שבוע הגאווה שמצוין בישראל השבוע מהווה תזכורת לדרך הארוכה שעשתה הקהילה הגאה בארץ במאבקה להכרה ושוויון זכויות, אולם עדיין ישנם לא מעט תחומים הדורשים טיפול שעד היום נשארו מאחור: הקהילה הגאה הולכת ומתבגרת, וכחלק מכך עולה צורך ברפואה מותאמת גם עבור אוכלוסייה זו, אשר לפי מחקרים סובלת יותר ממחלות רקע בנוסף לאתגרים פסיכוסוציאליים וחוויות של בדידות, חרדה ודיכאון.
בהתאם לצורך זה, במימון המשרד לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה ובשיתוף חטיבת בתי החולים הממשלתיים במשרד הבריאות, הרימו במרכז הרפואי איכילוב את הכפפה עם פתיחתה השבוע של מרפאה חדשה לקהילת הלהט"ב בגיל השלישי. המרפאה תכלול שירותים סוציאליים שיינתנו על ידי עו"ס להט"ב של בית החולים, והיא תעבוד בצמוד עם ארגוני הקהילה וקבוצות הלהט"ב זהב השונות הנמצאות ברחבי הארץ.
4 צפייה בגלריה
צעד נוסף בהכרה בצורכי הקהילה הגאה. מצעד הגאווה בתל אביב בשנים קודמות
(צילום: יאיר שגיא)
"הרבה פעמים כשאנחנו חושבים על קהילת הלהט"ב, יש לנו בראש את כל העולם של מסיבות וכו', אך חשוב לזכור שכמו כל בני אדם, גם להט"בים מזדקנים והצרכים שלהם, הם מאוד ספציפיים. אלה נושאים שעד היום לא הייתה לנו את הפריווילגיה להתעסק איתם", מסביר ד"ר רועי צוקר, מנהל תחום רפואת להט"ב באיכילוב, ויו"ר החברה לרפואת להט"ב בהסתדרות הרפואית בישראל. לפי ד"ר צוקר, על אף ההתקדמות העצומה שעשה העולם בעשורים האחרונים, רבים מהאוכלוסייה הלהט"בית נמנעים מלצרוך שירותי בריאות, כן, גם בשנת 2024, דבר אשר אותו הם מקווים לשנות עם פתיחתה של המרפאה החדשה.
ד"ר רועי צוקר צילום: המרכז הרפואי איכילוב"רפואת להט"ב אינה מונגשת מספיק בקרב הקהילה. זה מתחיל בצורך להזדהות מול הרופא המטפל שלך כלהט"ב כדי שבכלל תתחיל שיחה", הוא אומר. "לפני שלושים שנה זה היה אפילו עוד יותר חמור, גם בקרב אנשים שלצורך העניין היו מחוץ לארון. הפתיחות של מערכת הבריאות הייתה מאוד בעייתית, לא ידעו לעשות את ההתאמות, לכן רבים מהאוכלוסייה הכללית נמנעו ממערכות בריאות.
ד"ר רועי צוקר, מנהל תחום רפואת להט"ב, איכילוב: "לאוכלוסייה הבוגרת בקהילה הגאה יש יותר מחלות כרוניות, הם סובלים יותר מבעיות שקשורות לבדידות, דיכאון חרדה. חלק מאותם אנשים יצאו מהארון בגיל מאוד מאוחר אחרי שהם חיו חיים שלמים כהטרוסקסואלים. האנשים האלה הם קצת כמו ילדים בני 20 שלא מכירים את העולם הזה"
"לדבר הזה יש השלכות גם היום. אנחנו רואים במחקרים בעולם שלאוכלוסייה הבוגרת בקהילה הגאה יש יותר מחלות כרוניות, הם סובלים יותר מבעיות שקשורות לבדידות, דיכאון חרדה. חלק מאותם אנשים יצאו מהארון בגיל מאוד מאוחר אחרי שהם חיו חיים שלמים כהטרוסקסואלים כביכול. האנשים האלה הם קצת כמו ילדים בני 20 שלא מכירים את העולם הזה. הרבה פעמים הם עושים טעויות כולל קיום יחסי מין לא מוגנים – כל הדברים האלה שאנחנו בשאיפה רוצים ללמד ילדים בני 16. פתאום זה הופך למאוד רלוונטי גם בשבילם".
