספו במסגרתו נתונים מכ-400 אלף איש, והוא בחן היבטים שונים סביב רווחה נפשית של בני אדם. הנתונים שנאספו כללו מידע על תדירות המגע החברתי עם חברים, קרובי משפחה ועמיתים, מידע על הבריאות הגופנית וכן נתונים דמוגרפיים.
מניתוח הנתונים עלה קשר שאינו לינארי בין מדדי הבריאות הגופנית לבין תדירות המגע החברתי: כשעלתה תדירות המגע החברתי מ"נמוכה מאוד" (למשל, אחת לשנה) ל"נמוכה פחות" (למשל, אחת לחודש) – עלו בהתאמה גם מדדי הבריאות הגופנית שעליהם דיווחו הנבדקים. אך כשתדירות המגע החברתי המשיכה לעלות, העקומה השתטחה: כלומר, מעבר לתדירות מסוימת של קשר חברתי (מספר פעמים בשבוע) ההשפעה החיובית הייתה קטנה מאוד ולא שיפרה משמעותית את הבריאות.
כדי להמשיך ללמוד על השפעותיו של המגע החברתי, נערך בגרמניה מחקר אורך שכלל כ-50 אלף משתתפים, ובו נאספו נתונים על בריאותם הנפשית של הנבדקים, והוערך הסיכון לתמותה. ניתוח הנתונים הראה שתדירות גבוהה של מגע חברתי – התרועעות על בסיס יומיומי – לא הובילה לשיפור משמעותי בבריאות או בתוחלת החיים לעומת רמות מתונות יותר של קשר (למשל, תדירות חודשית). כשהתדירות הייתה גבוהה יותר, והקשר החברתי היה אינטנסיבי מאוד, נמצא קשר לסיכון גבוה יותר למוות.
מה משמעותם של ממצאים אלה? ממחקרים קודמים עולה שקשר חברתי ותמיכה חברתית מהווים גורם חוסן וחיוביים במהותם. התברר שאנשים בעלי קשרים חברתיים חזקים נוטים יותר להתעמל, להקפיד על תזונה בריאה ולמלא אחר הנחיות רפואיות. בדידות ובידוד חברתי, לעומת זאת, קשורים לבריאות גרועה יותר. עם זאת – כפי שמעלה המחקר של סטברובה ורן – מתברר שקשרים חברתיים יעילים עד לנקודה מסוימת. יותר מדי מגע חברתי אינו מביא איתו יתרונות ואף נושא בחובו השפעות מזיקות.
מדוע היתרונות של החברתיות נעלמים כשיש תדירות גבוהה מדי של מגע חברתי? סיבה אפשרית אחת היא שקשרים כאלו מלחיצים מאוד: יש יתרון גם ביכולת להיות לבד. הפסיכואנליטיקאי ורופא הילדים דונלד ויניקוט זיהה את חשיבותה של יכולת הילד (כמו גם זו של האדם הבוגר) להיות לבד בלי להרגיש בודד. ייתכן שאינטנסיביות יתר בקשרים חברתיים באה לחפות על חוסר יכולת להיות במגע עם עצמנו, ולא להיות במגע עם עצמנו – זה כשלעצמו מהווה גורם סיכון בריאותי.
2 צפייה בגלריה
ד"ר אודי בונשטיין. "היו חברותיים, הקפידו על קשרים חברתיים משמעותיים, אבל זכרו לאזן זאת עם יכולת להעמיק במגע עם העולם הרגשי והנפשי שלכם"
(צילום: מאיה בונשטיין)
מה, אם כן, יכול לעשות מי שיש לו יותר מדי מגע חברתי? אחת ההמלצות היא לשקול "זמן איכות עם עצמי", שכולל תרגול מדיטציה ופעולות המעודדות מגע עם תחושת העצמי הפנימי שלנו: האזנה שקטה למוזיקה, קריאה, עיסוק ביצירה ובאמנות. לעיתים פשוט צריך לזכור לקחת פסק זמן ממרוץ החיים ומהאינטנסיביות החברתית (כשהיא מוגזמת), וכמו בכל דבר, גם בתחום הזה להגיע לאיזון.
כדי להשיג איזון, צריך לדעת להציב גבולות. כדוגמה, אפשר לחשוב על מערכת יחסים זוגית: היא יכולה להיות טובה, בריאה ותומכת, שבה לכל אחד מבני הזוג יש את עולמו שלו, ויש להם גם את חוויית הביחד (בבחינת אחד ועוד אחד שווים שניים); אבל היא יכולה להיות גם מערכת יחסים סימביוטית, חונקת ומזיקה (בבחינת חצי ועוד חצי שווה אחד). זו האחרונה קשורה בחוסר נפרדות ובסיכון גבוה יותר לאלימות (ובמקרים היותר קיצוניים אף לרצח), כשאחד מבני הזוג חש שהאחר מתרחק ממנו.
לסיכום, היו חברותיים, הקפידו על קשרים חברתיים משמעותיים, אבל זכרו לאזן זאת עם יכולת להעמיק במגע עם העולם הרגשי והנפשי שלכם. קחו אוויר, קראו ספר מעניין, האזינו למוזיקה טובה – ועשו זאת כבר היום.
הכותב הוא פסיכולוג קליני ורפואי ומוזיקאי, המשמש כפסיכולוג הראשי של המרכז הרפואי לגליל. מופעו "מים חיים", המאפשר מסע מדיטטיבי-היפנוטי, יועלה ב-6.11 בתיאטרון ענבל בתל אביב
