מזל טוב, המחזור שלך ואת נפרדים. את מתעוררת בשלוש בלילה ולא מצליחה להירדם בחזרה. מצב הרוח נע בין עצב עמוק לכמעט אובדנות, והבטן איבדה לגמרי כיוון. ליידיז אנד ליידיז, ברוכות הבאות לתקופת האיחסוש הגדולה הבאה עלינו לרעה. את שותה כוס יין ועולה בלהבה, כאילו מישהו הדליק חוט של דינמיט בקצה שלך, ממש כמו בסרט מצויר של טום וג'רי. רק שהחיים הם לא סרט מצויר, אלו החיים שלך, והם נחרבים.
קראו עוד:
מכירות את השיר הידוע "איזה כיף להיות אישה, טריללי, טרללה"? בטח שלא, אין שיר כזה. מניסיוני, לדבר עם נשים על גיל המעבר זה כמו לנסות לארגן מסיבת הפתעה לגווייה. קשר השתיקה הנשי, בדומה ללידות, נשמר היטב. נשים בגילך מתנהגות כאילו זה לא קורה להן, וגם נשים מבוגרות יותר לא ממהרות לנדב מידע. אני לא מאשימה אף אחת. בסרט האחרון של אמה תומפסון, "אף פעם לא מאוחר", בו היא עומדת עירומה מול מראה בגיל שישים, ללא פילטרים או הסתרה, התרגום לעברית נוסח 2022 תקוע עדיין בביטוי "גיל הבלות", כאילו מדובר בשקית זבל ישנה.
זה טיפשי, אני יודעת, אבל גיל המעבר תפס אותי בהפתעה. בסתר ליבי כנראה האמנתי שזה משהו שקורה רק לנשים אחרות, לא לי. "על מה שלא תדברי בבוקר", אומר פתגם ישן, "יחזור אליך בלילה". תשאלו את הסדינים הרטובים מזיעה.
כואב יותר, עייף יותר, עצוב יותר
גיל מעבר? לאיפה עוברים? כשהיה לי מחזור, המעגל היה ברור מאוד. שבוע אחד עצבים, שבוע שני טירלול, שבוע שלישי על סף אובדנות, ויום אחד בשבוע (או לפעמים רק שעה) - מצב רוח טוב. עכשיו, לכי תדעי באיזה שבוע את. כל הימים הופכים לסיוט מתמשך אחד גדול, והמעגל היחיד שמקיף אותך הוא הגומי של המכנסיים שעומד להתפקע. את הולכת ומתרחקת מהגוף שפעם היה לך, ורשימת האיחסוש הולכת ותופחת, ביחד עם הבטן שלך.
דוגמאות? בבקשה. הזמן בין "יו, אני צריכה פיפי" לאשכרה פיפי, מתקצר. מתקצר אמרנו? נעלם. עד שאת מסיימת את המשפט, את כבר אחרי. כאילו ששלפוחית השתן פשוט איבדה את זה. אחות, אם אני צריכה פיפי, ואני ליד הבית שלך - אין סיכוי שאגיע למעלית. אני משתינה לך בגינה או בחניה, מה שיותר קרוב. "אני ממליצה לך על פיזיותרפיה של רצפת האגן", לוחשת לי פקידה בקופת החולים. הצילו, מה זה המילים האלו, רצפת האגן. מי מדבר ככה?
ניסיתי הרבה דברים. כדורים, משחות, הורמונים זהים ביולוגית (בירוקרטיה קשה ומסובכת), כדורים, תוספי מזון, ציפרלקס – כלום לא עזר, להיפך. התסמינים רק התפרעו יותר
יקיצות מוזרות בשלוש בלילה, מובילות לסעודות הזיה של צ'יפס, אחר כך וופלים, אחר כך עוד פעם צ'יפס. גם הראייה מזדגזגת בלי קשר, וההכחשה שלך גם כאן, לא ממש מוסיפה שמחה.
יש נשים שחוות כאבים ביחסי מין, אבל למי יש חשק לסקס עכשיו? הכול כואב יותר, עייף יותר, עצוב יותר. אני מסתכלת על נשים בנות חמישים שעוברות מולי ברחוב. גם אתן עוברות את זה? למה כולכן שותקות?
כאילו את לבד בעולם
בואי נתחיל עם האתגר הראשון: מציאת רופאה שמתמחה ספציפית בגיל המעבר ולא, ניחשתן נכון, בפריון. בהצלחה עם זה. לא מעט רופאים מבוגרים, חלקם בפנסיה, ניסו להסביר לי מה אני עוברת, אבל אף אחד מהם לא סבל מעולם מגל חום או PMS אז חתכתי. רוב הרופאות שהגעתי אליהן היו אפופות פריון ונראו די אדישות לסבלי. כאילו הנושא הזה ממש לא עושה להן טוב. חמודה, תתקדמי, יש מלא נשים שמחכות בחוץ, וכולן מבייצות.
