את סגן שקד (22), חניך במכללה לפיקוד טקטי, תפסה השבת הארורה של 7 באוקטובר בבית הוריו. שקד, קצין שריונר בחטיבה 7, הבין ברגע שהחלו האזעקות שמשהו אחר מתרחש ושהוא מוכרח להצטרף ללחימה.
"אני מכיר את הגזרה. תפסתי בה קו למשך כמה חודשים", משחזר סגן שקד את המחשבות שחלפו בראשו כשהחלו האזעקות בשבת בבוקר, "בהתחלה חשבתי שמדובר בירי של סוררים פלסטינים, כמו שבדרך כלל יש באזור, אך כשאח שלי, גם הוא קצין שיריון, הראה לי סרטון שבו טנדר שנכנס לתוך שדרות עם מחבלים ויורה על רכב משטרתי – הבנתי שהמצב שונה".
סגן שקד משחזר את הקרב על בארי
(צילום: ירון שרון)
בהחלטה של רגע הוא עלה על מדים. "אמא שלי התעקשה לגהץ לי מדי ב', כאילו שזה יעזור", הוא משתף בחיוך. הוא החליט לנסוע לדירה ששכר בהרצליה כדי לקחת את האקדח האישי, עם תיק הכוננות שתמיד מוכן בביתו וכולל קסדה ישנה, מחסניות וגם וסט. "שלחתי הודעה לכל קצין אג"ם בחטיבה – מי שצריך אותי, אני זמין ומוכן".
"הבנתי שאני צריך לחבור לכוח ולא לרדת לבד רק עם עצמי ושתי מחסניות. הגעתי לימ"ח, למקום שבו מגייסים את יחידות המילואים של החטיבה, חתמתי על נשק ארוך, בלי אפוד קרמי, בלי אמצעים לראיית לילה ובעצם בלי כמעט כלום - וחברתי לסגן מפקד חטיבה 7. נסענו עם מכונית פרטית עם צ'קלקות על 170 קמ"ש דרומה. בבית קמה עברנו תדריך קצר ונכנסנו לעוטף".
כבר בדרכם ליישובי העוטף, נתקלה השיירה המאולתרת בירי מחבלים. "אנחנו נוסעים בדרכים ורואים מאות הרוגים. באותו הרגע לא הבינו שהלחימה בדרך ליעד, על הדרכים, הייתה מאוד מאוד קשה. המון אזרחים נהרגו והמון חיילים נהרגו. כדי להגיע לקיבוצים היו המון חסמים והמון טנדרים שחיכו בדרך", הוא מתאר, "הותקלנו בפרדסים של כפר עזה, ירדנו מהרכב והסתערנו. טיהרנו את הפרדסים, חזרנו חזרה לרכבים והמשכנו".
עוד בנושא זה:
"אנחנו מבינים שאנחנו הולכים לבארי", מספר סגן שקד על ההחלטה שקיבלו באותה הדקה, כשעדיין לא ידעו בפני אילו קרבות קשים הם עומדים. "הבנו שהמשימה היא לחלץ כמה שיותר אזרחים – ולהרוג כמה שיותר מחבלים".
שקד משתף בכאב את המראות הקשים בקיבוץ בארי. "גם בתוך הבתים, תינוקות הרוגים, נשים בהיריון, זקנים, ילדים, כרותי גפיים, אתה רואה את עם ישראל מדמם על הרצפה וזה נראה לך כמו ליל הבדולח בגרמניה", הוא אומר.
"הם לא פתחו לאף אחד את הדלת"
הצוות המצומצם שבו נמצא סגן שקד מקבל כמשימה את רצועת דירות הנוער בקיבוץ. הם עוברים בית, בית, שוברים דלתות, נכנסים, נלחמים מול מחבלים שמחכים להם שם והמטרה ברורה: לחפש אזרחים. "האזרחית הראשונה שאנחנו מוציאים הייתה מיכל, היה מאוד מאוד מאוד קשה להוציא אותה החוצה. אנחנו מדברים איתה דרך החלון, אנחנו מראים לה חוגרים, אנחנו מורידים קסדות, אנחנו אומרים לה: 'נעים מאוד, אני שקד', המג"ד אומר לה 'נעים מאוד, אני גלעד', והמח"ט גם אומר לה את שמו ומנסה להסביר לה שהוא חייל ומאיפה הוא ומה הוא עשה בצבא ומאיפה הוא בארץ והיא אומרת 'הם יכולים לדעת הכול'. היא בפאניקה, היא בסטרס והיא בלחץ ולא מוכנה לצאת החוצה".
