בשיתוף AbbVie - מוגש כשירות לציבור
מחלת ה-DLBCL שייכת למשפחת המחלות ההמטואונקולוגיות - או במילים פשוטות יותר, חלק ממחלות סרטן הדם. מדובר בלימפומה ממאירה ממשפחת נון הודג'קין, המהווה 40% ממקרי הלימפומה החדשים מדי שנה.
המחלה מתפתחת כאשר תאי מערכת החיסון מסוג B מתרבים בקצב בלתי מבוקר. במקום לעבור מוות תאי טבעי, הם מצטברים בבלוטות ואיברי הלימפה. בישראל מאובחנים כ-550 חולים חדשים מדי שנה, כשהגיל הממוצע לאבחנה הוא 65. בין תסמיני המחלה - קשיים נשימתיים, שיעול תמידי וקושי בבליעה, כאבי ראש, סחרחורות ונפיחות בפנים ובצוואר.
איך גילית שחלית?
ההתמודדות עם המחלה מאתגרת במיוחד כשהיא מצטרפת למצב רפואי קיים. זה בדיוק מה שקרה למיכאל מכלוף, שהתמודד עם צהבת כשגילה גוש גדול בגודל 8 וחצי סנטימטרים בגופו.
הכל התחיל עם כאבי בטן עזים בעקבותיהם מיכאל ביקר אצל רופאת המשפחה, הוא מספר, "הרופאה שלחה אותי לבדיקת אולטרסאונד. הלכתי באותו היום ושם גילו שיש גוש בין הכבד לכיס המרה וללבלב". רופא האולטרסאונד הבהיל אותו לבית החולים, אך מיכאל התקשה לעכל את הבשורה – וביקש לפני כן להיפגש שוב עם רופאת המשפחה, וכך עשה ביום למחרת.
בהמשך התבשר שמדובר בלימפומה ומיכאל החל את הטיפול במחלתו בבית החולים שערי צדק.
"היה לי זיהום, כאבי תופת. זו מחלה קשה"
"הייתי במקום הכי גרוע שיש", הוא משתף בכאב. "היה לי זיהום וכאבי תופת בבטן, רזיתי במשקל באופן קיצוני, לא הייתי ישן בלילות". בחודש ושבוע, הוא מספר, הוא ירד 17 קילו. "כל הפנים היו מעוכות. זו מחלה קשה, קשה מאוד אפילו".
בעקבות המחלה ואירועים של חולשה במקום העבודה, מיכאל הפסיק לעבוד. הקושי בנשימה היה אחד האתגרים המשמעותיים: "הייתי שנה ושמונה חודשים עם מכונת חמצן בבית ולא הצלחתי לנשום. לא היה לי אוויר". תסמיני המחלה מגוונים וכוללים תשישות, אנמיה, תחושת חולי כללית, עייפות ובלוטות מוגדלות. כשמטופל מגיע עם תסמינים כאלה, התהליך מתחיל בבדיקות דם ובדיקה פיזית של הבלוטות, ובהמשך נדרשת ביופסיה לאישור האבחנה.
"הרופא שלי הוא אדם מיוחד, זכיתי"
במהלך שמונה שנות התמודדותו עם המחלה, מיכאל הבין עד כמה קריטי הקשר ושיתוף הפעולה עם הצוות המטפל. "הקשר עם הרופא הוא הכי חשוב בעולם לחולה, כשיש מישהו שמחזק אותך ותומך בך – שיאמר לך 'אתה תצא מזה, אל תוותר, אני איתך'. חשוב למצוא את הרופא הכי טוב שיש", הוא מדגיש.
מיכאל מתאר בהתרגשות את היחס החם שקיבל מהצוות הרפואי: "חום ואהבה כמו בבית חולים שערי צדק, אני לא מכיר באף בית חולים ובאף מקום אחר". זה לא רק הרופא, הוא מספר. "זה כל המחלקה - האחיות, הרופאים, כולם בזמינות שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה, לכל שאלה ולכל דבר ועניין. כשמגיעים למחלקה, עוטפים אותך בכל מה שאתה צריך. זה פשוט לא ייאמן".
לצד הצוות המסור, מיכאל מבקש לציין במיוחד את פרופ' ישי עופרן שליווה אותו לאורך כל הדרך – והיה שם כדי לתת מענה גם בזמנים קשים, למשל, כשהוא מתעלף בביתו בשבת. "הדוקטור שלי הוא אדם דתי ולמרות זאת הוא חוזר אליי עם תשובות גם בשבת. אנחנו אומרים לו 'סליחה' והוא משיב ש'אין סליחה, תגיד כשאתה לא מרגיש טוב'. זה לא מובן מאליו בכלל".
הטיפול שמיכאל מקבל, אשר משפר את מצבו, התאפשר בין היתר בזכות החיפושים והעבודה הקשה של אשתו, שתומכת בו לאורך המסע להחלמה: "אשתי, שתהיה בריאה, ישר התחילה לחפש איפה ומי יכול לטפל בי", הוא מספר. "היא הייתה לצדי בכל רגע, מלווה אותי לטיפולים ונותנת לי כוח להמשיך".
"היחס שנותנים לחולים נותן להם את הכוח להילחם"
מיכאל מספר על תקופות של אשפוזים וטיפולים שונים, כולל השתתפות בקבוצת מחקר – ושום דבר לא צלח, עד לטיפול האחרון שעבר, שהוביל לשיפור בתסמיני המחלה: "זה טיפול ביולוגי שאחריו יש תופעות לוואי במשך יומיים-שלושה ימים כמו חום וחולשה, אחר כך אני חוזר לעצמי. אני ברוך השם מרגיש יותר טוב".
לסיכום, מיכאל מבקש להדגיש עד כמה חשובה מעטפת התמיכה בחולה מצד הצוות המטפל והמשפחה בייחוד במחלה מורכבת כמו DLBCL.
הוא מזכיר שוב את החיבוק החם של הצוותים הרפואיים – ומבקש לתת כוחות לחולים נוספים: "המסר שלי, הוא שהיחס שנותנים לחולים מחזק אותם ונותן להם את הכוח להילחם. חשוב למצוא את הרופא הכי טוב וזמין – היחס שנותנים לחולים נותן להם את הכוח להילחם".
מוגש כשירות לציבור בשיתוף AbbVie
