ריחות העשן, זעקות השבר, קולות הירי והגופות המרוטשות. יותר משנה וחודש אחרי טבח 7 באוקטובר, רס"ן (במיל') דורון בלחסן עדיין מתקשה להשתחרר מאותם זיכרונות. הוא הוקפץ באותן שעות ראשונות לאזורי הטבח בחוף זיקים וכפר עזה, והיה עד לכאוס הגדול, נלחם, נפצע, ועדיין נמצא בתהליך שיקום, אותו יום עדיין טרי ונוכח. כעת, כשהוא עושה צעד נוסף לשיקום מהפציעה שריסקה את רגלו, הוא מתפנה לחלוק ולשתף.
באותו בוקר היה בלחסן (45), נשוי+3 מקיבוץ שמיר בצפון השוכן בקו העימות, ליד קריית שמונה, בריצת הבוקר השגרתית שלו. מהר מאוד לאחר השעה 06:30 כבר החלו לזרום ידיעות על הנעשה בעוטף. רבע שעה לאחר מכן, מתוקף תפקידו כקצין מילואים, כבר הוקפץ לגזרה הצפונית. צפו בתיעוד חדירת המחבלים לחוף זיקים ב-7 באוקטובר:
תיעוד החדירה מחוף זיקים ב-7 באוקטובר
"עד 6 באוקטובר, יום לפני הייתי במילואים באוגדה 91. ידעתי על התרעות בצפון כך ששייכתי את כל האירוע הזה לזירה הצפונית", הוא מספר. "בשעה 06:45 התקשר אליי קצין הגמ"ר של אוגדה 91, עדכן אותי שיש אירוע בצפון והקפיץ אותי להגיע לאוגדה".
אלא שבדרך לאוגדה 91 קיבל בלחסן טלפון נוסף ששינה את כל התוכניות. "בדרך לכיוון צומת כוח קיבלתי טלפון מהאוגדה שאלה אני משויך אופרטיבית – אוגדה 98 של צנחנים, שבה אני משרת כמפקד חפ"ק. הסמח"ט התקשר אליי ועדכן אותי להגיע לאסוף את מג"ד 202 שגר בקיבוץ בסמיכות אליי. אספתי אותו ומפה הכול התחיל. הדרך ללא נודע. בתוך הרכב כבר עודכנתי שיש הסלמה – שישנה חדירת מחבלים ושאנחנו חייבים להגיע כמה שיותר מהר לשדרות. כל הגדוד הוקפץ להגיע לשם להיערכות".
בשעה 08:10 כבר עשו את דרכם דרומה. "הגענו לשדרות באחת עשרה ורבע", נזכר בלחסן, "עכשיו שתבין שאשתי והילדים בממ"ד, הם בכלל חשבו שאני נמצא באוגדה 91. לא היה לי זמן לעדכן אותם שאנחנו יורדים דרומה. נסעתי עם כל הציוד עליי חוץ מהקסדה, וככול שהדרמנו כך גם הכאוס הפך לגדול יותר. אנחנו נוסעים עם חלונות פתוחים על כביש 6 ואני אומר למג"ד 'תראה אין אפילו מסוק אחד באוויר'. הכול שקט. אתה שומע רק את הצרורות והיירוטים".
כשהגיעו לשדרות עברו מהג'יפ הפרטי לרנגלר צבאי, שם תודרכו ועודכנו לקראת יציאה לחוף זיקים. "בצומת זיקים חבר אלינו מח"ט צנחנים ועדכן את המג"ד על מתקפת חמאס בזיקים. לא נאמר לנו איפה בדיוק: האם בקיבוץ, בבסיס או בחוף? היינו ארבעה בכל רכב, ויצאנו משדרות לאחר מספר דקות לכיוון זיקים על כביש 232".