לאחר החילוץ הסבוך הם נעזרים באזרחית כדי להצליח ולהוציא את שאר תושבי הקיבוץ שהצליחו לשרוד. כך, הם הצליחו תוך כדי אש כבדה לחלץ כ-50 מחברי הקיבוץ. בנקודה הזו הם הבינו שדלתות הבתים נעולות. הם מסתגרים בפנים ושומרים על עצמם. "הם לא פתחו לאף אחד את הדלת. הצלחנו לחלץ אותם ועשינו נגלות לתוך בית אחד שאותו אבטחנו 360 מעלות. וגם, תוך כדי הסריקות והחיפושים אחרי האנשים אנחנו מותקלים מהשיחים, מסמטאות ויורים לעבר המחבלים".
"הם לא פתחו לאף אחד את הדלת. הצלחנו לחלץ אותם ועשינו נגלות לתוך בית אחד שאותו אבטחנו 360 מעלות. וגם, תוך כדי הסריקות והחיפושים אחרי האנשים אנחנו מותקלים מהשיחים, מסמטאות ויורים לעבר המחבלים"
סגן שקד, יחד עם קצין האג"ם של חטיבה 7, רס"ן בנימין (בנג'י) טרקניסקי ז"ל, הבינו שהם צריכים לבחור בדרכים החשוכות. "הוצאנו את האזרחים בדרכים חשוכות כדי שלא יראו את המראות, שלא יראו את כל בני הקיבוץ שלהם ויצרחו ויחשפו את הכוח", הוא משתף.
המשימה האחרונה שסגן שקד מקבל בקרב הקשה בבארי הייתה לסייע לטנק שהיה ליד גן ילדים. "הטנק נכנס לקיבוץ כדי לעזור בטיהור המרחב והותקל מאש כבדה מלפניו. הקצין שנמצא סמוך לטנק חושב שיש מחבל שמתחבא מתחת. אני שריונר, אני יודע מה זה טנק, אנחנו נכנסים ככוח רגלי, עוקבים אחרי עקבות הטנק על הרצפה. אנחנו רואים מחבלים שמחופשים לחיילים ופותחים באש קדימה כדי למנוע ירי עלינו".
מה חושבים תוך כדי?
"אנחנו קצינים ואנחנו חותרים למגע. זה בא מהלב. אתה מבין את הצורך, אתה רואה את האנשים המדממים, אתה רואה את המראות הקשים ואתה מבין שאתה חייב לגרום לזה להפסיק. זה חייב לעצור. אני בטוח שעוד קצינים בצבא קמו על הרגליים וזה מה שהם עשו. לקחו את הרגליים שלהם וירדו דרומה כמוני, בלי להסס, בלי מיגון, בלי כלום ופשוט חתרו למגע קדימה. למען העם ולא משנה מה היכולות או הבסיס שלהם. כי זה מה שנדרש מאיתנו לעשות. קודם כל להסתער, קודם כל להגיע לאנשים, קודם כל להציל את מי שאפשר. בלי הרבה לחשוב ובלי הרבה לתכנן".
4 צפייה בגלריה
"הוצאנו את האזרחים בדרכים חשוכות כדי שלא יראו את המראות". החורבן בקיבוץ בארי
(צילום: REUTERS/Ilan Rosenberg)
איש לא ביקש או פקד על סגן שקד הצעיר לרדת להילחם בדרום. הוא החליט לעשות את זה, כדבריו, כי "אומרים שמפקד צריך לייצר לעצמו מציאות. הוא צריך לתת לעצמו משימה, במידה והוא לא מקבל משימה, ולייצר לעצמו את המצב שהוא בעצם מבין שצריך לקרות. ואנחנו הבנו שאנחנו צריכים לייצר לעצמנו משימה, כי אם לא נייצר לעצמנו משימה אף אחד אחר לא יעשה את זה. שם זו נקודה שמאוד מהדהדת לי במוח, או בעצם אני מבין שהיא ייחודית לצבא הישראלי – לייצר לעצמך משימה ולחתור למגע למען העם שלך, גם בלי שנותנים לך הוראות מלמעלה".
