קודם בואו נבדיל בין בושה לאשמה. רבים מרגישים בנוח לקחת אחריות על טעות שעשו. הם יחושו אשמה מסוימת, ייקחו אחריות וימשיכו הלאה. "הפלתי את הצלחת מהשולחן, אני מצטער". אך כשדברים נוגעים במקום עמוק יותר בעבר שלנו, במהות כבני אדם, כבר לא מתנצלים על מה שקרה, אלא על מי שאנחנו. פה הבושה: מראה חיצוני, מצב סוציואקונומי, אירועים במשפחה, צבע עור, זהות מגדרית ומינית, מבטא, עדה, דת ועוד.
הבושה אומרת שאנחנו לא מספיק טובים, ומכאן הפחד מדחייה. הפחד הזה, אם הוא מספיק חזק, גורם בדרך כלל לאחד משניים - לנסות ולשנות את עצמנו או לחפש מקום אחר שיקבל אותנו כפי שאנחנו. הניסיון להשתנות יגרום לקונפליקט שלנו עם עצמנו, מתח של אי-הלימה, ובסופו של דבר יהיו לכך השלכות על הבריאות הפיזית והנפשית.
קראו עוד:
ככל שזה מפתיע, אנחנו בעצמנו מעודדים בושה, פעמים רבות בצורה לא מודעת. כבני אדם אנחנו מייצרים תבניות ומשייכים אנשים אליהן. למשל, מצפים שלספורטאים יהיו יכולות ״על אנושיות״, שיתפקדו בשיאם, ואף ישברו שיאים, אם ניתן - בכל תחרות.
המדיה משדרת זאת לספורטאים והחשיפה מוסיפה ללחץ. גם בחיים הפרטיים משתמשים בתבניות, שביחד משכללות את ה"אמת" שלנו על הסביבה. כשמופיע מישהו שמנסה לאתגר את ה״אמת״, אנחנו מופתעים ומאוכזבים, מה שמעודד את האחר לחזור לאותה תבנית מוכרת. לדוגמה, אם מישהו נלחם כל חייו על קריירה מפוארת, מצפים ממנו שימשיך לטפס מעלה ומעודדים אותו, בעוד הוא חושב שאולי העומס גבוה מדי. הוא עלול לדחוף עצמו יתר על המידה ולהגיע לשחיקה ולמשבר. קיימת ציפייה שנהיה שונים מכפי שאנחנו תופסים את עצמנו ולהראות ביצועים מסוימים. אי העמידה בציפיות, יכולה להוביל לבושה על המהות של אותו אדם, וכתוצאה תוריד מערכו בפני עצמו.
הבושה נרכשת. לומדים מה הסביבה מצפה ומגיבים בהתאם, מאינטראקציות שמתחילות עם ההורים בינקות, וממשיכות במעגלים יותר רחבים ככל שגדלים. כשאי אפשר לעמוד בציפיות הסביבה בשל חוסר שליטה, ואף סופגים ביקורת, הבושה מגיעה. כשלועגים על מראה של ילד או מחרימים אותו. בושה. כשמתבגר "בארון" בעל זהות להט"בית שומע בדיחות של חבריו על אותה קהילה. בושה. כשאתה לא מרגיש בנוח לספר לקרובים אליך שאתה מתקשה כלכלית או רגשית. בושה.
הבושה יכולה גם לבוא לידי ביטוי בדיכאון בשל ערך עצמי ירוד, ביטוי נוסף הוא חרדה בשל החשש מביקורת של האחר. בפוסט-טראומה, בושה היא סימפטום נפוץ בשל לקיחת אחריות על הסיטואציה הטראומטית ופרשנות ש"משהו לא תקין אצלי". ישנה גם בושה הנגרמת בגלל חוויית הסימפטומים עצמם, כמו הרטבות במיטה, התקפי זעם והרס עצמי.
