ד"ר תמר אשכנזי היא לא אישה סנטימנטלית. לא זוכרת תאריכים של שמחות. לא חוגגת לעצמה ימי הולדת. בעולם שלה, רגשני שווה לא מעניין - ומה שלא מעניין לא קורה. "רק תאריך אחד יש בחיי", היא פוסקת. "31 במאי, שזו ההחלטה של בית המשפט העליון ברוסיה לשחרר לי את הילד לאימוץ. אני נלחמתי עליו. זה לקח שלוש פעמים בבתי משפט. ואני זוכרת שכשהלכתי למשרד עורכי דין בארץ שייצגו אותי אמרו לי בחיאת תמר, מה יש לך מהילד הזה? ראית אותו רק שלוש פעמים. תעזבי את זה".
ומה היה לך?
"אהבה. מהשנייה הראשונה שהחזקתי אותו. פשוט ידעתי שהוא שלי. באותו רגע כל טיפולי הפוריות ו־60 חודשים היריון של הלב וכל הדימויים האלה מתבטלים ואתה מרגיש רק את זה. זה מרגש נורא".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כיום הילד ההוא חייל בסיירת של הצנחנים. אבל לפני כמעט 20 שנה אשכנזי עוד לא ידעה איך זה ייגמר. כמי שאימצה כבר ילדה אחת מרוסיה שלוש שנים קודם לכן, היא ציפתה לתהליך מושחת ודומה בנפתולי הפרסטרויקה. אבל אשכנזי תיכננה תוכניות ואלוהים צחק מלמעלה. בסוף היא מצאה את עצמה נלחמת באמא רוסיה. מעין משפט שלמה בין אם למדינה. "פגשתי את הילד בנובמבר והתאהבתי בו ישר", היא מודה. "בינואר אמרו לי שאני יכולה לבוא לקחת אותו. אמרתי וואו, נהדר, ונסעתי עם הבת שלי לסנט־פטרבורג ויש תמונות ששניהם משחקים בשלג נוראי. היום שבו אנחנו מגיעים לבית המשפט המחוזי היה אמור להיות פרוצדורה, כמו שזכרתי מהבת שלי. ואז השופטת אמרה, 'נייט, לא נשחרר את הילד כי יש אצלכם מלחמה וזה מסכן את חייו'. הייתי בהלם. לא הייתה אזהרת מסע. גם לא הייתה מלחמה. היו רקטות על שדרות. עד היום לא ממש ברור מה קרה שם. יכול להיות שהייתה לה אג'נדה. אבל גם אם הייתה, לא הייתה לי דרך להבין".
ארץ זרה. שפה זרה. את לבד מול הדבר הזה. זוכרת מה הרגשת?
"הייתי בהלם. בחוץ המתורגמן אמר לי שבשורה התחתונה פסלו את האימוץ. אמרו, 'את יכולה לערער וזה 30 יום'. מחזירים אותי למלון. שלג בחוץ, הכול איכסה. מגיע אחר הצהריים ואנחנו יושבות בלובי ואני עם דמעות והילדה שלי הלכה ואמרה לכולם בעברית, 'אתה יודע למה אמא שלי עצובה? למה היא בוכה? כי לא נתנו לה את התינוק'".
אז מה עושים מכאן?
"אחרי הבכי, אני כטיפוס מעשי חזרתי לארץ והתחלנו להתכונן. מה עושים. איך עושים. העו"ד הרוסי הציע שנביא מסמכים ולימור לבנת, שרת החינוך דאז, ושמעון פרס כותבים, שיש פה לימודים ונורמליות. ואת הכל הטבעתי בעבודה ויש ילדה להביא מהגן, אבל יש לחץ".
7 צפייה בגלריה
''עורכי דין בארץ שייצגו אותי אמרו לי בחיאת תמר, מה יש לך מהילד הזה?''. ד''ר תמר אשכנזי
(צילום: איליה מלניקוב)
ואיך את ישנה בלילה?