דורון בלחסן: "מצאתי נשק מסוג תבור מגואל בדם. התחלנו לסרוק את השטח וללכת לפי כתמי הדם. בתוך פח מעץ מצאתי חייל ירוי, עשו בו שמות. הוצאתי את החייל, הבאנו אלונקה והשכבנו אותו. התחלתי להסיר ממנו את הווסט, לחפש דיסקית ולא מצאתי. חיפשתי בנעליים וגם שם לא מצאתי. אני עם דמעות וממשיך לנבור ולחפש"
חוף זיקים: הגילוי שובר הלב של חלל צה"ל
הדרך לזיקים לא הייתה פשוטה. "נסענו עם רובה מחוץ לחלון הרכב, מצויים בירי בלתי פוסק עם המחבלים שארבו בצידי הדרך. למרות הלחימה העזה עדיין לא הבנו את גודל האירוע", הוא משתף. כשהגיעו לזיקים חלפו בסמוך לקיבוץ. "חברי כיתת הכוננות צעקו לנו מעבר לגדר שהלחימה מתקיימת בבסיס זיקים ובקו החוף, ואנחנו כארבעה קצינים וחפ"ק המתנו לכוחות נוספים והתחלנו לסרוק את כל הציר מהצומת של מחנה זיקים. פנינו ימינה לכיוון קו החוף. כוח אחד היה על הדיונה הצפונית ואחד על הדיונה המערבית. נענו על הכביש וכל פעם דיללנו את הכוחות כדי שנוכל להיות בקשר עין, לסרוק עוד שטח ולהבין מה קורה".
אמנם באותן שעות בלחסן כבר נחשף ללחימה שהתקיימה בשדרות, אך הרע מכל היה לפניו. "כשהגענו לחניון של חוף זיקים זה נראה הרבה יותר גרוע", הוא מאשר, "היו גופות על הכביש, במגרש החניה, כלי רכב מחוררים. לקחתי מספר לוחמים לסרוק יחד איתי את כלי הרכב ומתחתם, לראות שאין מגע עם המחבלים. המראות היו קשים. ראינו גופות של ילדים ואזרחים שניסו להימלט על נפשם".
לאחר שהגדירו את החניה כשטח סטרילי נכנסו בלחסן והכוחות לקו החוף. "החבר'ה שהיו בדיונה הצפונית מצאו אזרחים דייגים, הבאנו אותם למגרש החניה כדי לקבל טיפול רפואי. משם התחלנו להיערך לכניסה לתוך חוף הרחצה". מיד בכניסתם למבנה ראו גופות מחבלים בצדו האחד, ובצדו השני גופות רבות של אזרחים. "אני והסמג"ד שהיה יחד איתי נכנסנו לתא שירותים משמאל. פתחנו את הדלת של המלתחות עם הנשק מכוון, אחד פונה לימין ואחד לשמאל" הוא מספר.
"נחשפנו בפנים לזוועה של אזרחים שנטבחו. אלה דברים שיצאו לתקשורת. לאחר מכן, סגרנו את הדלת. לא רציתי שהחיילים ייראו את המראות הקשים שראינו בצד השני של המלתחות, היו שם גם גופות של נערים צעירים" הוא מספר כשהכאב עדיין ניכר על פניו. "באותו זמן לוחמים נוספים שסרקו את קו החוף מצאו אזרחים יירויים. שילחתי לוחמים שיעלו על סככת המציל ויוכלו לפתוח לנו את המרחב מבחינת סריקה".
לאחר שיצאו מתאי השירותים המשיכו לחדר נוסף, אך הדלת הייתה סגורה. "לאחר שפרצנו את הדלת, הוצאנו משם מחבל", מספר בלחסן, "הוא היה בחיים, לקחנו אותו איתנו". לאחר מכן, במהלך סריקת קו החוף מצא בלחסן רובה מסוג תבור. בלחסן, מדריך ירי במקצועו, מיד נדרך.