לדברי ד"ר צוקר, גם חוסר הידע בקרב הצוותים הרפואיים היווה מכשול עד עתה. "במסגרת סקר שעשינו בסוף 2021 בחברה לרפואת להט"ב שאלנו 600 אנשי צוות רפואי איך הם חושבים שהידע שלהם ברפואת להט"ב: 75% ענו שהידע שלהם בינוני ומטה ו-4% אחוזים אמרו שהם נחשפו לרפואה מותאמת לקהילה הגאה רק כקונספט, כמשהו שצריך לדעת".
כחלק מתהליך בניית המרפאה יצא ד"ר רועי נוי, מתמחה בגריאטריה בבית החולים איכילוב, להשתלמות ארוכה בת חצי שנה בנושא רפואת להט"ב לגיל השלישי בבית חולים "מאונט סיני" בניו יורק. המשרד לשוויון חברתי ומשרד הבריאות מימנו את ההתמחות וגם את תקן העו"ס במרפאה.
"אנחנו רואים בקרב המטופלים אצלנו גם מורכבות רפואית יותר משמעותית. גם מורכבות חברתית וגם מורכבות חברתית-סוציאלית, וכל הדבר הזה משתקלל לתוך המצב הבריאותי שלהם", מסביר ד"ר נוי. "אנחנו יודעים שהקהילה הלהט"בית סובלת לאורך השנים מפחות אינטראקציה מהממסד הרפואי, בין אם זה בגלל אפליה, הדרה או חשש מהן.
"אנשים פחות הולכים לבדיקות, פחות עושים מעקבים או מקפידים על הטיפולים. יש גם את העניין של כל המטופלים עם HIV - ההזדקנות שלהם גם שונה וצריך להתייחס אליה. כשאנחנו רואים אותם בגיל המבוגר הם נוטים להיות עם יותר מחלות ועם מחלות פחות מאוזנות, פחות מעקב. זו סיטואציה מורכבת".
המטרה: יצירת מרחב בטוח למטופלים
אך כאמור, זהו רק נדבך אחד מתוך הקשת הכוללת של הבעיות שבהן מתכוונת המרפאה לטפל. "אנחנו גם יודעים שאנשים בקהילה מגיעים הרבה פעמים מרקע סוציאלי יותר מורכב", מוסיף ד"ר נוי. "ללהט"בים יש פחות ילדים, רשת התמיכה המשפחתית שלהם שונה - יש פחות הסתמכות על משפחה ביולוגית ויותר הסתמכות על משפחה נבחרת. זה מאוד משפיע על הצורה שבה אנשים מקבלים טיפול ותמיכה בגיל המבוגר".
אתגר נוסף הוא המגורים. "בישראל אין מוסדות סיעודיים או מוסדות מגורים לקהילה הגאה. לאנשים מהקהילה הלהט"בית מאוד קשה להגיע למקומות האלה מתוך חשש שתהיה פחות קבלה מהצוות ומשאר המטופלים במקום. זו מורכבות נוספת. יש גם המון הבדלים בין אנשים שהם מהקשת הטרנסג'נדרית לבין הומואים ולסביות מבחינת המצב הסוציאלי, מבחינת תעסוקה.
ד"ר רועי נויצילום: המרכז הרפואי איכילוב"בטרנסג'נדרים קיים הטיפול ההורמונלי שהוא גם פקטור מאוד משמעותי בהזדקנות. אנחנו בגריאטריה מאוד מנסים להסתכל על כל האספקטים שמשפיעים על המטופל – הרקע הסוציאלי, בריאותי, חברתי - וכל זה בא לידי ביטוי בצורה מאוד משמעותית ושונה בקהילה הלהט"בית".
בנוסף לגריאטר מוסמך עם התמחות ייחודית, כחלק מסל השירותים שתציע המרפאה, יהיו שירותים סוציאליים שיינתנו על ידי עובד סוציאלי של בית החולים. בנוסף, המרפאה תעבוד בצמוד עם ארגוני הקהילה וקבוצות הלהט"ב לקהילה הבוגרת השונות הנמצאות ברחבי הארץ.
"המטרה שלנו היא להפוך את המרפאה למרפאה רב-תחומית שכל ייעודה הוא לטפל בקהילה שהולכת ומתבגרת ולתת את המענה הייחודי לבעיותיה", אומר ד"ר צוקר. " זה מתחיל עם הגריאטר והעובד הסוציאלי, וכמובן שאם יש צורך אנחנו נחבר לדיסציפלינות השונות בבית החולים, שם יימצא שגריר לכל נושא – מפרוקטולוגיה ועד פסיכיאטריה. זה משהו שנלמד ונגדל לתוכו. הכל יהיה תלוי בביקוש של הדברים. זה מאוד תלוי כמה אנשים ישתמשו וירגישו בטוח".
