הרופאים הישראלים שמצילים חיים באמזונס
(צילום: דורון קופרשטין)
בסיס חיל הים במנאוס, בירת מדינת אמזונס בברזיל. על רקע הים הכחול שנפרש מאחור, עומדים בדום מתוח כ-50 מאנשי הצי המקומי, מסודרים בשתי שורות מקבילות. במרכז עומד זקוף מפקד הבסיס ומצדיע לשגריר ישראל בברזיל, כשלצדו משלחת של חמישה רופאים מאיכילוב, שבתוך זמן קצר יעלו על אחת מספינות הצי למסע הומניטרי במסגרתו יוענק סיוע רפואי למקומיים המתגוררים על גדות האמזונס.
מצד שמאל מתחילה התזמורת הצבאית לנגן את "התקווה" בגרסה לא מוכרת אך מעניינת משלהם, לאחריו ינוגן ההמנון הברזילאי. הדום המתוח של אנשי הצבא נשמר באדיקות לאורך כל דקות ניגון ההמנונים. למרות הטקסיות, שבעיניים זרות נראית מעט מאולצת, קשה שלא להתרגש במעמד לא צפוי זה.
שלוש יממות קודם לכן. נמל התעופה בן גוריון, השעות הקטנות של הלילה. חמישה רופאים שהשאירו לשבועיים את המשפחות והמרפאות העמוסות שלהם מאחור כדי לקחת חלק במסע לצדו האחר של העולם. כדי להגיע לשם צריך לעלות על שתי טיסות שאורכות כמעט יממה שלמה. המשלחת כוללת את פרופ' תמר ספרא, מנהלת המרכז לסרטן האישה באיכילוב, פרופ' רונלה מרום, מומחית ברפואת ילדים ומנהלת מחלקת יילודים באיכילוב, הגינקולוג ד"ר רן נגר, הרופא המרדים ד"ר חיים גרינברגר ומי שעומדת בראש המשלחת – ד"ר רונית אלמוג, רופאת נשים בכירה שעומדת בראש ארגון ״מביאים חיים לעולם״ של בית החולים איכילוב.
כל אחד מהם מצויד בשתי מזוודות ענק מפוצצות עד אפס מקום, בנוסף לתיקי יד גדולים במיוחד. הייתי צנוע, אני חושב לעצמי, כשלצדי מזוודה בינונית, שגם היא חצי ריקה. כשנגיע למלון ויפתחו המזוודות אבין שרוב התכולה שתצא משם היא ציוד רפואי לימים שיבואו.
נוחתים בריו דה ז'נירו. מסע לא קצר לאורך קו החוף החשוך ואנחנו במלון. את שלושת הימים הבאים נעשה כאן, בעיר הגדולה. אחר-כך נצא למסע השייט הרפואי בנהר האמזונס.
ברזיל של למעלה, ברזיל של למטה
יש משהו מתעתע בריו דה ז'נירו, שמכונה על ידי תושביה "העיר המופלאה" בשל יופייה הטבעי, שכולל צוקים מיוערים העולים בתלילות לגבהים של מאות מטרים, איים טרופיים, חופים לבנים, ומפרצים רחבים. מצד אחד, היופי עוצר הנשימה הזה, בעיקר כשרואים אותו מלמעלה, כשמטפסים במעלה הר קורקובדו, שם עומד בגאון פסל ישו הגואל, אחד משבעת פלאי תבל החדשים.
ממרומו של ההר נפרשת לה אחת הערים היפות בעולם, עיר שהיא כמו מדינה קטנה – 1,200 קילומטרים רבועים, 40 קילומטרים של חופי ים מהיפים בעולם וכ-7 מיליון תושבים שגרים רק בעיר עצמה.
מלמטה, הסיפור מעט שונה ומורכב. לצד בנייני מגורים מפוארים בקרבת חופי הים ההומים תמיד, בשכונות כמו איפנמה, קופה קבאנה או לבלון, קמו להן בעשורים האחרונים על מורדות ההרים המקיפים את העיר שכונות עוני מרודות, רובן ככולן בבנייה בלתי חוקית של צריפי פח ובטון חשוף, הבנויים אחד בתוך ומעל השני עם חיבורים פיראטיים לחשמל ולמים.