"אומרים שמפקד צריך לייצר לעצמו מציאות. הוא צריך לתת לעצמו משימה, במידה והוא לא מקבל משימה, ולייצר לעצמו את המצב שהוא בעצם מבין שצריך לקרות. ואנחנו הבנו שאנחנו צריכים לייצר לעצמנו משימה, כי אם לא נייצר לעצמנו משימה אף אחד אחר לא יעשה את זה"
בהמשכו של אותו הקרב, יצא הטנק לאיגוף. "אני ובנג'י נמצאים על בטונדה ואנחנו מחפים קדימה, אנחנו לא חושבים פעמיים. אני מסתכל עליו פשוט ואנחנו יוצאים כל אחד מצד של הבטונדה. אני איגוף ימני והוא איגוף שמאלי, אני נצמד מאחוריו, אנחנו מתחילים לירות קדימה תוך כדי הליכה מהירה. זאת אומרת, רצנו, התקרבנו, נשקים למעלה והתחלנו לירות בעמידה".
לשניים לא היה מחסה טוב והם הבינו שהם צריכים להסתער כדי להציל את הפצועים. ואז, לבנג'י היה מעצור בנשק. "הוא לא מצליח לדרוך אותו אפילו, הוא מנסה לקחת נשק של אחד הפצועים אבל הוא באמוק תופס את הנשק וצורח והוא לא מצליח לשחרר ממנו את הנשק. אני דוחף אותו הצידה לתוך השיחים ואומר לו 'תמשוך אותם, אתה תקבל כדור, תמשוך את הפצועים ואני אמשיך לירות'".
"ממשיך לירות עוד מחסנית, אני רואה את הרשפים של האויב מתוך השיחים. זאת אומרת את האש שיוצאת מהקנה של הנשק, ולשם אני מכוון. כי אני בלי כוונות לילה ואני בלי מיגון. אין לנו תאורה, אין לנו אמצעים, אין לנו שום דבר"
כשהוא לגמרי לבדו, מסיים מחסנית אחר מחסנית, הוא מסתובב אחורה ומגלה שהוא לבד. אף אחד לא מסתער אחריו. "זורקים מטען, במזל זזתי. נכנסו לי רסיסים לכף רגל, לא הרגשתי אותם, אני חוזר חזרה, ממשיך לירות עוד מחסנית, מחליף מחסנית, ממשיך לירות עוד מחסנית, אני רואה את הרשפים של האויב מתוך השיחים. זאת אומרת את האש שיוצאת מהקנה של הנשק, ולשם אני מכוון. כי אני בלי כוונות לילה ואני בלי מיגון. אין לנו תאורה, אין לנו אמצעים, אין לנו שום דבר".
"ממשיך לירות ואז אני מרגיש כאב חד ברגל"
הרשפים התחילו להיעלם וסגן שקד מבין שהוא פוגע ומצליח להשמיד מחבלים. "אני ממשיך לירות ואז אני מרגיש כאב חד ברגל, כאב חד מאוד, חום וכמו איזושהי חבטה בראש. כי נפגעתי בעצב, הכול עולה למעלה. זה בעצם כדור של קלצ'ניקוב שנכנס לי לתוך הרגל ואני נופל על הרצפה. אני מתחיל לירות מהנשק, אני מנסה לזחול אחורה, אני זוחל לבד אחורה, נצמד למבנה תוך כדי שאני יורה".
שקד ממשיך לזחול על הרצפה כשכדורים שורקים לידו, הוא צועק לכוחות ומבקש שמישהו ישים לו חוסם עורקים. הפגיעה הקשה ברגל הייתה עלולה להיות קטלנית בגלל הקירבה לעורק ראשי. פרמדיק שמגיע לטפל בו קצת הסתבך, שקד ניסה לעזור לו למרות מצבו הקשה, הם מצליחים לחלץ את חסם העורקים והפרמדיק מבטיח: "אני אציל אותך". כשהוא מתחיל בטיפול, נורה כדור על הפרמדיק שנופל על הרצפה. "אני מבין שהוא לא יטפל בי יותר", מודה שקד שבשלב הזה הבין שהזמן קריטי. "המשכתי לזחול אחורה וחשבתי על בנג'י, שאם אני במצב כזה של הישרדות, הוא בטח נהרג".