"זיהיתי את הנשק, קראתי למג"ד ולחשתי לו שכנראה יש פה כוח צבא. הנשק היה מגואל בדם. לקחתי איתי כמה לוחמים והתחלנו לסרוק את השטח שבו מצאנו את התבור וללכת לפי כתמי הדם. בתוך פח מעץ מצאתי חייל צה"ל ירוי, עשו בו שמות", הוא אומר בעצב וקולו נרעד לרגע. הוא מתקשה להמשיך ומבקש שלא לתאר את הפרטים, כדי לא לגרום כאב למשפחתו של החייל. "הוצאתי את החייל מהארגז, הבאנו אלונקה והשכבנו אותו. התחלתי להסיר ממנו את הווסט, לחפש דיסקית ולא מצאתי. חיפשתי בנעליים וגם שם לא מצאתי. אני עם דמעות ומתחיל לנבור ולחפש. זה משהו שהחזיר אותי לצוק איתן".
דורון בלחסן: "צעקתי לסמג"ד שאני מזהה את הבית ממנו מתבצע הירי. רק לאחר שידענו שאין לנו כוחות באזור נתתי מכת אש. זה כאילו שהורדת שאלטר. פתאום שקט. הרגשתי שהגוף שלי חלש. צעקתי למג"ד שיש לי סחרחורת וקשה לי לנשום. חטפתי כדור לקסדה. מיד אחר כך קיבלתי כדור שני לרגל"
למה?
"איבדתי בצוק איתן חבר מהיחידה שלקח קרוב ליומיים לזהות. הוא היה איתי יומיים בתוך האכזרית עד שהכנסנו אותו לארץ. חשוב לי לציין שבאותם רגעים הייתי שם כמפקד עם לוחמים שאני לא מכיר שהיו בגיל של הילדים שלי. במקרים כאלה האחריות רק עולה וגוברת. אתה משדר חוסן, מחפש ולא מוותר. לבסוף מצאתי את פרטי החייל ואת פרטי המסגרת שאליה הוא שייך בתוך הווסט שלו. מכיוון שלא הייתה תקשורת כתוצאה מהנזק שנגרם לאנטנות התקשורת, לא ניתן היה להעביר את הדיווח על מציאת החייל".
באותה שעה התקדמו הלוחמים שסרקו את הדיונה הדרומית לגבולות הגזרה של בסיס זיקים. "בזמן שהם סורקים, אני והכוח שהיה איתי סרקנו את קו החוף. מצאנו מפות, טלפונים ניידים ועברנו מחבל-מחבל שהיו על החוף. פרקנו את כל כלי הנשק אחד-אחד: RPG, קלאצ'ים. לאחר מכן הבנו שייתכן שיש עוד חיילים מהיחידה של אותו חייל בשטח, ואכן יצאו מהדיונה ארבעה חיילים שחברו אליהם ללחימה. "השאלה הראשונה שהם שאלו הייתה לגבי חברם מהצוות", הוא מספר בכאב. "הבאנו אותם אלינו לשטח של מגרש החניה, נתנו להם טיפול ראשוני, ואחרי שהעלינו גם את גופת החייל, העלינו על ההאמר השני את האמל"ח שמצאנו. בדקנו שהכול בסדר עם הלוחמים והעברנו תדרוך על המראות והזוועות שהם ואנחנו נחשפנו אליהם".
מהחוף המשיכו למחנה יפתח הממוקם מעל בסיס זיקים. "מג"ד 202 ואנוכי נכנסנו לחמ"ל וככל שראינו את המסך הבנו את גודל האירוע. עד אז לא ידענו שנכנסו מחבלים למספר רב של קיבוצים. את כל זה ראינו על המסך בחמ"ל. אמרתי למח"ט ולמג"ד ולקצין נוסף שהיה איתנו שאנחנו חייבים לנסוע וללכת לעזור להכות באויב. משם שלחו אותנו לכפר עזה".