אלו הן הפאבלות המוכרות, שאנשי ריו מעדיפים שנקרא להן "קומונידד", שכונה, תרגום פוליטיקלי קורקט מכובס. הפאבלות הפכו עם השנים למוקדי פשע מסוכנים ואחת לכמה זמן ניתן לשמוע שם גם קרבות יריות בין כוחות המשטרה, שמשתדלים לרוב שלא להיכנס לשכונות אלו, לבין אנשי ארגוני המאפייה המקומיים, שהלכה למעשה – שולטים במקום.
בעוד שאיכות החיים למטה, בשכונות היוקרה שנושקות לחוף הים, גבוהה במיוחד ומשתווה בסקרים עולמיים לאיכות החיים של מדינות כמו נורבגיה או שוודיה, בפאבלות הסיפור שונה לגמרי עם מדדי איכות חיים שזהים למדינות כמו אלג'יריה או תוניסיה.
לניגודים התהומיים האלו בין העושר הראוותני על רקע רצועת החופים, מהיפים בעולם, אל מול הפחונים המאולתרים ומבני הבטון במעלה ההרים, יש גם מחיר בריאותי. אמנם ברזיל יכולה להתגאות ברפואה מודרנית שמותאמת למאה ה-21, אבל לא כולם נהנים ממנה.
בלי בתי חולים, בלי מודעות. הפאבלות של ריו
בפאבלות, למשל, שמאכלסות מיליוני תושבים, אין בתי חולים, אלא מרפאות מקומיות קטנות. מעבר לטיפולים הבסיסיים המוצעים שם, גם רמת המודעות לבריאות, בכל היבט שהוא, נמוכה בקרב תושבי השכונות הללו.
למרות שבברזיל קיים חוק בריאות חינם לכל התושבים, תקצוב מדינת הענק הזו לבריאות הוא מהנמוכים ביבשת. זה יוצר מצב של בתי חולים ציבוריים שעובדים בחסר תמידי של כוח אדם מקצועי וציוד רפואי לצד רפואה פרטית משגשגת באיכות וברמה מערביים.
כשרוב תושבי המדינה מצויים בצד שאמור להסתפק ברפואה הציבורית הדלה, שיכולה לספק רק את הבסיס המינימלי, פעמים רבות מחלות, שבעולם המודרני כבר יודעים לצמצמן, נמצאות כאן בעלייה מתמדת.
סרטן השד, למשל, הוא סוג הסרטן הנפוץ ביותר בקרב נשים בברזיל, כמו במדינות רבות בעולם. אלא שכאן, בניגוד למגמה העולמית, שיעור התמותה מהמחלה נמצא בעלייה מתמדת. זה קורה בשל קשיים באבחון מוקדם שנגרם ממחסור חמור בכוח אדם ובציוד רפואי מתאים. בדיקת ממוגרפיה כאן היא מותרות ורק אחוז קטן מהנשים נבדקות. רובן הגדול של הנשים כלל לא מודעות לצורך בבדיקה כזו.
המצב אף מחמיר כשיוצאים מגבולות הערים הגדולות. בערים ובכפרים לאורך נהר האמזונס, בדיקת הממוגרפיה כמעט ולא בנמצא. וגם אם היו מכשירים כאלו באזורים הנידחים, לא היה מי שיתפעל אותם בשל מחסור בצוותים מקצועיים. כל האמור נכון גם לגבי בדיקות גינקולוגיות שגרתיות ובדיקות פאפ. התוצאה - אישה שחולה בסרטן שד תגיע לרופא בדרך-כלל בשלבים מתקדמים של המחלה, כשסיכויי ההישרדות קטנים.
זו הסיבה שמגיעות לכאן מדי שנה משלחות רפואיות מכל העולם כדי לסייע לצוותי הרפואה המקומיים לנסות ולצמצם את פער האימה שנוצר בין היכולות המוגבלות של שירותי הרפואה המקומיים לבין הביקוש בשטח.
דני זונשיין, שגריר ישראל בברזיל, שחזר לאחרונה לסיבוב שני בתפקיד, מכיר היטב את המדינה ואת אתגרי מערכת הבריאות הציבורית כאן. זונשיין יצר קשר עם הרשויות המקומיות ובעזרת רעייתו ליאורה, נספחת התרבות בשגרירות, סגנו יונתן גונן ושאר אנשי השגרירות, "תפרו" חבילת סיוע בדמות משלחת רפואית שתגיע לפאבלות של ריו ולאזור האמזונס. שגרירות ישראל בברזיל אף סייעה במימון עבודת המשלחת במדינה.
