בשבת שעברה, בעיצומה של הפגנה פרו-פלסטינית בעיר קובנה שבליטא, החליט הטיקטוקר אלאור סעאת לא לשתוק יותר. סעאת, המוכר יותר בכינוי "הרופא מטיקטוק", נמצא בחודש האחרון בעיר המזרח אירופית לקראת סיום לימודי הרפואה שלו. למרות שידע על קיומה של ההפגנה, והבטיח מראש לעצמו ולאימו כי לא יתערב בנעשה מפאת דאגה לביטחונו, החליט ברגע אחד לזרוק את כל ההבטחות, יצא אל המרפסת, וצעק בכל כוחו את מה שמדינה שלמה כנראה רוצה להגיד לציבור האירופי כבר לא מעט זמן.
"תתביישו לכם!", "איפה החטופים?", "החזירו אותם עכשיו", הרעיד בקול חזק אשר הגיע לכל העוברים ושבים, והרחוב כולו נאלם דום. למחרת היום כותרות החדשות דיברו רק על דבר אחד: ה'זר' שצעק מהמרפסת בעיצומה של ההפגנה, וקיבל קריאות וכפיים מאנשים ברחוב.
צפו בסרטון מההפגנה שפרסם סעאת בחשבון הטיקטוק שלו:
"עשיתי את לימודי הרפואה שלי בליטא, ואת החלק המעשי בבתי החולים בישראל", מספר סעאת, בן 28 מאור יהודה. "בעוד שלושה חודשים אני מסיים את הלימודים. מתחילת המלחמה עד לפני חודש הייתי בארץ, והתרכזתי במאמצי הסברה, וכשחזרתי לכאן הבטחתי שגם בחו"ל אמשיך לעסוק בזה – גם בתור ישראלי, וגם בתור יהודי שחי בחו"ל".
על ההפגנה העתידה להתקיים ידעו כבר זמן מה בקהילה הישראלית בקובנה. "היו כל מיני שמועות, ואמרו שצריך להיזהר", מאשר סעאת. "ההפגנה תוכננה להתקיים ברחוב המרכזי של העיר שבו אני גר, רחוב 'לייסווס', שהפירוש שלו בעברית הוא 'רחוב החופש'. מבחינתי זה היה מאוד אירוני שדווקא ברחוב החופש עושים הפגנה ולא מזכירים את החטופים בכלל. הם הרי חסרי כל חופש – זו האירוניה הכי גדולה. שבוע לפני הזהירו אותי לא להיות בבית. היה חשש מאוד גדול. אמא שלי אמרה לי לשמור על עצמי ולא לעשות שטויות. בגלל הטיקטוק לפעמים יש לי ביטחון קצת מופרז. כל יום קיבלתי ממנה טלפון. היא הזהירה אותי אפילו לא לתלות דגל ישראל".
"הבנתי שאני לא יכול לשתוק. בני משפחה שלי נרצחו על חוף הים של קיבוץ זיקים. חבר טוב נרצח בנובה, ועוד חניך שלי מהצופים נרצח על הגדר. לא היה שום סיכוי בעולם שלא הייתי עושה משהו. ואז ברגע אחד של אימפולסיביות, קיבלתי אומץ, לבשתי מכנסיים צהובים פשוטים, יצאתי למרפסת ופשוט צעקתי"
ואז הגיע יום שבת. "שמעתי המון רעש, תופים, רמקולים. התקדמתי לחלון כדי להציץ ולראות מי האנשים שהולכים שם", מספר סעאת. "הייתי בטוח שאני הולך לראות את כל החברים המוסלמים מהאוניברסיטה. הם יודעים שאני גר שם, אז מאוד פחדתי שיזרקו אבנים. הצצתי מבעד לחלון, וככה העיניים שלי עברו אחד-אחד על כל מי שנכח בהפגנה".
ומה ראית?
