כשהבשורה הקשה שהיא חולה בסרטן נחתה עליה כמשקולת, חשבה גליה (30) רק על ההורים שלה. "מה שהטריד אותי באותן שניות שחורות כשהרופאה עמדה לידי והראתה לי את שיקוף החזה שממנו נראה במובהק גוש גדול, זה לא שאני עומדת למות, אלא איך אני מבשרת להוריי שבתוך חודשיים אחרי שאחי אובחן עם סרטן, אובחנתי גם אני עם אותו סוג בדיוק? איך ההורים לא יקרסו מבשורת איוב שכזאת"? אבל כשהפנימה את המצב, אזרה אומץ והתקשרה לאביה.
גליה ספיר, תושבת מודיעין, אחות במחלקה לטיפול נמרץ לב במרכז שניידר לרפואת ילדים, נמשכה לתחום הסיעוד בעקבות תקופתה כחובשת בצבא. מיד עם שחרורה נרשמה ללימודי סיעוד באוניברסיטה העברית. את הסטאז' עשתה במחלקת ילדים בקפלן, "ובסופו הבנתי שאם אני רוצה לעבוד במקום הטוב ביותר עבור ילדים, זה מרכז שניידר לרפואת ילדים כמובן". במשך יותר משנתיים התעוררה גליה בכל בוקר בציפייה לקראת המשמרת הבאה בטיפול נמרץ. "מבחינה תעסוקתית שגשגתי, הרגשתי בשיא שלי, המשכתי להתאמן במכון כושר ולתרגל יוגה כמו שאני אוהבת, לאכול בריא. במקביל עברתי גירושים ולקח לי זמן לרפא את הנפש שלי".
בשלב הכה שברירי הזה בחייה היא התבשרה שאחיה הקטן והאהוב, יובל, חלה. "הייתי במשמרת כשיובל התקשר אליי והתלונן שקשה לו לעלות במדרגות ושהוא מתנשף," היא מספרת. "כיוון שאני מכירה אותו ויודעת שהוא היפוכונדר, ושלשנינו יש היסטוריה של חרדות, אמרתי לו שבטח מדובר בשריר תפוס כי הוא מתאמן הרבה ומשחק כדורסל. חשבתי שבזה נגמר העניין".
גליה ספיר: "כיוון שאני מכירה את אחי ויודעת שהוא היפוכונדר, ושלשנינו יש היסטוריה של חרדות, אמרתי לו שבטח מדובר בשריר תפוס כי הוא מתאמן הרבה ומשחק כדורסל. חשבתי שבזה נגמר העניין"
אך כעבור כמה ימים קיבלה שיחת טלפון נוספת מיובל, שבה סיפר שוב בבהלה שהוא לא מצליח לעלות במדרגות. "הוא אמר לי שהוא חושב שיש לו סרטן ואמרתי לו שיפסיק עם השטויות, אבל מצבו הלך והתדרדר והוא פנה לרופאת המשפחה שלו".
תוך זמן קצר יובל אובחן עם לימפומה שאינה הודג'קין (NHL), סרטן במערכת הלימפה, שמתפקדת כ"כיפת הברזל" של הגוף ותפקידה להילחם באמצעות תאי הדם – הלימפוציטים – בזיהומים שונים, ולבלום את התקדמותם. כאשר פעילות הלימפוציטים משתבשת והם מתרבים ללא בקרה, הם יוצרים גוש. באופן כללי, לימפומה שאינה הודג'קין היא לא גנטית אבל במקרה שאחד מבני המשפחה חולה בה, עולים סיכויים של בני משפחה אחרים ללקות אף הם במחלה.
מאותו רגע שבו אובחן יובל עם הסרטן, הקדישה את עצמה גליה לטיפול באחיה, ביקשה שיקלו עליה במשמרות בעבודה וחייתה על קו פתח תקווה-ירושלים משום שיובל אושפז בהדסה. בעיצומה של התקופה הזאת התחילה גם גליה להרגיש רע. תחילה לקתה בשיעול טורדני וייחסה אותו למחלה ויראלית שבה נדבקה מאחד הילדים במחלקה, או לתופעה פסיכוסומטית מכל הלחץ בחייה.
גליה: "המילה סרטן אפילו לא דגדגה את קצה המחשבה שלי. גדלנו בבית עם מודעות גבוהה לבריאות. באחד הימים אפילו אמרתי להוריי: 'בא לי לקחת את הגוש שיושב ליובל בחזה ולשים אותו עליי'"
"המילה סרטן אפילו לא דגדגה את קצה המחשבה שלי", היא מספרת. "אחי ואני גדלנו בבית עם מודעות גבוהה לבריאות, לא הייתה לנו מגירת ממתקים ותמיד אכלנו אוכל בריא ומזין. מגיל צעיר ההורים שלנו עודדו אותנו לפעילות גופנית. הרגשתי בריאה עד כדי כך שלא העליתי בדעתי שיש לי סרטן, ובאחד הימים אפילו אמרתי להוריי: 'בא לי לקחת את הגוש שיושב ליובל בחזה ולשים אותו עליי'".