"רע מאוד. היו לי מחלות כל הזמן. מהרגע שהתחיל הבלגן כל הזמן היה לי משהו. היה דלקת קרום המוח. היה סינוסיטיס. היה ברונכיט. הייתה שפעת. הגוף קרס מהלחץ. חשבתי שיש לי סרטן. אני גם יודעת שאם אני אפסיד בעליון, כל מי שהגיש בקשה לאימוץ מישראל אחריי יכול להיפסל. נותנים לי את התחושה שאם אני צריכה לקחת את הילד במרץ ויש משפחה שצריכה לאמץ באפריל, אז אם אומרים אצלי שיש מלחמה, זה תקף גם לכל אחד אחריי. וזה נורא שיש עלייך לחץ נוראי. כי זה כבר לא רק לחץ שלך אם תקבלי את הילד אלא לחץ חברתי.
"והסטרס גדל, כי ביום שהוגש הערעור התחיל מבצע חומת מגן. נהרגים שם על ימין ועל שמאל ומי אני בכלל כשחיילים שלנו נהרגים. התחושה היא לא נעימה. ואז יש איזה פיגוע שעושים הצ'צ'נים ואני אומרת לעצמי, הם יבינו שלא כל פיגוע עושה את כל המדינה ללא בטוחה".
מה את זוכרת מבית המשפט העליון?
"היו שם שלוש בבושקות עם לחיים מפה ועד אנטרקטיקה שרצו לראות על המפה מה המרחק מרמת־גן (מקום מגוריה של אשכנזי - גב"ח) לעזה. שאלו שאלות ואני עניתי. בסוף התברר שלשופטת במחוזי לא הייתה סמכות בכלל לפסול את האימוץ. למה היא עשתה את זה? אנטישמית, מותר להגיד? או שהיא חשבה שהיא יותר צדיקה מכולם. בכל מקרה העליון החזיר אותי למחוזי. לקח חודש עד שזה הגיע מהעליון למחוזי. על חמור זה נסע (צוחקת). במשפט השלישי ידעתי שזה טכני. שהילד שלי. כבר לא הייתה שאלה. אבל הם, שיכלו לתת לי באותו יום לקחת אותו הביתה, נתנו לי עשרה ימים. איפה שאפשר היה להקשות הם הקשו. אז חזרתי לארץ וטסתי שוב, בדיוק כדי לראות אותו עומד פעם ראשונה".
שם כבר היה קתרזיס?
"לא. עד שאת לא נוחתת איתו בארץ זה לא נגמר".
אשכנזי היא נוסעת מתמידה בדרמות שמזמנת המציאות הישראלית. היא ממייסדי אדי (העמותה לקידום השתלות שנקראת על שם בן זוגה, אהוד בן דרור ז"ל), וכמנהלת המרכז הלאומי להשתלות היא אחראית בין היתר גם על כל ההצלבות, כולל מבצעים בינלאומיים עם בתי חולים בחו"ל. עבורה לעלות על מטוס עם כליה און דה רוקס בצידנית זה עוד יום במשרד.
לפעמים היא מוצאת את עצמה מתאמת השתלה בשלוש שפות מול אבו־דאבי ("אמרו לי אל תקני שוקולד. זה נמס שם תוך רגע. אז בתוך כל הבלגן עוד הייתי צריכה ללכת לחפש תמרים רגע לפני שאני טסה להשתלה. ובסוף מה הם נתנו לי כמתנה בחזרה? את אותו הדבר"). לפעמים זה מורכב בגלל סיבות אחרות, כמו למשל כשמתנגדי חיסונים, בהובלת השחקנית אורנה פיטוסי, גוזרים את כרטיסי אדי במחאה על מדיניות הממשלה.
"מושתלת לב העבירה לי את זה", אשכנזי נאנחת, "שמעי, זה תיסכל מאוד־מאוד־מאוד כי את לא יודעת כמה קשה להחתים אנשים. היו ביטולים של כמה מאות בהתחלה אבל הצלחנו לעצור את זה. מה שהציל אותנו בסיפור של אורנה פיטוסי זה שהיא גם לא רצתה לעשות בדיקות ובגלל זה היא הפסידה את העבודה שלה. אז מהרגע הזה אנשים לא התחברו אליה. שם זה הפך לזה שהיא שרוטה. היא הבעיה. היא ירתה לעצמה ברגל בסוף".