עידן רייכל וחנן בן ארי בכנסייה אוונגליסטית בריו
אל המשימה נרתם ארגון ״מביאים חיים לעולם״ שהוקם לפני ארבע שנים בבית החולים איכילוב. מטרת הארגון הראשונית היתה להפחית תמותה ותחלואה אימהית ועוברית במדינות מתפתחות. בהמשך הרחיבו את הסיוע לכלל המשפחה. במסגרת הפעילות מוקמים מחנות בריאות מאולתרים בשיתוף פעולה עם אנשי רפואה מקומיים. בראש הארגון עומדת ד״ר רונית אלמוג, רופאת נשים בכירה מבית החולים, שהספיקה כבר לצאת עם ארבע משלחות לבורמה, נפאל, ליבריה והודו. בכל נסיעה כזו עוברים תחת ידיהם של חברי המשלחת כ-1,000 מטופלים שזוכים לבדיקות של רופאי נשים, כירורגית שד, רופאי עיניים, ורופאי ילדים. ברזיל היא המדינה החמישית אליה מגיע הארגון.
התחנה הראשונה שלנו - ריו דס פדרס, אחת הפאבלות הגדולות והמאוכלסות בריו דה ז'נירו. בליווי משטרתי של שתי ניידות, אנחנו עוזבים את המלון. בדרך עוברים דרך כנסייה אוונגליסטית, בראשה עומד הכומר אמרסון פינרו, ידיד ישראל ותיק, שארגן עבור המשלחת את יום הטיפולים בפאבלה. פרננדה ברום, אשתו של הכומר, זמרת מוכרת בברזיל ובנם יצחק עולים לבמה ושרים לכבודנו בעברית מצוחצחת, כמעט נטולת מבטא, שירים של עידן רייכל וחנן בן ארי. מסתבר שנוהל השירים הישראלים קבוע כאן ומתקיים מדי יום ראשון לאחר התפילה.
ממשיכים. המיניבוס מפלס דרכו בין שכונות היוקרה של ריו עד שלפתע הנוף משתנה. כמה פניות במעלה הגבעות, ואנחנו בתוך הפאבלה. דקות מפרידות בין היופי השמימי של ריו לעליבות המרודה של שכונת העוני הזו. הרחוב הראשי בנוי משורות של בתי בטון חשופים וכעורים, שבנויים בצפיפות גדולה. המקומיים ממליצים שלא להגיע לכאן לבד, ללא ליווי משטרתי. רמזים לסכנה פוטנציאלית ניתן לראות כשמפעם לפעם חולפים על פנינו נערים צעירים, על גופם תלוי כבשגרה רובה M16 וברוב המקרים תחוב בכיסם גם אקדח.
מגיעים לכנסייה המקומית בכביש הראשי. בחדרונים הקטנים מאחור כבר מתמקמים הרופאים המקומיים ומקבלים בשמחה את עמיתיהם הישראלים. אלא שמטופלים – עדיין אין. מסתבר שהליווי המשטרתי עמו הגענו לכאן הרתיע את אנשי המקום מלהיכנס. הרופאות המקומיות יוצאות לרחובות הסמוכים ומשכנעות את התושבים לבוא להיבדק. עבודת השטח עובדת. שעה מאוחר יותר ואולם הכנסייה כבר מלא נשים עם ילדיהן, שממתינים בשקט ובסבלנות מופתית לתורם. בחדרים הקטנים יפגשו את הצוותים הרפואיים לבדיקות שבארץ ובשאר העולם המערבי נחשבות לשגרתיות, אלא שכאן, בפאבלה, ספק אם יזכו לבדיקות נוספות כמו אלו במרפאות המקומיות.
הטיפולים שונים ומגוונים - מבדיקות עיניים לילדים דרך אבחון פסיכולוגי ועד בדיקות לגילוי סרטן שד או סרטן צוואר הרחם. כל אישה והמטען שלה, והרופאים בשטח עושים את כל המאמצים לסייע.