בכלל, להתייעץ עם רופאים על גיל המעבר זה קצת כמו לעשות סקר משכנתאות. את קובעת הרבה פגישות, שומעת הרבה הסברים, ובסוף משלמת מחיר מלא, אבל לא מבינה כלום. הכול מרגיש כאילו את לבד בעולם ומשהו זדוני במיוחד מנסה להשמיד אותך.
ניסיתי הרבה דברים. כדורים, משחות, הורמונים זהים ביולוגית (בירוקרטיה קשה ומסובכת), כדורים, תוספי מזון, ציפרלקס – כלום לא עזר, להיפך. התסמינים רק התפרעו יותר. תרופה אחת ויחידה הצליחה להוריד את גלי החום באופן משמעותי, אבל גם היא עלולה, לאורך זמן, לפגוע בתפקודי כבד (לא שמישהו הזהיר אותי). המידע הרפואי שקיבלתי גבל בשערורייה. "קחי הורמונים" – לציטוט. "אל תקחי הורמונים" – שלא לציטוט. קשה להאשים אותם. אין באמת התמחות בגיל המעבר, או לפחות, לא הייתה עד היום, והתורים הצפופים בקופות החולים לא מאפשרים באמת בירור מעמיק, כמו שצריך לעשות, לכל אישה.
לקח זמן עד שהבנתי: אף אחד לא יודע באמת מה מתאים לך, ובכל מקרה תשלמי מחיר אישי על כל בחירה שתעשי.
זיסה נהנית יותר
לפי נתוני הלשכה לסטטיסטיקה שהתפרסמו השנה, בסוף שנת 2021 חיו בישראל כ-4,754,900 נשים, כמעט 60 אחוז מהן בגילים 64-15. נתונים נפרדים על נשים בנות 50-45 פלוס לא מצאתי. כנראה שכולנו מקשה אחת, מגיל הפריון ועד סיומו. נשים מעל גיל חמישים נספרות כנראה אך ורק בהקשרים של סרטן. המספר המשוער של נשים בגיל המעבר (70-45) ומעלה בארץ, הוא יותר ממיליון. ובכל זאת - כמה מרפאות מיועדות לגיל המעבר יש בארץ? מבדיקה שלי לפחות - בקושי חמש.
נכון, לא כל אישה שעברה את גיל 45 מועדת לפורענות. קחו למשל את העורכת שלי, רינה, (אני קוראת לה זיסה). מדובר באושיה בלונדינית נוצצת שמרחפת במערכת כמו פיה. על מה את מדברת, שואלת החוצפנית, והיא גם נראית טוב, "אין לי שום תסמינים".
בתרבות היפנית, לדוגמה, מדינה שבה תוחלת החיים גבוהה ואיכותית יותר, והזקנה נתפסת בכבוד והכלה, נשים סובלות פחות מתסמיני גיל המעבר. למיטב ידיעתי, זיסה לא יפנית, מקסימום רק עוד הוכחה חיה לזה שבלונדיניות נהנות יותר, ובכל זאת, בואו נודה על האמת, זיסה היא מוצר נדיר בסביבתנו (ולא רק בהקשר הזה). רוב הנשים בגיל חמישים פלוס, תסבולנה, יותר או יותר, מתופעות של גיל המעבר.
החיים לא נגמרים אחרי המחזור
ההתייחסות לנשים כאל מוצר מדף, נטועה עמוק בתרבות המערבית ובטח הישראלית. תשאלו את אבי מעוז. שם המשחק כאן הוא החפצה והפחדה. קחו למשל אישה כמוני, שחתונות עושות לה אלרגיה, ולא בא לה ללדת שום דבר. כל זה במדינה שבה טירלול הילודה הוא מהגבוהים בעולם, מדינה שבה אימהות תשושות וקשות יום מדרבנות את בנותיהן ללדת עוד ועוד ילדים. הציפייה ממני היא ברורה: לשבת בחושך ולהתחמץ לי לאיטי. ואם במקום זה אני מעדיפה לחגוג את החופש שלי כאוות נפשי ובלי ייסורי מצפון, זה ממש בלתי נסבל.
ומה קורה לך עכשיו? את, האישה ששיחקה את המשחק, שרקדה את הריקוד והביאה ילדים לעולם? גיל המעבר מתנגש לך בפרצוף בדרך כלל באמצע החיים, עם מתבגרים בבית והורים מזדקנים בטלפון. תפקידך נגמר גברת, את משוחררת מהמפעל. תוכניות לעתיד? להתייבש בשקט ולצאת לנו מהפריים. תמשיכי בבקשה לטפל בכל העולם, אבל אל תטרידי. הרחם שלך נגמר, וגם את.
אני לא רוצה שרופא מבוגר יסביר לי על תופעות גיל המעבר. אני רוצה שאישה תדבר איתי, כזו שעברה את זה או עוברת את זה ממש עכשיו. אישה שטעמה טעמו של גל חום לפחות פעם אחת בחייה. אני רוצה שתסביר לי באמפתיה ובסבלנות איך מצליחים לעבור יום אחד בלי למות, ושהחורבן הזה הוא פג תוקף
אבל זהו, שאף אחת מאיתנו לא נגמרת אחרי המחזור. מי שזוכה לעבוד עם נשים בגילאים שישים או שבעים רואה את זה מיד. יש איזו שמחה שחוזרת, צבעים מוזרים בשיער, ספורט אתגרי ואולי מאהב אחד או שניים, צעירים בהרבה, הרבה, הרבה שנים.
