הרעבה רבת שנים של מערכת הבריאות משליכה על חייו של כל אחד ואחד מאיתנו. המחסור ברופאים מביא לכך שאם פעם היינו מגיעים לרופא המשפחה או לרופא הילדים מיד עם הופעת החום, כאב הגרון או כאב הבטן – היום קובעים לנו תור לעוד שבועיים. אם פעם היינו מגיעים לכירורג, לאורתופד, לנוירולוג או לגסטרואנטרולוג בתוך שבועיים – היום אנחנו נאלצים להמתין שלושה חודשים, ואולי אף 11, לתור הקרוב, תלוי באזור המגורים ובקרבה למרכז הארץ.
קראו עוד:
בעשור האחרון התארכו התורים לרופאים המומחים ב-80 עד 110%. למה זה קרה? בין היתר, כי תוחלת החיים שלנו עלתה. ישראל מדורגת היום בין עשר המדינות מאריכות החיים ביותר. אפשר ואפילו רצוי לראות בזה ברכה, אבל היה רצוי לא פחות להיערך לזה בהתאם. למשל, להיערך לטיפול בקשישים. לא פיתחנו מערך תמיכה בקהילה, ועל כל בעיה נשלחים הורינו והוריהם לחדר המיון ולאשפוז במחלקות הפנימיות.
אוכלוסיית ישראל גדלה בקצב של כשני אחוזים בשנה. כדי לשמר את שיעור מיטות האשפוז לאוכלוסייה, היו צריכים להוסיף בבתי החולים 330 מיטות בשנה, אבל ב-2020 נוספו 30 מיטות בלבד, כך שהמצב נעשה רע משנה לשנה. התוצאות: כשהבטן כואבת, ורופא המשפחה לא זמין באופן מיידי – רצים לחדר המיון; כשהרופא המומחה לא נגיש, פונים לרפואה הפרטית או לבית החולים הציבורי כדי לעבור בירור באשפוז, שאותו ניתן היה לעשות אם היינו זוכים למענה בזמן סביר. הריצה המיותרת הזו לבתי החולים, שנכפתה למעשה על הציבור, מעמיסה מאוד על המערכת האשפוזית ומקשה עליה להעניק את הטיפול המיטבי למי שזקוק לה באמת.
את מחיר ההזנחה וההרעבה של המערכת משלם גם הצוות הרפואי. מי שמקבלים אתכם בחדר המיון הם אותם אחיות ואחים, רופאות ורופאים, שקיבלו אתכם בעבר, שכן התקנים לא גדלו. אם פעם היו מתאשפזים במחלקה הפנימית התורנית שלושה עד ארבעה חולים בלילה, היום מתאשפזים 18-14 חולים בלילה בכל אחת משש המחלקות הפנימיות שבבית החולים. אם פעם היה רק תורן אחד בכל מחלקה – הפלא ופלא, גם היום נותרו רק תורן אחד וכונן אחד שאמורים לתת מענה לכל החולים. ממערכת בריאות שבודקת, מבררת, מעמיקה, מאבחנת ומטפלת, הפכנו למערכת בריאות שמכבה שריפות, פותרת משבר ונאלצת לשחרר הביתה חולים מוקדם מדי כדי שניתן יהיה לכבות שריפות אצל החולה הבא. ומובן שהחולים חוזרים לאשפוז, חלקם אפילו באותו יום, כי לא הצלחנו לפתור את המשבר כמו שצריך.
אז גב הגמל נשבר, אולי באיחור, כי אי אפשר להמשיך לעבוד כך. בחרנו ברפואה כדרך חיים כדי לעזור, לתמוך, לנסות לרפא ובוודאי כדי לנסות להקל – לא כדי לכבות שריפות. לכן אנו דורשים להקל על העומס שלנו על ידי תוספת תקנים לתורנים, לאנשי אדמיניסטרציה ולעוזרי רופא כדי שהעומס יתחלק ונוכל להתרכז בריפוי. אנו מחויבים לחולים, אבל לא במחיר פגיעה בבריאותנו. אנו דורשים לאפשר לנו לישון בלילות התורנות הארוכים כדי שנהיה במיטבנו בכל מפגש עם חולים.
2 צפייה בגלריה
ד"ר זאב פלדמן. "בחרנו ברפואה כדרך חיים כדי לעזור, לתמוך, לנסות לרפא ובוודאי כדי לנסות להקל – לא כדי לכבות שריפות"
(צילום: אלבום פרטי)
זהו התנאי הבסיסי, אבל הוא לא מספיק. צריך לתקן את ההזנחה רבת השנים של מערכת הבריאות ולהוסיף 9,000 מיטות אשפוז כדי שכל חולה יזכה למיטה בתוך חדר כמו בשאר מדינות ה-OECD. צריך גם להוסיף 1,000 מיטות אשפוז גריאטרי כדי שכל חולה המסיים את הטיפול במחלקה יזכה לליווי סיעודי ורפואי עד להחלמתו המלאה. צריך להפסיק לדבר על אשפוז ביתי ולהתחיל לבנות אותו, כי בסוף הכי טוב בבית – גם בזמן מחלה. וצריך תוספת של אלפי תקנים לרופאות, לאחיות, לאחים ולרופאים כדי להקל על העומס, ולהכשיר יותר רופאות ורופאים מומחים שיקצרו את התורים להתייעצות או לניתוח.
צריך 19 מיליארדי שקל בשנה כדי להביא אותנו לממוצע ה-OECD – רק לממוצע. שני המיליארדים שנוספו לתקציב השנה לא יספיקו.
אי אפשר לפתור או לתקצב רק בעיה אחת מתוך כל אלה שהזכרתי. אם לא יישמר האיזון העדין המאפשר לנו לתת לתושבי ישראל רפואה מצוינת – יתמוטט עלינו מגדל הקלפים הקיים. לבנות חדש, כפי שאפשר להעריך, ייקח שנות דור.
הכותב הוא יו"ר ארגון הרופאים עובדי המדינה ומ"מ יו"ר ההסתדרות הרפואית בישראל