רוזה, אישה בשנות העשרים לחייה מגיע עם בנה בן ה-3 ומראה לרופא המקומי את הפצע הגדול שעל זרועו, שלא נרפא כבר כמה שבועות. הרופא נותן לה מרשם למשחה טיפולית. "אם היינו בישראל", לוחשת לי אחת הרופאות הישראלית, "היא היתה מקבלת משחה אחרת שהיתה פותרות את הבעיה תוך יומיים. פה זה פשוט לא קיים בבתי המרקחת".
ההבדל הזה בין הרצוי לבין המצוי מלווה את המשלחת לאורך כל היום. כך למשל כשמגלה אחת הרופאות הישראליות ממצא חשוד אצל מטופלת וכבר רושמת לה הפנייה לבדיקה יותר מתקדמת בבית החולים לבירור העניין, לוחש לה הרופא המקומי שזה פשוט לא יקרה כי הבדיקה הזו כרוכה בעלות כספית גבוהה ואין סיכוי שהאישה תוכל לממן אותה. וזה מתאר בדיוק את המצב כאן בברזיל. הבדיקה הרצויה קיימת, בוודאי. אבל הרוב פשוט לא יכולים לאפשר לעצמם אותה.
נפרדים מריו דה ז'נירו ועולים לטיסה של ארבע שעות וחצי למנאוס, בירת אמזונס. העיר הזה משמשת כבסיס יציאה לכל מי שאי פעם טייל בנהר האמזונס וביערות הגשם המקיפים אותו. למרות שאמזונס היא המדינה הגדולה בברזיל, מערכת הבריאות כאן, שאמורה לשרת למעלה מ-4 מיליון מקומיים, נחשבת לגרועה בברזיל.
אמזונס: כשאין בתי חולים בשטח, יש אותם בנהר
במדינה הזו עדיין מלקקים את הפצעים שהותירה כאן מגפת הקורונה. בשל התנאים הסניטרים הגרועים ברוב המקומות כאן, הנגיף התפשט במהירות, ועד מהרה כל מערכות הבריאות במדינה ובעיר הבירה שלה קרסו. בתי החולים המעטים קרסו מהעומס, מלאי החמצן אזל וחולים קשים פשוט נחנקו למוות בביתם. מספר מקרי המוות חסר התקדים בשנתיים של המגפה הוביל לירידה של 3.5 שנים בתוחלת החיים במדינה, יותר מכפול מהירידה הממוצעת בתוחלת החיים בכל ברזיל.
13 צפייה בגלריה
הצוות הישראלי מאיכילוב שהגיע לסייע לברזילאים. מימין: פרופ' תמר ספרא, ד"ר חיים גרינברגר, פרופ' רונלה מרום, ד"ר רונית אלמוג וד"ר רן נגר
(צילום: דורון קופרשטין)
גם בלי הקורונה מדובר באזור בעייתי מבחינה כלכלית ובריאותית. תושבי האמזונס סובלים מאי שוויון בולט בהכנסה ונאלצים להסתפק בשירותי בריאות מצומצמים ודלי תקציב, שגם הם מרוכזים רובם ככולם בעיר מנאוס. גם התנאים הגיאוגרפיים לא תורמים למצב. מדינת אמזונס פרוסה על כ-1.5 מיליון קמ"ר, רובם יערות הגשם המפורסמים שמקיפים את נהר האמזונס ואת יובליו הרבים. 4 מיליון התושבים כאן מפוזרים על פני השטח הענק הזה, ולעיתים בין כל בית מפרידים כמה קילומטרים טובים. "עיר" נחשבת כאן לאזור שמאוכלס בכמה עשרות בתים, ולכן מעולם לא הוקמו במקומות אלו מרפאות משוכללות, שלא לדבר על בתי חולים.
עוד בשנת 1949 הגו שלטונות ברזיל פתרון לצרכים הרפואיים של האנשים שחיים בקהילות לאורך נהר האמזונס. הם הפכו את אחת מספינות המלחמה של הצי הברזילאי לבית חולים צף, והחלו לשוט לאורך הנהר, לעצור במקומות המיושבים ולהעניק טיפול רפואי למקומיים. בשנים הראשונות צוות הספינה אפילו סיפק לתושבים מזון ואפשר להם לעלות לסיפון ולהשתמש במקלחות החמות.
