ד"ר ניצן בלטרן, היא מתמחה במחלקת פתולוגיה במרכז הרפואי וולפסון ותפקידה הוא לזהות את החללים באמצעות דגימות DNA וגם לחקור את נסיבות המוות. כשלושה ימים לאחר השבת השחורה היא גויסה למילואים ליחידה 6017, היחידה לזיהוי חללים - יחידה מקצועית של חיל הרפואה.
"לאורך כל הדרך הגיעו מקרים יותר ופחות מורכבים. התעסקנו רק בחללי צה"ל ולא באזרחים. הזיהוי נעשה על פי לפחות שני פרמטרים, כמו היכרות אישית, צילום דנטלי, DNA וטביעת אצבע".
ביומיום, עובדת ד"ר בלטרן (37), נשואה ואם לשלושה מקיבוץ ניצנים, במעבדה ומאבחנת גידולים ומחלות לא גידוליות. "לצערנו, מדובר בכמות גדולה של הרוגים ומראות מאוד קשים שלא רואים ביומיום. אני משתדלת לנטרל את עצמי ולהיות הכי מקצועית, אבל זו התמודדות לא פשוטה.
"בימים הראשונים הייתה הרבה עבודה. באחד הלילות חלמתי שאני בעבודה וממשיכה את העבודה בחלום, נותנת הוראות. זו עבודה עם הרבה אחריות ולחץ. ליחידה גויסו רופאים מהרבה תחומים, והעבודה חייבת להיות מאוד מדויקת. הצבא עשה עבודה מאוד טובה בזיהוי. עבודה כזו מכניסה לפרופורציות, ואני מרגישה שזה המינימום שאפשר לעשות למען החיילים שהקריבו את חייהם", היא אומרת.
קראו עוד:
צוותי רפואה רבים מצאו עצמם מגויסים עם פרוץ המלחמה. העבודה הרפואית של העורף פינתה את מקומה לצורך להתגייס לטיפול במאסות האדירות של הפצועים והמתים של השבת השחורה, וגם של הימים שהגיעו אחריה.
ד"ר גילעד חן: "נשלחתי בעבר למשימות הצלה בעולם, לבתי חולים שדה, אבל כשזה משלך, העם שלך שנשחט, ואתה יודע שזה יכול לקרות ביישוב שלך, התחושות קשות מנשוא"
ד"ר גילעד חן (51), נשוי ואב לארבעה ממושב שדה יעקב, רופא בכיר ומנהל מלר"ד ילדים במרכז הרפואי העמק מקבוצת כללית, שייך במילואים לגדוד רפואה של אוגדה 98 ומשמש כמנהל הרפואי של הגדוד. באותה שבת בבוקר, אחרי מניין מוקדם של שמחת תורה, הוא עלה על מדים. "בצהריים כבר הייתי בעוטף. כוחות הרפואה ובכלל כל כוחותינו היו מפורקים מכל בחינה. מיד התארגנו על ציוד מלא והפכנו לחפ"ק רפואי. בנסיבות הקיימות, בוודאי שהיינו חשופים לסכנות - הייתה סביבנו לחימה של ממש. היינו צריכים לפנות גופות בשעה שמחבלים צצים במפתיע וברקע ירי, חדירות. תפקידנו הרשמי היה לפתוח מעין בית חולים שדה נייד עם יכולות של חדר ניתוח ולתת טיפול איכותי.
"היחידה שלנו מורכבת מרופאים ותיקים שנותנים עורף רפואי לאוגדה, ויש בצוות חובשים, פרמדיקים, אחים של חדרי מיון וטיפול נמרץ. בפועל היינו סבלים, עטפנו ואספנו, פינינו את כל כפר עזה, וזה היה נורא - הכול שרוף, ואתה קולט את השקט במקום שבו היו חיים.
"נשלחתי בעבר למשימות הצלה בעולם, לבתי חולים שדה, אבל כשזה משלך, העם שלך שנשחט, ואתה יודע שזה יכול לקרות ביישוב שלך, התחושות קשות מנשוא. למצוא אמא ובן שנרצחו ולצידם קביים. אישה מבוגרת עם המטפלת שלה. צוותי כוננות גיבורים שנפלו. ארוחת בוקר שנשארה על השולחן כמו שהיא. התיק של האישה מונח בצד. שלטים פוליטיים מכל הגוונים שפתאום איבדו משמעות. כשהתגייסתי בזמנו, סבתי ניצולת השואה אמרה לי שהיא גאה, ושבזכותנו זה כבר לא יקרה שוב. נכשלנו. זה קרה".