בין בושה לביישנות
האדם הביישן מגיע ממקום של חרדה והימנעות חברתית. הפסיכולוגיה לא מאבחנת אדם כביישן. יש שיטענו שניתן להיוולד עם אופי ביישני, אך יהיו גם השפעות סביבתיות תומכות, שמובילות למופנמות. אותו אדם ביישן מנתח סיטואציות ונמנע מאלו העלולות להוביל למצב של בושה. עבור החברה, הוא זהיר יתר-על-המידה. עבורו, המידה מרגישה נכונה. אדם שסובל מביישנות יכול לחוות קשיים חברתיים, יתקשה בתפקוד בראיונות, קידום בעבודה, ויהיו כאלו שינצלו את "החולשה" שלו. אך לא תמיד זה המצב. הוא יידע לזהות מצבים שנכונים לו יותר ולא יתעקש לשנות עצמו בשביל האחר.
ביישנים ורוצים להתגבר על כך?
נכון לבחון מה הגורמים שהובילו לביישנות ומשמרים אותה. לעיתים קרובות יש צורך בטיפול מקצועי לחיזוק הביטחון העצמי.
חברתית: נכון לנסות ולהרחיב את המעגל בהדרגה למפגשים הומי אדם, ביחד עם אנשים קרובים. נכון לבחור במקום שמרגישים בו בנוח, בלבוש שמשרה ביטחון, ובהדרגה לייצר שיחות עם אחרים. השיחות יכולות להיות יזומות גם על ידי חברים אחרים כדי לשבור את הקרח.
בעבודה: נכון לבחון מהם הדברים והאנשים שמחזקים ומשרים ביטחון ונותנים מוטיבציה ביום-יום, ולראות איך ניתן לשלב אותם ביום העבודה. לקראת דיונים שמצריכים השתתפות, ניתן להביא משהו שמסמל ומזכיר את אותם חיזוקים, למשל, אבן, תמונה או פתק. בנוסף, עדיף לנסות ולהשתמש בנקודות קצרות כתזכורת לנושאים שרציתם להציג מאשר להקריא את הכל מדף, שיכול יותר להלחיץ ולהיות פחות ברור.
בסיטואציות כאלו ואחרות יש גם משמעות למצב הגופני. פחות מומלץ לשתות משקאות ממריצים שמובילים לתופעות פיזיולוגיות המתפרשות כלחץ. עדיף שהגוף ישדר ביטחון לכם ולאחרים עם שתי רגליים על הקרקע, ישיבה זקופה, ידיים משוחררות או על המותניים ואפילו להיות בתנועה בזמן פרזנטציה.
יש פתרון
בושה יכולה להוביל לביטול ערך עצמי ועלולה להגיע עד לנטיות אובדניות. ככל שלא מדברים עליה, כך הבושה צוברת עוצמה. לצערנו, ישנם הבוחרים במוות כדי לא לחיות עם הבושה הבלתי נסבלת. הסביבה שלא הייתה שותפה, נותרת המומה.
בושה חוצה את כל חתכי האוכלוסייה. כדי למנוע אותה חייבים לאפשר פתיחות, אותנטיות, לעודד שוני ולהפחית ציניות. ישנן דרכים אחרות לחזק את עצמנו מאשר להחליש את האחר.
כמטפל אני נתקל לא אחת בבעיות שמקורן בבושה. כדי לטפל באותו אדם, הוא צריך להרגיש שאתם מוכנים לקבל אותו כמו שהוא. הוא מצידו יצטרך לקחת סיכון, לחשוף חוויות ורגשות בפניכם, ולהרגיש שמקבל אמפתיה בדרך להפיג את הבושה.
ד״ר ברנה בראון, החוקרת את נושא הבושה עשרות שנים וכנראה המומחית הכי גדולה בתחום, טוענת שכל אדם חווה בושה שמשפיעה על חייו. היא מציינת כי ״אם תשימו בושה בצלחת פטרי במעבדה, היא תגדל בצורה אקספוננציאלית עם שלושת הרכיבים: הסתרה, דממה ושיפוטיות. אם במקום הרכיבים תוסיפו אמפתיה לאותה כמות בושה שהנחנו בצלחת, היא לא תשרוד״.
הכי חשוב: אל תתביישו. דברו על זה.
ד"ר איתי כהנא הוא פסיכולוג המתגורר בלוס-אנג'לס