בכל מה שקשור בשירותי רפואה, לא הרבה השתנה באזור מאז אותן שנים, אולם מאז שכלל הצי הברזילאי את מעורבותו בטיפולים הרפואיים המוענקים למקומיים וכיום פועלות לאורך הנהר ארבע ספינות רפואיות שכל תפקידן למצוא נקודות יישוב לאורך הנהר ולהציע שירותים רפואיים לתושבים ללא תשלום. "אנחנו מגיעים לכל נקודת ישוב פעמיים בשנה", מספר מפקד הצי הרפואי ומוסיף, "אבל לפעמים מזג האוויר הקשה לא מאפשר לנו לעשות זאת".
זה מלמד על מצבם העגום של תושבי המקום. כשמדובר בפציעה קלה, שפעת עונתית, צינון או דלקת ריאות קלה, האחות במרפאה המקומית אמורה לפתור את העניין עם האמצעים העומדים לרשותה. מחלות קשות יותר או תאונות, המצריכות טיפול דחוף ומורכב יותר? האופציה היחידה היא פינוי מוטס לעיר הגדולה מנאוס, אם דבר כזה אפשרי, לוגיסטית וכלכלית.
13 צפייה בגלריה
שגרה על הספינה. מימין: ד"ר חיים גרינברגר, פרופ' רונלה מרום ופרופ' תמר ספרא
(צילום: דורון קופרשטין)
המשלחת הישראלית מצוותת ל-U19, ספינת מלחמה שהוסבה כולה לבית חולים צף. בקומת הכניסה, לאורך מסדרון צר וארוך ממוקמים חדרי הטיפולים. שני חדרים של רופאי שיניים, מכשיר ממוגרפיה שממוקם בחדר אחר, מכשיר CT בחדר נוסף ומספר חדרי בדיקות נוספים.
אותנו מעלים לקומת מגורי הצוות ואנחנו מחולקים לחדרים שפונו במיוחד עבורנו. שניים בחדר שגודלו 1.40 על 2.40 מטר עם חלון עגול קטן הצופה לנהר. יש כאן מיטת קומתיים, ארונית ושולחן עבודה קטן. מקלחת ושירותים משותפים - בהמשך המסדרון. בסמוך לחדרי המגורים, חדר אוכל שמאויש סביב השעון בתורנויות מסודרות ומטבח, שלמרות המגבלות, מצליח לנפק ארוחות סבירות בהחלט, שרחוקות שנות אור ממה שמוכר לנו הישראלים כארוחות צבאיות.
הצוות, שמורכב מאנשי רפואה וסגל מקצועי של הספינה, משתדל להיענות לכל הבקשות והצרכים בצורה אדיבה ומנומסת, תוך שמירה על כללים צבאיים נדרשים. 24 שעות אל תוך השייט, היחסים כבר הופכים חמים יותר והשיחות שמתחילות על שולחן ארוחת הערב נמשכות אל תוך השעות הקטנות של הלילה.
13 צפייה בגלריה
הזדמנות של פעמיים בשנה. הרופאים מאיכילוב ביחד עם צוות הספינה בדרכם ליום טיפולים על גדות האמזונס
(צילום: דורון קופרשטין)
אחרי התארגנות קצרה בחדרים, מוכנים ליציאה למשימה הראשונה. הספינה מפליגה אל עבר מקום היישוב הקרוב, כפר קטן שמורכב מכמה עשרות בתים נמוכים, שממוקמים מסביב לכנסייה גדולה. החום כאן בלתי נסבל, כמעט 40 מעלות עם לחות מעיקה, שאופיינית לאזור הנושק לקו המשווה.
בטקסיות טיפוסית למדינה, צועדים אל מרכז הכפר חיילי הצי הברזילאי, בראשם הקפטן ולצידו צוות הרופאים מישראל. הליכה קצרה ומגיעים למרפאה המקומית. הצוות הרפואי של הספינה ממקם צידניות עמוסות תרופות בחדר אחד, שהופך לבית מרקחת מאולתר. בשאר החדרים מתפרסים רופאי איכילוב. המתורגמנים מפורטוגזית לעברית - השגריר זונשיין וליאורה, רעייתו.