לוחם הנדסה שלחם באזור סייע לשקד לשים את חוסם העורקים. "אני הרבה זמן על הרצפה. אני מנסה לזחול אחורה, אבל האש כבדה ואני לא יכול לצאת מאיפה שאני נמצא. אבל אני צועק שיגיעו אליי כוח ושיתנו אש ויביאו פינוי. מגיעים שני לוחמים, לדעתי היו מיחידה מיוחדת. בעצם נכנסים לי בתוך הבית שחי, ואומרים לי קפוץ איתנו על רגל אחת. אני קם עם כל הכאבים על הרגל, מתחיל לקפוץ על רגל אחת, עד שאני בעצם קורס. ואני לא מצליח לקפוץ יותר על הרגל. הם צועקים לאלונקה ואומרים להם שנגמר. אין יותר אלונקות. יש כמות פצועים לא נורמלית".
"משכיבים אותי בין כל הלוחמים על הרצפה, מוציאים אותי החוצה. אני עובר שלושה אמבולנסים, איחוד הצלה ושני אמבולנסים רגילים של מד"א. נגמר חומר ההרדמה, אין משכך כאבים. כאבי תופת. צרחות"
שני החיילים חתכו לו את המדים כדי לבחון אם קיימים פצעים נוספים וסגן שקד מבקש שיגררו אותו מהאפוד כיוון שהוא פצוע בשתי רגליו. "הם גוררים אותי איזה 800 מ' בערך בעירום, מהווסט, על הרצפה בבוץ. מגיע 'זאב' (אמבולנס ממוגן), משכיבים אותי בין כל הלוחמים על הרצפה, מוציאים אותי החוצה. אני עובר שלושה אמבולנסים, איחוד הצלה ושני אמבולנסים רגילים של מד"א. נגמר חומר ההרדמה, אין משכך כאבים. כאבי תופת. צרחות".
מסוק מד"א פינה את שקד, שבשלב זה כבר לא ידע אם הוא חי או מת. הוא הובהל לטיפול רפואי במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), ולאחר מכן עבר למרכז הרפואי שיבא בתל השומר. "בימים הראשונים בבית חולים אני לא מצליח לעמוד. אני לא מצליח לזוז. אני לא יכול להסתובב. אני נכנס לאחר יום וחצי לניתוח, שם בעצם משתילים לי עצב, מזל מאלוהים שהגיע עצב, תרומה מאדם שחתם על כרטיס אדי. פתחו לי את הרגל מהברך ועד המותן ועשו ניתוח. העצב נפגע ב-50%, זה כדור שחורר אותו והשאיר עליו פיח ושרף אותו. ובעצם משתילים עצב של תורם על העצב הקיים".
היום, לאחר שעברו כמה שבועות, שקד מתאושש לאט ומצליח להשתקם. הוא כבר מצליח ללכת על רגליו בסיוע קביים והוא נחוש בטיפולים.
לאבד את צמד הברזל
"בנג'י היה המפקד האחרון שלי לפני שיצאתי לקורס מ"פים ושמרתי איתו על קשר. הוא בחור מדהים, כשהוא ראה שירדתי לדרום, הוא תפס אותי ואמר לי 'אתה הצמד שלי'. לאורך כל הלחימה היינו צמודים זה לזה. נלחמנו כל הלחימה ביחד, עד שהיה לו מעצור בנשק והוא נאלץ למשוך את הפצועים. ושם נלחמתי לבד".
"הוא היה אחד המפקדים הכי חדים שאני מכיר, הוא באמת היה בחור עילוי. הוא היה סמג"ד 77 וכיוון להיות מג"ד. התחושה הזו של מישהו נלחם איתך ומחרף את הנפש צמוד אליך ואתה נילחם איתו בעוז ובחתירה למגע ואתה יודע שבכל סנטימטר שאתה הולך, הוא מסתכל שמאלה ואתה בטוח. ואתה יודע שכשאני מסתכל ימינה, הוא בטוח. אז כשאתה מאבד מישהו כזה, אתה נקשר למשפחה והמשפחה נקשרת אליך".
שקד החליט להגיע ללוויה של בנג'י ביום הראשון של השיקום. הוא הגיע עם אמבולנס וכיסא גלגלים מיוחד. "עצם זה שאתה האחרון שהיית עם הבן שלהם, ונלחמת והגנת עליו והוא הגן עליך, זה קושר את הגורל שלנו - שלי ושלהם".
יש לך מסר לחיילים שנלחמים?
"אנחנו צריכים להמשיך לדחוף קדימה. להמשיך לחתור למגע ולהילחם בעוז, לא לוותר לאף אחד, להילחם אחד בשביל השני ולחזור אמן ובשלום. לנצח את המערכה הזאת קודם כל, אחריה לחזור הביתה. אני אשתקם, לאט לאט. ומבטיח שאחזור להיות מ"פ".