"הבנתי שלאנשים שנמצאים בהפגנה הזאת אין שום מושג על הסיטואציה שאנו חווים. כולם היו ליטאים, מנותקים מהמציאות. ביניהם היו בודדים שבאו להתסיס ולצעוק, להגיד שאנחנו מבצעים רצח-עם. ואז ברגע אחד הבנתי שאני לא יכול לשתוק. בני משפחה שלי נרצחו על חוף הים של קיבוץ זיקים. חבר טוב נרצח בנובה, ועוד חניך שלי מהצופים נרצח על הגדר. לא היה שום סיכוי בעולם שלא הייתי עושה משהו. דגל ישראל לא היה לי בבית כי אמא שלי הזהירה אותי. ואז ברגע אחד של אימפולסיביות, קיבלתי אומץ, הלכתי לחדר, לבשתי מכנסיים צהובים פשוטים, יצאתי למרפסת ופשוט צעקתי".
איך הקהל הגיב?
"מה שמבחינתי היה הכי שוק הוא שהם היו עשרות, עם תופים, מגפונים, משרוקיות ומה לא, ובכל זאת הרחוב שמע רק אותי. הם היו ממש המומים שמישהו עונה להם. התרבות פה בליטא היא תרבות של שקט, הכול מאוד אירופי. הם היו כל כך בשוק מהסיטואציה שפשוט השתרר שקט מוחלט ברחוב.
"מבחינתי לעמוד ולצעוק שם 'Shame on you' ולקרוא להחזרת החטופים היה שווה הכול. כל הגוף שלי רעד לאחר מכן. זו סיטואציה מלחיצה, אתה לא יודע מה מצפה לך. רק לפני שבוע-שבועיים שמענו סיפור על רופא יהודי שנרצח, אבל משהו בי אמר לי שאני לא יכול לשתוק לכל השקרים ושטיפת המוח שאנשים עוברים. גם אני עצמי חוויתי כאן אנטישמיות לא מעט פעמים".
באילו מקרים?
"הייתי ברחוב ומישהו שאל אותי מאיפה אני. אמרתי שאני מישראל והוא התחיל לצעוק ולקלל אותי בליטאית. במקרה אחר לפני חודש הייתי באוטובוס ודיברתי בעברית. הגיע בנאדם מבוגר וצעק עליי שפה לא מדברים בעברית, מדברים בליטאית. יש לא מעט אנטישמיות, אבל אני משתדל כמה שיותר להציג את ישראל היפה ולהראות כמה שהצבא שלנו מוסרי.
"כל הזמן אני שומע פה מין מנטרה שחוזרת על עצמה – גופי תקשורת בעולם כמו BBC, מצטטים נתונים של משרד הבריאות של חמאס, שלפיהם יש יותר מ-30 אלף הרוגים בעזה. אני מנסה להבין – אתם באמת יודעים כמה מתוך ההרוגים האלה הם אנשי חמאס? לכמה אנשים יש יד בהסתרה של החטופים? אנשים שאולי לא מחזיקים נשק, אך בהחלט מעורבים".
לאחר שצעק את כאבה של מדינה שלמה, הגיע סעאת לעצרת המרכזית והתעטף בדגל ישראל. "החלטתי שאני יורד להפגנה. שם כבר פגשתי סטודנטים ישראלים שהיו עם דגלים. חלק גם נשאו איתם שלטים", הוא מספר. "היה בנו לא מעט פחד. השוטרים הזהירו אותנו שההפגנה הפרו-פלסטינית מאורגנת ושלנו לא. זה לא עניין אותי, גם אם זה היה אומר שיעצרו אותי. היו שם אנשים מהקהילה הלהט"בית, ואמרתי להם בליטאית שאנשים כמוהם חמאס רוצח בעזה, ושאלתי 'למה אתם נלחמים בשבילם?'".
מאיפה הגיע האומץ?
"אני לא חושב שזה עניין של אומץ. זה עניין של מוסריות, להבין שיש אנשים שצריכים אותנו ואנחנו צריכים לעשות הכל כדי שהם יחזרו הביתה וכמה שיותר מהר. ברמה האישית אני מרגיש שההסברה שלנו בישראל קצת מקרטעת. אחרי 7 באוקטובר ההסברה שלנו הייתה פנומנלית. אנשים הבינו מאוד את הצער ואת הקושי ואת מה שאנחנו חווים. אפילו כאן בליטא היו הצהרות תמיכה בישראל שליטאים ארגנו, ובניינים הוארו בצבעי ישראל.
"עכשיו קצת מרגיש לי שהמצב התהפך. אנחנו חייבים, כל המדינה, כל האזרחים, גם מי שלא עוסק בהסברה, לעסוק בזה נון-סטופ. למכונת הרעל שעומדת נגדנו במימון מדינות כמו קטאר יש המון כסף והם יכולים פשוט לממן הסברה שקשה לעמוד נגדה. צריך להתאמץ ולעשות כל מה שאנחנו יכולים".