פרופ' תמר ספרא מאמצת את החדר הראשון, מגביהה את כיסא רופא השיניים שבמרכזו והופכת אותו לחדר בדיקות גינקולוגיות. ד"ר רונית אלמוג מוצאת שלט גדול, שזרוק בפינת החדר והופכת אותו למחיצה בין עמדת הבדיקה המאולתרת של פרופ' ספרא לעמדת הבדיקה שלה ושל הגינקולוג ד"ר רן נגר.
פרופ' רונלה מרום מתחילה לקבל ילדים בחדר סמוך ובחדר אחר ד"ר חיים גרינברגר, רופא מרדים בהתמחותו, מקבל מטופלים עם בעיות רפואיות כלליות. בחוץ, בחום ובלחות הנוראיים יושבים בסבלנות מופתית תושבי הכפר, רובן נשים עם ילדים, שמנצלות את הביקור הדו-שנתי של ספינת הצבא הרפואית.
"הנשים שבאות לכאן מגיעות עם בעיות ספציפיות שקשורות אליהן או לילדים שלהן", אומרת ד"ר אלמוג. "אנחנו על הדרך מציעים להן לעבור בדיקות לגילוי סרטן שד או סרטן צוואר הרחם, בדיקות שבשגרה כמעט ולא קיימות כאן".
במקרים בהם נדרש בירור נרחב יותר, נשלחים המטופלים לספינה, שם ממתין להם צוות רפואי נוסף עם ציוד משוכלל יותר, שאינו נייד.
לאבחן בעיות שלא היו יכולים לעלות עליהן
הבעיות הרפואיות מגוונות, מאישה צעירה שמתלוננת על כאבים חזקים בזמן יחסי מין ועד קשיש שחצה את גיל 70 שסובל מאי ספיקת לב ולא מטופל בתרופות מתאימות.
"התרומה שלנו כאן היא הרבה מעבר למתן מענה רפואי מידי לאנשים האלו", אומרת פרופ' תמר ספרא, "עם הציוד הנייד המשוכלל שהבאנו אנחנו יכולים לאבחן בעיות, בעיקר אצל נשים, שבמציאות בה הן חיות, לא יוכלו לעלות עליהן. לעיתים, זה חשוב הרבה יותר מהטיפולים עבורם הן הגיעו למרפאה".
המקומיים, מלאי תודה – שלווים, מנומסים וסבלניים, גם אם נדרשו לחכות חצי יום בתור בחוץ, בחום ובלחות בלתי נסבלים. התקשורת הברזילאית גם היא מפרגנת, בכל מקום אליו אנחנו מגיעים, מחכים לנו נציגים מהתקשורת הארצית והמקומית ושפע כתבות מתפרסמות באתר החדשות ובתחנות הטלוויזיה על המשלחת הישראלית שהגיעה לסייע לברזילאים.
לקראת סוף היום, רגע לפני שחוזרים לספינה, הצוות הישראלי מוציא מהתיק את דגל ישראל, ומזמין את הצוות הברזילאי לצילום למזכרת בפתח המרפאה.
ערב יורד והספינה ממשיכה בדרכה ליעד הבא, על רקע שקיעה מדהימה שצובעת את השמיים מעל נהר האמזונס באדום עז. אחרי ארוחת הערב מתקבצים הרופאים על הסיפון החיצוני האחורי. בסיפון הקדמי מועבר שיעור קרב מגע לארבעה מאנשי הצוות ובסיפון העליון מנצלים אחרים את שעות הפנאי לאימון בחדר הכושר המאולתר. מאוחר יותר, גם הקפטן יצטרף לקבוצת הרופאים והאווירה הצבאית-רשמית תישבר באחת בשיחות אל תוך הלילה.
ההשכמה כאן היא ב-6 בבוקר, אבל אין צורך בשעון מעורר. הקצין התורן מברך את כולם בברכת בוקר טוב במערכת הכריזה הפנימית ואף טורח ומקריא את תפריט האוכל היומי.
ארוחת בוקר זריזה ויוצאים ליעד הבא, אלא שבדרך מתברר שנקודת היישוב אליה רצינו להגיע כבר לא קיימת ותושביה עברו למקום אחר, ככל הנראה עקב מפגעי מזג האוויר. מה עושים? הקפטן עומד על הסיפון, עוצר סירה אקראית ומברר עם הדייג המקומי לאן עברו התושבים. שעת הפלגה נוספת ואנחנו שם.