ירון פריידברג, חבר הקהילה הלהט"בית: "עצם העובדה שהמחלה והפציינט הם אלה שמקבלים את מלוא תשומת הלב ולא המבנה המשפחתי של החולה, נותן את האפשרות להגיע ולהתרכז בבעיה הרפואית. אם בנאדם שנמצא בארון מגיע ומקבל טיפול מבלי לחשוש ומבלי לפחד זה חשוב"
"המשך המעקב תלוי באיך שהמרפאה תתגלגל, אך המטרה היא שיהיה איתנו עובד סוציאלי שפועל ונמצא בקשר גם עם גורמים בקהילה, בין אם אלה עובדים סוציאליים בעירייה, במוסדות השונים ובקופות החולים", מוסיף ד"ר נוי.
לדברי ד"ר צוקר, המטרה היא גם ליצור מרחב פתוח שבו מטופלים יוכלו לבוא, לדבר על הכל ולקבל מענה שלא תמיד ניתן לקבל מרופא המשפחה שלהם. "בגלל שזה קורה בבית החולים, יש לנו יכולת לעשות את זה בצורה קצת יותר דיסקרטית – זה גם יתרון משמעותי", הוא מציין. "בנוסף לזאת, חשוב לזכור שזו מרפאה ייחודית שאין לה מענה במקום אחר. הרבה פעמים יש נטייה לקופות להגיד 'יש לנו כבר גריאטר, הוא מבין בהכל', אך אני חושב שהקופות צריכות להבין שמדובר פה במשהו חדשני שיכול להועיל למטופלים ולמטופלות שלהם. גם בקהילה הטרנסית יש אוכלוסייה מזדקנת וגם בקהילת הלסביות. יש היבטים שצריך לתת עליהם את הדעת".
כיצד המרפאה מתכוונת להתמודד עם תחושות הבדידות, החרדה והדיכאון שמאפיינות לעיתים קרובות את הקהילה בגיל השלישי?
ד"ר נוי: "התא המשפחתי הוא לא קלאסי, אנשים מזדקנים עם הרבה יותר בדידות. בקהילה יש גם יותר שכיחות לדיכאון. אם מסתכלים על טרנסג'נדרים, שם המספרים אף יותר גבוהים עם שכיחות מאוד גבוהה לאובדנות וניסיונות אובדניים. זה משמעותי. מבחינת הצד הרפואי, חשוב לראות מה דורש אבחנה טיפול ומעקב, אם זה טיפול פסיכותרפי או תרופתי. זה דבר אחד שקיים.
"אספקט מאוד חשוב ומרכזי פה הוא גם האספקט החברתי, הקשר עם גורמי תמיכה בקהילה. לראות שיש תמיכה חברתית כשצריך. גם הקשר עם ארגונים גאים: אפשר לייצר קשרים ולתת מענה גם לדברים האלה. באופן כללי יש מוסדות יום ויש מועדוניות שגם אליהם ניתן לפנות ולקשר אנשים מסוגרים. אלה דברים שמאוד עוזרים".
ומה הלאה מכאן? מה החזון לעתיד?
ד"ר נוי: "המטרה היא שתהיה מרפאה שתספק לנו את האפשרות לתת את המענה הזה לאנשים. לאן הדברים יתפתחו ומה יהיו הצרכים – רק הזמן יגיד. זה נושא מאוד חדש שרק הולכים ומבינים אותו. השאיפה היא לעזור לאנשים ואנחנו נצטרך להבין איך לעשות את זה בצורה הכי טובה".
ד"ר צוקר: "אחת השאלות שאני מקבל בלי סוף זה מתי יפתחו בית אבות לקהילה. זו באמת שאלה טובה כי בסוף אפשר לעשות את ההתאמות כמו שאנחנו עושים בתוך מערכות שונות בתוך בתי אבות, בתוך מקומות כמו מרכזים לקשיש. מאוד יכול להיות שהצורך הזה יעלה בעתיד כעוד צורך שצריך לעשות איתו משהו בקטע יזמי".
חברי הקהילה הגאה הבוגרים: "שינוי מבורך"
על אף שמעולם לא הסתיר את זהותו המינית ולכן לדבריו לא נתקל בקשיים מול המערכת הבריאותית בישראל, ירון פריידברג (60) מתל אביב סמוך ובטוח שהקמתה של המרפאה החדשה מהווה ציון דרך מבורך בחיי הקהילה בישראל.