הרופא שרצה להיות שחקן
סעאת פעיל כבר שנתיים ברשתות החברתיות, ומשתמש בידע הרפואי שלו כדי להנגיש מידע בריאותי לקהלים שכנראה לא היו מוצאים אותו במקומות אחרים. "אני יוצר תוכן בתחום הבריאות, עם תוכן קליל ולא כבד מדי", הוא מתאר. "אני שמח שאני יכול לתת ערך מוסף באפליקציה וזה באמת מצליח. מבחינתי, כשילד רואה אותי ברחוב וצועק לי 'היי הרופא מהטיקטוק' אני יודע שבסוף הגיע אליו מידע שיכול מאוד להיות שישמש אותו בעתיד".
3 צפייה בגלריה
"בארה"ב בתי החולים נלחמים על הרופאים מהרשתות, בישראל זה עוד פחות מקובל". סעאת בחדר הניתוח בבית החולים קפלן
איך כל זה התחיל?
"אמא של חבר טוב שלי נפטרה מסרטן השד. היא גילתה את זה מאוחר מדי כשכבר לא היה ניתן לטפל. בעקבות זה העליתי סרטון לאינסטגרם. המטרה שלי הייתה להפיץ לאנשים שאני מכיר וקרובים אליי את החשיבות של אבחון מוקדם. רציתי שאנשים עם סיכון מוגבר ידעו שחשוב להיבדק בתדירות גבוהה. הסרטון הזה פשוט התפוצץ. הבנתי שאנשים אוהבים את הרעיון והמשכתי להעלות תכנים לאינסטגרם. לאחר שנה עברתי לטיקטוק ושם זה כבר הגיע לממדים אחרים לגמרי. האלגוריתם של טיקטוק עובד אחרת - הוא מפיץ אותך גם לאנשים שלא מכירים אותך, וגם שם זה התפוצץ.
"זה התחיל בסרטונים שלי מסביר על מחלות ותרופות אך מאז זה כבר התפתח. אני עורך כל מיני משחקים ואתגרים שבהם אני צריך לזהות מחלות תוך 60 שניות, למשל. זה נהיה מאוד גדול. לא ציפיתי שזה יגיע לממדים האלה. לא שלא האמנתי בעצמי, זו פשוט לא הייתה המטרה. המטרה הייתה להפיץ מידע מציל חיים ומשם זה נהיה הדבר הזה, וזה מדהים".
"לא חשבתי שאהיה רופא. מערכת החינוך בישראל הורידה אותי המון פעמים. המורה שלי בתיכון אמר לי 'ממך לא יצא כלום' והאמנתי בזה בלב שלם. כשכל הסביבה שלי דיברו על אוניברסיטה חשבתי שזה לא בשבילי. ואז בדקתי את כל הנושא של לימודי רפואה בחו"ל. התקבלתי ופשוט בחרתי ללכת על זה"
למרות כל זאת, הוא בכלל לא חשב שיעסוק ברפואה כשיהיה גדול. "תמיד חשבתי שאהיה שחקן מחזות זמר בברודווי. חלמתי הכי גדול", הוא מגלה. "ואז בצבא שירתי בתאג"ד נח"ל. הייתי חובש קרבי ואחרי זה מפקד של חובשים קרביים בבה"ד 10. במהלך השירות הצבאי עבדתי עם המון פרמדיקים, רופאים וחובשים. חייתי את העולם הרפואי ומאוד התאהבתי בו, אך גם אז לא חשבתי שאהיה רופא. אני חושב שלא האמנתי בעצמי. מערכת החינוך בישראל הורידה אותי המון פעמים. המורה שלי בתיכון אמר לי 'ממך לא יצא כלום' והאמנתי בזה. האמנתי בזה בלב שלם. כשכל הסביבה שלי דיברו על אוניברסיטה חשבתי שזה לא בשבילי".