כפר עזה: כדור אחד לקסדה, ואחד לרגל
בדרך לכפר עזה עצר הצוות בתחנת דלק מול קיבוץ סעד. "לקחנו מחיילים ששהו בסמוך ציוד לחימה נוסף כי היינו ללא תחמושת וללא אמצעים. חיפשנו טילי לאו, רימונים ומחסניות", מתאר בלחסן. "היינו שמונה לוחמים בחפ"ק, אני ועוד שלושה קצינים ועוד רכב שהיה מאחורינו עם עוד ארבעה לוחמים. נכנסנו לכפר עזה וככל שהתקדמנו לקראת השער הצהוב נחשפתי למראות – גופות, רכבים שעצרו ונטבחו על ציר הכניסה הראשי. צעקתי לסמג"ד לשבור שמאלה על הציר ההיקפי של הקיבוץ שנע לכיוון ההרחבה".
הצוות ירד מהרכב והחל להתקדם בזחילה לתוך הקיבוץ. "אני זחלתי ראשון, אחרי המג"ד, הקצין אג"ם והסמג"ד, והכדורים שורקים מעלינו ואנחנו לא מבינים מאיפה", הוא משחזר, "בתוך כל הזוועה הזאת, אתה ממשיך בלחימה ולא מוותר, מחפש את מקור הירי, כאשר הסנסורים שלך כל הזמן עובדים, והפחד ממקד אותך, ואתה נדרש תוך כדי לחימה עזה לקבלת ההחלטות אודות דילמות בלחימה. כל אלו היו כל הזמן לנגד עיניי. בדרך נתקלנו בלוחמים נוספים מיחידות אחרות. המשכנו לקבל כדורים מהבתים ולא הצלחנו לזהות את מקור הירי. התחלנו לצמצם לכיוון מעבר המים, מין תעלת ניקוז שסובבת את הקיבוץ שבה הלוחמים הסתתרו, ושם זיהיתי את הבית שממנו נפתחה האש".
כשהגיעו למעבר המים, נתקלו במראות קשים מנשוא: "שוטרים ירויים, אזרחים ירויים. גופות. כלבים ירויים, זעקות, בתים שעולים באש. הייתי עם דמעות. אני מזהה את הבית וצועק למג"ד, ובכל שלב דאגתי שהוא יהיה מאחוריי".
בלחסן ממשיך: "צעקתי לסמג"ד שאני מזהה את הבית ממנו מתבצע הירי ושיכין את מטול הלאו. בזמן הזה זיהיתי כוח של צה"ל בפאה המזרחית של הבית. מסתבר שאלה היו לוחמים של גבעתי. צעקתי למח"ט שאותו אני מכיר היטב 'שזה בלחסן', הרמתי את היד וסימנתי שאני מזהה את הבית שיורים ממנו.
"רק לאחר שידענו שאין לנו כוחות באזור נתתי מכת אש. הסמג"ד היה לצדי. הוא ירה את הטיל לכיוון הבית. זה כאילו שהורדת שאלטר. פתאום שקט, לא שמעתי כלום. הרגשתי שהגוף שלי חלש. צעקתי למג"ד שיש לי סחרחורת וקשה לי לנשום. זיהו אותנו וירו עלינו, חטפתי כדור לקסדה. מיד אחר כך קיבלתי כדור שני לרגל, אך לא הרגשתי כי הייתי כולי חדור אדרנלין".
הבית הופל תוך שניות. בלחסן זוכר את הרגעים האלו היטב. "העשן, הריח, הצחנה. ראינו הכול קורה ממש ממולנו", הא משחזר, "הצלחתי לקחת את עצמי לאחור וראיתי את הסמג"ד שוכב עם פציעה ברגל. בנוסף אלינו עוד חייל מהחפ"ק שלנו חטף. שלושה מאיתנו קיבלו כדורים לרגליים.