אני יודעת שזה נשמע קצת מיושן, אבל אני לא רוצה שרופא מבוגר יסביר לי על תופעות גיל המעבר. אני רוצה שאישה תדבר איתי, כזו שעברה את זה או עוברת את זה ממש עכשיו. אישה שטעמה טעמו של גל חום לפחות פעם אחת בחייה. אני רוצה שתסביר לי באמפתיה ובסבלנות איך מצליחים לעבור יום אחד בלי למות, ושהחורבן הזה הוא פג תוקף. שתסביר לי שיש בין 34 ל-44 תסמינים מאובחנים של מנופאוזה, החל מגירוד אוזניים מטריד ועד צניחות פתאומיות בלחץ דם, אבל לוקח זמן לעשות את ההקשר, שריח הגוף משתנה, שהתרופה הקיימת היא סבבה אבל אסור לאורך זמן כי זה פוגע בכבד, שמתן טיפול באסטרוגן דרך העור עדיף על פני מתן בכדורים לבליעה, שפרוגסטרון לא חייב להיות עמלק (אבל לרוב כן) וההמלצה היא להשתמש בפרוגסטרון טבעי ולא בפרוגסטין. שטיפול מקומי, לא סיסטמי באסטרוגן, נחשב לבטוח ביותר, שהליבידו יכול לחזור, שאינטרה רוזה מעצימה אורגזמה, שאפשר לקיים יחסי מין בלי כאבי תופת, שאין פתרונות פלא. ששם הקוד כאן הוא רפואה מותאמת אישית. שיהיה בסדר, שאני אעבור את זה ואחזור חדשה. מה כבר ביקשתי?
מי מפחדת מהורמונים?
ב-2002 התפרסם בכתב העת JAMA בארה"ב, מאמר של WHI (Women health initiative) ששינה את פני התמונה באופן קיצוני. המאמר הזהיר נשים מלקחת הורמונים וחשף את הקשר בין לקיחתם לבין מחלת הסרטן. הגינקולוגים מכנים אותו "ה-9/11 של ההורמונים". אחרי המאמר הזה, כמעט בבת אחת, נשים הפסיקו לקחת הורמונים. ולא עניין אף אחת שהתברר כי תוצאות המחקר הוטו והובילו למסקנה מוטעית.
הנה נתון מעניין שקיבלתי מהאגודה הארצית לגיל המעבר (יש דבר כזה), אותה מנהלים שני גברים, כמובן: בעוד ההמלצה הגורפת והחד משמעית של כל הרופאים היא לקחת הורמונים כטיפול בסימפטומים של גיל המעבר, בפועל, כך לדברי פרופסור ברי קפלן, נשיא האגודה, סקר אחרון של האגודה הראה שרק תשעה אחוזים מהנשים בארץ לוקחות הורמונים. גם הנתון הזה, כך אומרים לי רופאים מהשטח שלא לציטוט, נשמע טיפה מוגזם. בסקרים מקומיים שעורכות קופות החולים מדי פעם, האחוזים מזעריים אף יותר ועומדים על בין שלושה לחמישה אחוזים בלבד.
אוקי, הבנתי. לגיל המעבר אין פתרונות. הכול עניין של ניהול סיכונים. החלטתי לעשות סדר, להגיד את האמת, להציע אפשרויות, להנגיש תקווה – המצרך הכי נדיר בתקופה הזו. בכתבות הבאות בסדרה זו ראיינתי שלוש רופאות נהדרות שתחום המומחיות שלהן הוא גיל המעבר: ד"ר נועה חובב ממרפאת אחוזת הנשיא ברחובות של שירותי בריאות כללית ("לא כל אישה תצטרך מרפאת פריון אבל כל אישה תגיע לגיל המעבר"); ד"ר רוית נחום מהמרכז הרפואי שיבא תל השומר ("זו התקופה שהאגס הופך לתפוח"); וד"ר רותי באר וייזל מהמרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע ("נרתיק צריך לפנק, כמו גינה"). שתיים מהן גינקולוגיות, אחת רופאת משפחה. כל אחת מהן פתחה לי את ליבה ונתנה לי צוהר לתקווה. את כולן שאלתי את השאלות שכל אישה שואלת את עצמה, וחייבת לשאול את הרופאה שלה.
אחות, אם את חוששת שהספינה הזו הפליגה כבר, שהחיים נגמרו, שמעכשיו יהיה עצוב, שלעולם לא תשמחי שוב כמו פעם - תחשבי שוב. הסקס הטוב רק לפנייך. אי שם באופק את עושה פרסה, קמה מההריסות וזוהרת באור יקרות. מעכשיו את רצה עם זאבות הפרא, את האמזונה שתמיד ידעת שאת. בואי נחשוב הפוך. בואי לא נחשוב על סיום, בואי נחשוב על התחלה.