ובכל זאת, לבסוף התשוקה להיות רופא ניצחה את הפחד. "במהלך השירות הצבאי ממש התאהבתי בתחום וניסיתי לבדוק כל מיני אופציות של לימודים - עשיתי פסיכומטרי ושיפרתי בגרויות, ואז בדקתי את כל הנושא של לימודי רפואה בחו"ל. התקבלתי ופשוט בחרתי ללכת על זה. אני ממש שמח על ההחלטה הזו. עם כל האהבה שלי לעולם התיאטרון אני מרגיש שבאיזשהו מקום אני מצליח לשלב את הדברים עם הטיקטוק והרשתות. בישראל המון פעמים זה לא מקובל שרופא ברשתות החברתיות, אך בארה"ב זו הסצנה. בתי חולים שם נלחמים עליך כדי שתעבוד במחלקות שלהם. הם מבינים את העוצמה ואת היתרונות שיש ברשתות החברתיות. אני לא עומד מול מצלמה, רוקד ועושה שטויות - אני מעביר מידע בעל ערך.
"אני שמח שלאט-לאט הסצנה הזאת מתחילה להיות מקובלת יותר בארץ. היום יש כבר המון רופאים ואחיות ברשתות החברתיות שאני מעריך ואפילו מעריץ. בגלל שאני החלוץ הם מתייעצים איתי. אני מרגיש שבאיזשהו מקום אני ממש מפתח את התחום הזה של הרפואה ברשתות החברתיות. אנחנו עוזרים אחד לשנייה. זה מדהים ואני עף על זה".
איזה רופא אתה רוצה להיות?
"אני מאוד אוהב כירורגיה באופן כללי, ואני גם מאוד אוהב ילדים אז כירורגיית ילדים היא אופציה מעולה. גם פלסטיקה זה חלום. אני לא סוגר בפניי את האופציות, אבל בגדול פלסטיקה וכירורגיית ילדים אלה התחומים שהכי מעניינים אותי".
"הם צריכים לחזור הביתה עכשיו!"
את המאבק ההסברתי הוא לא התחיל בשבת האחרונה. מאז תחילת המלחמה הוא משקיע לא מעט מזמנו לטובת התפקיד הכה חשוב. "אני נמצא בפרויקט 'משפיענים למען חטופים'", הוא מספר. "סטודנטים לרפואה מקבלים פטור ממילואים, אז שאלתי את עצמי מה אני יכול לעשות כדי לתרום למדינה. החלטתי שבגלל שאני חזק ברשתות החברתיות, הסברה תהיה הדבר הכי נכון וחכם. הסרטונים שעשיתי על 7 באוקטובר, על החטופים, צברו המון צפיות. סרטון אחד שצילמתי, שבו רואים אותי בורח בזמן אזעקה, צבר מיליוני צפיות. מאז אני מנסה להתעסק בזה כמה שיותר".
חשוב לו במיוחד לספר ברשתות החברתיות את סיפורם של החטופים שעדיין נמצאים בעזה. במסגרת זו "אימץ" את החטוף עומר שם טוב ומאז הוא משקיע מאמצים רבים כדי שהוא לא יישכח. "במקרה של גלעד שליט, כל אחד ידע מי הוא, מה הוא עושה בחיים, איפה הוא גר. עכשיו יש לנו עדיין 134 חטופים בעזה, אז לחברה בישראל מאוד קשה להתחבר לאדם ספציפי", הוא מסביר.
"הסיבה שבחרתי בעומר היא העובדה שהוא חולה צליאק וחולה אסתמה. זה מתקשר לכל התחום של הבריאות והרפואה. כשדיברתי עם אמא שלו הבנתי שהאחים החטופים איתי ומיה רגב היו איתו יחד בשבי, כל אחד בזמן אחר. הם סיפרו שהוא אוכל רק פיתות. כשחולה צליאק אוכל פחמימות הוא פוגע בעצמו. הוא סובל כרגע מאוד. עזוב את זה שכולם סובלים, הוא סובל גם ברמה הרפואית.
"בנוסף לזה הוא גם חולה אסתמה. אנחנו יודעים שהתרופות לא הגיעו לחטופים, זה אומר שהוא נמצא בשבי בלי משאף. החלטתי שאין יום שאני לא מזכיר אותו. גם לעוקבים וגם לאנשים שלא עוקבים אחריי. אני משתדל כמה שיותר שהסרטונים יופצו ומקדיש את כל הנשמה שלי בשביל זה: הם צריכים לחזור הביתה עכשיו".
