כאבי הבטן של מאי (22) העובדת כמקעקעת בתל אביב, התבררו כגידול ממאיר בשחלה והיא החליטה להיחשף ולתעד את התהליך שהיא עוברת, באמצעות מילים ותמונות שמשקפות שלא הכול ורוד כפי שמוצג לנו באינסטגרם.
יומן הסרטן של מאי:
אחרי שמתעוררים בבית חולים כבר לא חוזרים לישון, גם אם ממש רוצים. נכנסתי להתקלח וכשיצאתי מצאתי בחדר את אתי, אחות אחראית. בהתחלה היה לי קשה עם אתי, וגם קצת פחדתי ממנה, כי היא תמיד לחוצה. אבל מהר מאוד הבנתי שהיא בנאדם זהב וגם היא נכנסה לי ללב. אתי עובדת מסביב לשעון ומחזיקה את כל המחלקה על הגב שלה, כשהיא נושקת לגיל שישים. והיא עושה את זה באהבה.
אתי חיבקה אותי ושאלה איך עבר הלילה. "בסדר", עניתי, "מתי את חושבת שאוכל להשתחרר הביתה היום?"
"להשתחרר הביתה? מתוקה, יש לך עד יום חמישי איתי".
אתי יצאה ואני נשארתי בחדר. כמה שעות אחר כך נכנס הצוות הרפואי בליווי האונקולוגית שלי, ד"ר טליה לוי, שלטענתה פרוטוקול הטיפול שלי כלל חמישה ימי אשפוז. באותו רגע כעסתי על כל העולם, אבל מהר מאוד החלפתי את הכעס במחשבות על איך אני הולכת להעביר את הימים הבאים ומתי לעזאזל ינשור לי השיער.
הימים חלפו והטיפול עבר בהצלחה. כשחזרתי הביתה תהיתי לעצמי אם ככה זה יישאר, והאם זה כל הסיפור. החלטתי למלא את הזמן בדברים שלא היה לי פנאי אליהם - לצייר, לראות חברים ואפילו לצאת לריצות.
אחרי החפיפה יצאתי לעשן סיגריה ואבישי הצטרף אליי. הוא סיפר לי שאיבד את אמא שלו מסרטן השנה. הייתי עצובה בשבילו ובאותה נשימה הרגשתי בידיים הכי טובות בעולם
כעבור שבוע התחילה לי נשירה קלה בשיער, שהלכה ונעשתה קשה יותר ויותר. בוקר אחד התעוררתי לכרית מלאה בשיער. עדיין ללא קרחות, אבל השיער הלך ונעשה דליל יותר ויותר. פחדתי להסתפר אבל באיזשהו מקום אפשר לומר שרציתי בזה, כי הרי בשום סיטואציה אחרת בעולם לא הייתי חושבת לוותר על השיער הארוך שלי.
אחרי לא מעט חיפושים קבעתי תור. ביקשתי מחברה טובה להצטרף אליי ונפגשנו שם. כשהגענו למספרה סיפרתי לספר אבישי שהשיער שלי התחיל לנשור כי אני עוברת טיפולים כימותרפיים ואני מעוניינת בתספורת קצרה.
"את בטוחה?"
"בטוחה במה?"
"שהשיער שלך ינשור".
הרגשתי שקשה לקבל את הסיטואציה. "כן אני בטוחה".
"אז אני אדאג לך", אמר.
אחרי החפיפה יצאתי לעשן סיגריה ואבישי הצטרף אליי. הוא סיפר לי שאיבד את אמא שלו מסרטן השנה. הייתי עצובה בשבילו ובאותה נשימה הרגשתי בידיים הכי טובות בעולם.
שמרתי כמה תמונות של נשים, חלקן היו מסופרת קארה והשאר כמו ג׳סטין ביבר בצעירותו. התלבטתי. מצד אחד לא רציתי מעבר חד בין שיער ארוך לתספורת קצרה ממש, ומצד שני ידעתי שכך או כך - אני הולכת לאבד את השיער שלי. בסוף העדפתי לתת לאבישי להחליט. התיישבתי על הכיסא ואבישי שלף את המספריים. כששאלתי אותו איזה תספורת עושים, הוא ענה "הקצרה, זה גם ככה ינשור".
לקבל את עצמי עם הקרחת
אהבתי את התספורת הקצרה ויותר מזה אהבתי את השקט ממחשבות על התספורת הקצרה. הרגשתי משוחררת יותר מאי פעם. תמיד אמרתי שארצה להסתפר קצר מתישהו בחיי אבל המרחק שבין להגיד לבין לעשות הוא עצום. קיבלתי הרבה מחמאות ואפילו התחלתי להתרגל, אבל כעבור שבוע בדיוק הנשירה התגברה ומג׳סטין ביבר הפכתי למנחם בגין.