"השתרר שקט. מתברר שמתוך הבית שזיהיתי ירו על כל רכב וכל אזרח שנכנס לקיבוץ. היו שם עשרות מחבלים. מהבית שליד חטפתי כדור ממקלע PK שריסק לי את הרגל. הכדור שקיבלתי בקסדה היה מקלאצ', הוא לא עשה לי נזק, רק נתקע בקסדה". לוחמים בשטח משכו את בלחסן לתעלת ניקוז, שם חבש לעצמו חסם עורקים. בהמשך, הוא פונה לסורוקה ברכב פרטי ועוד באותו הלילה הועבר לבית החולים בילינסון, שם נותח.
להתחיל מחדש
הכדור שפגע ברגלו של בלחסן ריסק את עצם הטיביה ועצם הפיבולה - שתי עצמות ארוכות הנמצאות בחלקה התחתון של הרגל ומרכיבות את השוק. הוא עבר ניתוח ראשון בבילינסון, ולאחר כשבוע החל תקופת שיקום של חמישה חודשים בשיבא. "הבן הגדול שלי היה בשנת שירות, הבן האמצעי היה בכיתה י"א והבת הקטנה בכיתה ז'. הם היו עושים נסיעות עם הסבים שלהם כדי לבקר אותי ולהיות עם אבא שלהם. כשהתחלתי את האשפוז יום שכרנו דירה בהרצליה וכך התחלתי לשקם את עצמי. המגמה שלי הייתה לחזור כמה שיותר מהר לתפקוד", הוא אומר.
לפני כחצי שנה עבר ביקורת ושם הוחלט לנתחו פעם נוספת. "כל השיקום שהיה לי עד אז נעצר", הוא מספר, "עד אז היה לי מסמר מהברך עד הקרסול. הוציאו אותו ושמו לי פלטה נוספת שתחבר את עצם הטיביה שהייתה מרוסקת מהחלק העליון לתחתון וזאת מפני שלא היה איחוי. התחלתי את תהליך השיקום מחדש".
ההתמודדות לא הייתה פשוטה, שכן באותו זמן שב בלחסן לקיבוץ. "הייתי בטוח שאוכל לעשות פה את השיקום אך הכול היה סגור. לקחתי פיזיותרפיסט שגר באחד הקיבוצים ואשתי הייתה מסיעה אותי כי לא יכולתי לנהוג. בשאר הזמן הייתי שוחה בבריכה של הקיבוץ. כאן למעשה נכנסה עמותת 'אחים לחיים' שעזרו לי מאוד – הם חיברו אותי לקבוצת שחייה מתוך מטרה להתחרות בהמשך בתחרות 'אח הברזל'. זה כמו איש ברזל. הייתי בקטגוריה של השחייה ותכננתי להשתתף. במשך ארבעה חודשים זה מה שעשיתי. שחיתי. זה עזר לי מאוד להשתקם, נתן אופטימיות".
במהלך תקופה מאתגרת של שיקום, כשהחיים עצרו מלכת, ניסה בלחסן להעסיק את עצמו. "חבר מהאוגדה ביקש ממני להתחיל הרצאות על הפציעה, על הממשק עם כיתת הכוננות והתחלתי לאט-לאט לפתח את זה, מה שיכולתי כמובן לשתף. כל תהליך השיקום בצפון לא היה עם טיפולים סדירים מכיוון שכל אזור הצפון ריק.
"אני בא ממשפחת בלחסן, משפחה לוחמת בצה"ל ובצנחנים. בן דודי איתן בלחסן ז"ל היה מפקד סיירת צנחנים. מבן אדם שעוסק 26 שנה בביטחון ומאמן יחידות צבאיות , פתאום לא היה לי מה לעשות. ישבתי על המחשב, עשיתי תואר שני. אתה מחפש במה להיאחז כדי לא ליפול. אני לא יכול לעבוד כבר יותר משנה".