13 צפייה בגלריה
ארוחת בוקר עם הצוות על הספינה. למטה מימין: ד"ר רונית אלמוג, ד"ר חיים גרינברגר, ד"ר רן נגר, צוות הספינה ופרופ' רונלה מרום
(צילום: דורון קופרשטין)
עשרות מקומיים כבר מתקבצים מחוץ למבנה עץ צנוע ובודד שכולל ארבע כיתות לימוד. הצוות המקומי כבר ממיין את המקרים והמשלחת הישראלית מתמקמת בחדרים. בחוץ ממתינים כמה עשרות מתושבי האזור, רובם הגיעו לכאן בסירות קטנות ממקום מגוריהם באזור.
מזל טוב, את בהריון מתקדם
הריטואל חוזר - בעיות שבשגרה, טיפול ראשוני עם הסבר להמשך, מרשם לבית המרקחת המאולתר והמלצה חמה לעבור בדיקות גינקולוגיות לנשים. ופתאום, הפתעה - אחת הנשים שהגיעה לכאן בכלל עם בנה שחווה כאבים ברגלו, גילתה בעקבות הבדיקה שהיא – מזל טוב! – בהריון, ועוד בחודש מתקדם. בעזרת מכשיר האולטרסאונד הנייד, היא אפילו יכלה לקבל הצצה ראשונה לעובר שגדל בבטנה.
"זה נדיר שאישה לא מודעת לזה שהיא בהריון, ועוד בחודש מתקדם", אומרת ד"ר אלמוג, "אבל במקומות כאלו הכל יכול לקרות".
מה הקושי הכי גדול בטיפול באזור כמו האמזונס?
"מעבר לעובדה שיש כאן תנינים ומלריה בשכיחות גבוהה, תנאי הסניטציה כאן הם גרועים. אפילו את מי השתייה שלהם הם אוגרים במכלים גלויים. זה מסביר את מגוון הבעיות הרפואיות כאן וגם עבורנו לא פשוט לעבוד בתנאים כאלו".
13 צפייה בגלריה
לגלות לאישה שהיא בהריון מתקדם. ד"ר רונית אלמוג וד"ר ד"ר רן נגר
(צילום: דורון קופרשטין)
ולא מתסכל אתכם להבין שעם כל הרצון הטוב, העזרה שאתם מעניקים היא טיפה קטנה בים?
"זה נכון. כמה שלא תטפל באנשים, תמיד יהיו אלפים אחרים שלא יקבלו טיפול בעיקר בגלל חוסר זמינות של מרפאות, רופאים או ציוד. אבל גם אם מדובר בטיפה בים, אז זה טיפה ועוד טיפה ובסוף זה מתאחד לים קטן. הציוד שאנחנו מביאים עימנו הוא ציוד ישן ממחסני בית החולים שבארץ כבר אין בו שימוש כלל. יש גם את העניין של להיות שגרירים של רצון טוב של מדינת ישראל, בסוף אנחנו מגיעים למקומות האלו ועושים פעילות התנדבותית חשובה שמביאה ערך מוסף למען תדמיתה של מדינת ישראל בעולם.
"בסופו של דבר", מוסיף דני זונשיין, שגריר ישראל בברזיל, "האימפקט של משלחת כזו על התדמית של מדינת ישראל בברזיל, מאוד חשוב. אמצעי התקשורת המקומיים כאן כיסו את העבודה של הרופאים לאורך כל הדרך וציבור גדול נחשף לפנים היפות של המדינה שלנו".
בתום יום הטיפולים סירות מסיעות אותנו אל הספינה, שבינתיים ניסתה להתקרב לחוף, שקעה בקרקעית הנהר, וחולצה על-ידי מעבורת שעברה במקרה. לילה נוסף על ספינת הצי הברזילאי, לאחריו מסתיימת המשימה. אני חוזר לישראל, הצוות מאיכילוב עדיין לא סיים ועלה לטיסה לגוואטמלה לשבוע נוסף של עבודה התנדבותית.
הכותב היה אורח משלחת "מביאים חיים לעולם" במסעה בברזיל