הוא מספר שהוא למד לתפקד גם מול המראות הקשים ביותר: "עשרים שנה שאני עובד בחדרי הלם וחדרי החייאה ויודע לעשות את הסוויץ' בראש, מגילעד הרגשי לאיש המקצוע, לרופא. זה מאפשר לי לתפקד עניינית ולהיות הכי ממוקד ולהציל את הילד. ברור שתמיד יש אמפתיה והתייחסות להורים, אבל זה מקצועי.
"כשנכנסתי לכפר עזה, שוב הסוויץ' פעל כדי לא להתפרק. ברור שיש שברים וסדקים ודמעות. אחרי המלחמה יהיה זמן, ויהיה חשוב להתעסק ברגש ולא להתעלם. כרגע אני מתמקד בעשייה, ודווקא כדי להקליל, וכדי לגרום למשפחה לדאוג פחות ולהתמודד עם המצב, אני שולח סרטונים שבהם אני מדבר, מראיין חבר'ה ומשתמש בהומור ככל האפשר לאיזון הרגשות". צפו באחד הסרטונים:
יעל להר (47), נשואה ואם לשלושה מרחובות, סגנית מנהל מכון הדימות במרכז הרפואי קפלן מקבוצת כללית, גויסה למילואים שבועיים לאחר פרוץ המלחמה. גם במילואים היא רנטגנאית, ושייכת לחיל רפואה, כחלק מצוות גדול שעוזר בזיהוי חיילים ומבצע סי.טי לחללים במחנה שורה. "באותה שבת הייתי בבית והתחלנו לקבל ידיעות. הקפצנו את כל הכוננים והוכרז מצב חירום. בנוסף, הבן שלי בטירונות בסיירת הנח"ל, והמחשבות התחילו לרוץ".
היא מספרת שבשבוע הראשון העבודה הייתה אינטנסיבית מאוד: "בעבודה שלנו אנחנו מכירים מצבים של טראומות ביומיום, אבל אנחנו מבצעים סי.טי בנסיבות ובתנאים אחרים. זה היה מאוד קשה, אבל היה לנו חלק משמעותי בשרשרת של הזיהוי. כשאנחנו מצליחים לעזור בזיהוי, זה הכי חשוב שיש".
"נמצאת במקום שזקוקים לי יותר מכל"
סופי וחניש (30), אחות טיפול נמרץ במרכז שניידר לרפואת ילדים מקבוצת כללית, רק חזרה מפריז אחרי שקיבלה הצעת נישואין רומנטית - היישר לאירועי השבת השחורה. וחניש משרתת במילואים כקצינה בגדוד חילוץ של מחוז חיפה, וגויסה למילואים שבוע אחר כך. היא הייתה הייתה לוחמת בפלח"ץ (פלוגות חילוץ והצלה) ובין השאר התמקצעה בחילוץ ואב"כ, אבל בימים אלה היא אחראית על חילוץ במקומות שבהם נפלו טילים. "אנחנו ערוכים לכל תרחיש, מבצעים כל הזמן תרגילים ואימונים, דרוכים תמיד, מסייעים באבטחה בבתי המלון שבהם שוהים מפוני העוטף והצפון ומנחים את הציבור ואת הצוותים החינוכיים לגבי התנהלות בזמן חירום".
היא מספרת שהיא מתגעגעת לעבודה שלה, שעיקרה הצלת חיי אדם, אבל יודעת שהיא נמצאת במקום שבו זקוקים לה יותר מכל. "יש לו"ז לחוץ ועמוס במשימות, והרבה הלוויות שזה חלק מאוד קשה בתוך כל האירוע העצוב הזה. בימים הראשונים הייתי עם מפונים שיצאו מהתופת, ולא היה קל לשמוע את כל הסיפורים ולהכיל הכול, אבל זה בדיוק התפקיד שלנו, לספק ביטחון והרגעה. אנחנו לא לוחמים בחזית, והשליחות שלנו היא דווקא בעורף".
סיון מור יוסף (34) ממגדל העמק, אחות במלר"ד במרכז הרפואי רמב"ם ולוחמת קרקל בעברה, היא קצינת קישור של מכלול רפואה של מחוז צפון. תפקידה הוא לקשר בזמן אמת בין מד"א לפיקוד העורף. "אחד האתגרים באירוע הזה זו קבלת המידע על מספר ההרוגים וגודל האירוע כבר בהתחלה", היא אומרת.
"ברמה הלאומית זה אתגר כבד מנשוא, וברמה האישית העולם התהפך. יצאתי מהשגרה, מהעבודה, מכל החיים שלי. למזלי הוצבתי באותו בסיס עם אבא שלי, וזה היה מאוד מרגש. הביקור הראשון בבית היה אחרי שלושה שבועות. הלכתי לבקר במחלקה שלי ברמב"ם, זה חיזק אותי".