דורון בלחסן: "עם כל הכאב שלי על הפילוג בעם, אתה פתאום רואה את עם ישראל בתפארתו, ואם כל מה שחוויתי היה בשביל לאחד את העם, הייתי מוכן לקבל אפילו עוד כדור בשביל לראות את העם שלנו ככה מלוכד. עם זאת, יש בי המון כאב על חברים מהמילואים. בכל יום אתה רואה עוד משפחה שכולה. כבר אי אפשר להכיל את זה יותר"
גם הטיפול בפציעה הוסיף קשיים. לאחר שני ניתוחים, נפגש בלחסן לאחר המלצה עם ד"ר איל יעקבי, סגן מנהל המערך האורתופדי בבית חולים מאיר. "מיד חשתי מעין אחוות לוחמים. האכפתיות והאנושיות ריגשו אותנו מאוד ונוצר בינינו חיבור מדהים - כל זה מעבר למקצועיות המרשימה", הוא מספר, "במקביל הוא גם חיבר אותי לטיפול במרפאת כאב ב'מאיר' עם מנהל יחידת הכאב, ד"ר גיא פייגין".
התאריך שנקבע לניתוח היה 7 באוקטובר 2024. בלחסן הגיע לבית חולים, אפילו הספיק להשתתף בטקס של 7 באוקטובר שהתקיים שם. כשהסתיים הטקס עלה למחלקה ונותח. הניתוח עבר בהצלחה על אף שקטע את חלומו להשתתף בתחרות "אח הברזל". "ד"ר יעקבי אסר עליי להיכנס למים. הוא טוען שהמים יזהמו לי את התפרים שעדיין פתוחים. הוא רוצה שהכול יגליד קודם", הוא מסביר.
אך יש גם בשורות טובות. "אתמול זו הייתה הפעם הראשונה שהוא התיר לי לדרוך על הרגל ולהתחיל לעשות הליכות קצרות עם נעל", הוא מספר בהתרגשות, "אני כבר שנה עם קביים. המונח הזה של שיקום הוא לא נתפס. עכשיו אני אתחיל לעשות נסיעות לראש פינה או צפת לפיזיותרפיה. נסיעה של 45 דקות בשביל לראות פיזיותרפיסט. זה הטיפול היחיד שאני מקבל בצפון כרגע".
ועם זאת, כאשר המבט קדימה אל העתיד, הוא עדיין נמצא בתחושות מעורבות. "כל מה שקורה פה אצלנו בקו של מטולה-קריית שמונה, כל הדברים האלה הם דברים שאנחנו חווים ממרחק עין מאיתנו. בימי שבת בקיבוץ שלי בבית שלי, אני לא יכול שלא לחשוב על מה שהתרחש בקיבוצי העוטף באותה שבת, וזה ישר מחזיר אותי למראות הקשים שראיתי: הריח של השריפות, הזעקות והירי הלא פוסק. רק מי שהיה וחווה את הזוועות יוכל להבין את מה שהנפש שלי חוותה".
הוא מוסיף: "במהלך השיקום שלי בתל השומר סופר לי על הרבה חברים שאיבדתי. מפקדים וקצינים שהיה לי איתם ממשק עבודה יומיומי. אתה לא מעכל את זה. כמישהו שנלחם על הבית, נפצע בצוק איתן, השתתף בעמוד ענן והיה בלבנון השנייה עתידי בעברי, מה שנקרא. עם כל הכאב שלי על כל הפילוג בעם, אתה פתאום רואה את עם ישראל בתפארתו, ואם כל מה שחוויתי היה בשביל לאחד את העם, הייתי מוכן לקבל אפילו עוד כדור בשביל לראות את העם שלנו ככה מלוכד.
"עם זאת, יש בי המון כאב על חברים מהמילואים. בכל יום אתה רואה עוד משפחה שכולה. כבר אי אפשר להכיל את זה יותר. למרות כל מה שעברתי והדרך עוד ארוכה, אני אדם אופטימי ויודע שאחזור לעסוק בתחום שאני אוהב ואמשיך לתרום להגנה על המדינה. כל זה לא היה מתאפשר לולא תמיכת המשפחה הגרעינית והמורחבת והחברים הקרובים שליוו ומלווים אותי לאורך כל הדרך".