כשההתקרחות התגברה, ההורים שלי נשברו. היה להם קשה לחשוב על הבת הקטנה שלהם קירחת. היו דמעות, אבל לא מהצד שלי לפחות. אפשר להגיד שדי השלמתי עם זה ואחרי התספורת הקצרה היה לי קל לקבל את הקרחת.
מצחיק שהפחד הנורא מכול היה השיער. פאה קצרה? ארוכה? צבעונית? הכל עבר לי בראש. בסוף אנחנו מפחדים מהקולות הפנימיים של עצמנו, אבל הפעם החלטתי ליצר לעצמי קולות פנימיים חדשים, כאלה שמלטפים אותי ואומרים לי כמה בת מזל אני שהגידול שלי לא התפשט, ולהיות אסירת תודה על המשפחה שלי שעוטפת אותי ועל האנשים שמלווים אותי. החלטתי לוותר על הפאה ולקבל את עצמי עם הקרחת. זה לא היה קל, אבל הרגיש אמיתי.
כשההתקרחות התגברה, ההורים שלי נשברו. היה להם קשה לחשוב על הבת הקטנה שלהם קירחת. היו דמעות, אבל לא מהצד שלי לפחות. אפשר להגיד שדי השלמתי עם זה ואחרי התספורת הקצרה היה לי קל לקבל את הקרחת
כשנודע לי שהשיער שלי ינשור בעקבות הטיפולים, החלטתי לעשות סשן צילומים עם השיער הארוך והקרחת. עשיתי את זה קודם כול בשביל עצמי. הצילומים גרמו לי לצאת מאזור הנוחות שלי ולאהוב את עצמי מחדש, ולא רציתי להתחבא ולחכות שהשיער שלי יצמח.
בנוסף, רציתי לשבור את מודל היופי ואת מה שכולנו רואים באינסטגרם ולנסות לגרום לאנשים לקחת את החיים האלה יותר בפרופורציות. הרי לא בכל יום רואים בפיד תמונה של בחורה קרחת. הסרטן לא פוסח על אף אחד - ימני, שמאלני, דתי ולהט"ב. כולנו צלם אנוש. כולנו פגיעים ורגישים באותם המקומות. מי שמכיר אותי באמת, יודע שאני אדם מופנם. כמו כולם תמיד רציתי להיות נאהבת אבל אף פעם לא רציתי להיות במרכז. ועדיין, הרגשתי תחושת שליחות.
כשהשיער שלי התחיל לנשור גם הגוף שלי הלך ונחלש. סבלתי מכאבי ראש ומבחילות אבל עדיין, הצלחתי לעבוד מדי פעם ולראות חברים. אחרי הטיפול השני כבר לא הצלחתי. אפשר להגיד ששם הייתה נקודת השבירה שלי. עברו שבועיים, ושוב נאלצתי להתאשפז לחמישה ימים. האחיות קיבלו אותי בברכה. "חדר 27", אמרה אתי, "שמרתי לך את החדר שלך". אם היו אומרים לי לפני חודשיים, כשהגעתי למיון, שבית חולים הזה ירגיש לי כבית, בחיים לא הייתי מאמינה.
הסטרואידים שקיבלתי במטרה למנוע את התופעות לוואי של הכימו גרמו לי לנדודי שינה. בכל יום שעבר הרגשתי חלשה יותר ויותר והבנתי שזה לא ילך ויעשה קל יותר. כשהפסקתי לקחתי את הסטרואידים התחילו התופעות הלוואי. הגוף שלי הלך ונחלש, כאבי הראש החמירו, הבחילות חזרו והגרוע מכל - פצעים בפה. שבוע שלם נאלצתי לאכול מזון טחון וכמובן להפסיק לעשן. לא הצלחתי להיות מרוכזת בשום דבר אחר חוץ מהכאב. הדבר היחיד שהצלחתי לעשות זה לישון.
מעבר לפן הפיזי ישנו גם הפן הנפשי. מאדם פעיל, שקיים אורח חיים שכלל הרבה שעות מחוץ לבית, הפכתי לאדם שנמצא רק בבית ולא ראיתי את הסוף. ממחשבות אופטימיות למחשבות על בדידות וכאב. הרגשתי לבד, ממש לבד. אנשים המשיכו את החיים שלהם בזמן ששלי נעצרו. החברים שחשבתי שיהיו שם בשבילי והבחורה ההיא שיצאתי איתה, שעזבה בלי יותר מדי הסברים, ממש לפני שהתחלתי את הטיפולים.
הימים עברו והשמיים התבהרו. התנחמתי בכך שעברתי שני שליש מהטיפולים. הטיפול השלישי צפוי בעוד כמה ימים ואני כבר יודעת מה מצפה לי.