"אני קצת יוצא דופן בכל הקטע הזה, מעולם לא הייתי בארון, אני לא מתחשבן בכלל בקשר לנושא הזה, אבל אני נמצא במיעוט", הוא אומר. "אני חבר בקבוצה שנקראת קשת הזהב שמהווה מועדון לגברים גאים בגיל השלישי ורובם אמרו שהם נתקלו בקשיים בהקשר הזה".
מאיזו בחינה?
"לא נוח להם. תמיד שואלים אותם אם יש להם בת זוג. כשבנאדם בגיל הזה אומר שאין לו בת זוג רופאים יכולים להסיק שתי מסקנות – או שהוא אלמן או שהוא הומו. אני לא אגיד שהם מתביישים כמו שהם מרגישים אי-נוחות. בגיל מסוים אתה יכול להיכנס לרופא יחד עם בן או בת הזוג שלך ואם מגיע בן זוג הרופא שואל 'מי זה'. יש כאן בעיה שהפציינט מתמודד פה עם הרמת גבה. יש רופאים שלא כל כך מאושרים שיושב מולם מישהו שהוא הומוסקסואל, גם לרופאים יש דעות קדומות.
"רוב האנשים בקבוצה שלי הם אנשים שהיו נשואים ואחר כך יצאו בגיל מסוים מהארון, הם לא מרגישים את כל הנוחות שאני יכול להרגיש מול רופא. אם אדם כזה יכול להגיע למרפאה שבה לא מרימים גבה ולא שופטים אותו ולא מתחילים לתחקר אותו על בן הזוג שלו או על בן המשפחה שמגיע, זה עושה את החיים הרבה יותר קלים".
גם שרה גרוס (79) מגבעתיים חולקת תחושות דומות. "אני עצמי לא חוויתי קשיים", היא מסבירה. "לי ולבת זוגתי יש רופאת משפחה פתוחה ונהדרת. יש לנו מערכת יחסים שגובלת בחברות ואנחנו לא מרגישות ממנה דעות קדומות אפילו שהיא אישה דתייה, כך שאני לא מדברת על קשיים אלא על איזשהו צורך שהוא מאוד מבורך – להגיע למקום שמבין אותך, שמקבל אותך, שהוא רק עבורך. לא כל לסבית יכולה להגיד לרופאה שלה שהיא לסבית. זה משהו מאוד אישי. אני חושבת שאצל כל אחת זה ישפר את חייה".
"עצם העובדה שהמחלה והפציינט הם אלה שמקבלים את מלוא תשומת הלב ולא המבנה המשפחתי של החולה, נותן לחבר'ה את האפשרות להגיע ולהתרכז בבעיה הרפואית", מוסיף פריידברג. "ממש כמו שאתה נכנס לבית קולנוע: אף אחד לא שואל אותך שום דבר. אתה משלם, מקבל כרטיס ונכנס. אותו דבר כאן: מתרכזים בבעיה של הבנאדם. חלק גדול מהאנשים נמצאים בארון. אם בנאדם שנמצא בארון מגיע ומקבל טיפול מבלי לחשוש ומבלי לפחד זה חשוב. זה מאוד חשוב".
"מכיוון שאנחנו מן קהילה קצת אחרת ושונה, טוב שיהיה לנו כזה דבר", מסכימה גרוס. "יש המון נשים בודדות בקהילה שלא תמיד יש להן איזו חברה או איזה בן משפחה שילווה אותם. אנחנו עובדות על זה בקהילה במסגרת ארגון 'בשלה' אך בנוסף לזה, אם יהיה לה מקום כזה שהיא תדע ותכיר את הרופא או הרופאה והיא באה למקום מוכר ולא כל פעם צריכה להציג את עצמה מחדש, אני חושבת שזה עבודה קודש. באמת".
גרוס מציינת כי עצם העובדה שלקהילה יש מקום שבו כל אחת ואחד יכולים להרגיש בו בנוח, יכול לסייע לשיפור הבריאות בפני עצמה. "ההרגשה היא יותר הרגשה של בית ואני חושבת שזה חלק מהבריאות – הקבלה הזאת, השייכות ללא ביקורת וללא שיפוטיות. כשהאבן הגדולה הזאת של החשש אם להגיד או לא להגיד יורדת ממך זה עצום. אני מאחלת למרפאה יישר כוח ובהצלחה ומברכת על זה מכל הלב. בתור היפוכונדרית ידועה זה מאוד מרגש אותי", היא מסכמת בחצי הומור.