הברק לא מכה פעמיים?
דבריה הפכו לנבואה שלרוע המזל הגשימה את עצמה. "המשכתי בשגרה כשהתסמינים שלי הלכו והחמירו. הרגשתי תחושת מחנק וראיתי שהוורידים משני צדי הצוואר שלי מאוד נפוחים. בהמשך גם הפנים שלי התנפחו. למדתי סיעוד והכרתי את התסמינים אבל דחיתי את ההתמודדות כי רציתי לעמוד לצד אחי".
בעידוד חברותיה מצוות המחלקה שלה בשניידר, שראו שהיא דוחה את הבדיקות, ואמרו "מה כבר יכול לקרות, גליה, הברק לא מכה פעמיים," היא עברה אותן. רופא המשפחה שלה ששמע מפיה על התסמינים המחשידים, בחר להתעלם מהם. רק לאחר שאובחנה, התקשר אליה והביע את התנצלותו.
6 צפייה בגלריה
גליה ויובל ספיר. "דחיתי את הבדיקות שלי כי רציתי לעמוד לצד אחי"
(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)
בינתיים המשיכה גליה בחייה, וערב אחד יצאה למועדון ריקודי סלסה עם מי שהיה בעבר בן זוגה. כשעלו לרחבה הרגישה גליה שהיא עומדת לקרוס והם חזרו הביתה. לקראת הבוקר התעוררה חנוקה ושניהם נסעו למיון באיכילוב. כל הדרך היא מיררה בבכי ברכב.
כעבור זמן קצר אובחנה גליה עם סרטן זהה לזה של אחיה. "כשהרופאה הראתה לי את הצילום חשכו עיניי. ראיתי גוש ענק אבל התכחשתי למציאות, התווכחתי איתה, לא האמנתי שהגוש שמופיע בצילום נמצא בבית החזה שלי. רק כשהתעשתי חשבתי איך לבשר להוריי את הבשורה הקשה השנייה שתיפול עליהם תוך זמן כל כך קצר".
היא אושפזה ביחידה לטיפול נמרץ, התקשרה לחברותיה ולדודותיה שיבואו, ורק לאחר מכן אזרה אומץ להתקשר לאבא שלה ולבשר לו על מצבה. הוא מיהר להגיע אליה בזמן שאמה נשארה עם אחיה בבית. גליה הטילה את משימת הבשורה לאמה על דודתה, אחותה של האם. אמה התפרקה בזמן שיובל אחיה היה בהלם מוחלט. "אבל יש לי משפחה חזקה שיודעת לקום מהר ממשברים, כמו אריות. ההורים שלי מיד החלו להילחם על החיים של שני הילדים שלהם", היא מספרת בגאווה.
מחלתה של גליה התגלתה בשלב אגרסיבי, מה שהעלה את הצורך להתחיל במהירות בכימותרפיה, עוד לפני שהספיקה להקפיא ביציות. כחלופה, כרתו לה את אחת השחלות לצורך שימור והחזרה לגוף בבוא העת. מאז שאובחנה יצאה גליה לחופשת מחלה והחלמה, והיא מספרת על געגועיה לעבודתה ולמחלקה שלה במרכז שניידר. לפניה עוד שני טיפולי כימו שבסופם יתגלה אם מחלתה מוגרה.
באחד הימים קיבלה הודעה ממרכז שניידר על יום צילומים שמתקיים כחלק מקמפיין להעלאת מודעות לילדים חולי לב בשת"פ עם רשת האופנה פקטורי 54, ולמרות חולשתה היא התגברה והגיעה לשם. באותו יום שבו הגיעה לבית החולים לצילומים למיזם המשותף, פגשה גליה את רוג'ין אבו-גוידר, ילדה שהייתה מטופלת שלה במחלקה בעבר, ושזכתה בתרומת לב לאחר אשפוז ממושך. בזמן האשפוז נקשרו השתיים זו בזו ושמרו על קשר גם לאחר שחרורה של רוג'ין לביתה.
"כל כך התרגשתי כשהיא ראתה אותי וקפצה עליי, כי רק בשבילה הגעתי לצילומים," מספרת גליה. "היא חיבקה אותי כל כך חזק שלא הצלחתי לנתק אותה ממני. האהבה הכנה שלה חיזקה אותי יותר מכל דבר אחר".