מכה קלה בכנף.
"האמת היא שעל אורנה התגברנו. אבל על שטות אחרת שרופא אמר לא התגברנו. רופא אמר לאחרונה שצריך לעשות קדימות בתור להשתלות איברים למי שמחוסן. לי אין דילמה אתית בנושא הזה. אדם הוא אדם".
הקורונה, שעצרה בהתחלה את עבודתה השוטפת בגלל שהשמיים נסגרו לטיסות ושלל מפעלותיה הנוספים עברו לזום, גם גרמה לאשכנזי לראשונה בחייה לשבת ולכתוב את סיפור האימהות האישי שלה, אחרי שבעבר כבר פירסמה ספר על התמודדות עם אבל. התוצאה היא ''לטובת הילדה'' (הוצאת ‘ידיעות ספרים’), סיפור בדיוני עם נגיעות אוטוביוגרפיות ולהפך. טלי, אחות במקצועה שאיבדה את בן זוגה, יוצאת למלחמה על הזכות להיות אמא כשהיא חמושה בעיקר בעמוד שדרה מברזל ובכוח רצון. מזכיר קצת מישהי? אשכנזי לא מכחישה ולא מאשרת.
הכל התחיל כשאשכנזי, ילידת קיבוץ בית השיטה, הלכה ללמוד אחיות בגיל 18 ואז התגייסה. בין לבין היא פגשה את מי שעתיד לטלטל את חייה. אהוד בן דרור היה נצר למשפחה מוותיקי פתח־תקווה. הוא גם היה חולה כליות. "יש פרוזדור ארוך ורחוק, ויש מחלקת כירורגית ב' ושם הוא היה", היא נזכרת. "אני זוכרת שהיה אוגוסט. וידעתי שבאוקטובר אני מסיימת את הסטאז', חוזרת לקיבוץ, יש קורס קצינות וגמרנו. ובכלל היה לי חבר אז".
איך זה התחיל ביניכם?
"הוא שלח אחות אחרת לשאול. אמרתי, 'אני לא רוצה, יש לי חבר, ואני גם תכף חוזרת לקיבוץ'. בסוף היא כל כך נידנדה שאמרתי, 'יאללה בסדר'. לא זוכרת אם ראיתי אותו לפני. האחות אמרה לי שהוא חתיך. אני זוכרת שבדייט הראשון הייתי מגעילה. הייתי כמו אחות! 'מה אתה עושה? איך אתה שומר על עצמך?' לא נחמדה. הוא היה כל הזמן בסדר. מכיל. אני זוכרת שבפעם הראשונה שהגעתי אליו הביתה הייתה ארוחת ערב וישבו כל האחים, משפחה רועשת. אבל אני באה מבית של הפועל וזה בית של מכבי. אוי ואבוי. אני לא יכולתי להוציא מילה מהפה, כל כך התביישתי, עד שהאח הצעיר אמר, 'תמר מדברת כל כך הרבה הערב'. רציתי לקבור את עצמי".
זה התקדם ביניכם נורא מהר.
"תשמעי, לא היה הרבה זמן. אחרי שנה הוא מת. כבר דיברנו על חתונה".
לא חששת להינשא לגבר חולה?
"אני זוכרת שבקיבוץ דיברו איתי על זה. שאני קושרת את גורלי עם גבר שעושה שלוש פעמים דיאליזה בשבוע. היו הרמות גבה. אני ידעתי מהניסיון שלי שאני לא אזדקן איתו. ידעתי שבין 40 ל־50 הוא ימות".
מאוד מפוכח לבת 20.
"מצד שני כשאת בת 20, גיל 40 זה מאוד רחוק".
"הייתה השתלה. הייתה שמחה וששון. וכנראה הגוף דחה את הכליה. זו לא הייתה תקופת השקיפות בבתי חולים. אני זוכרת שבבוקר קמנו מוקדם. הלכתי לקלח אותו. יש כיסא לשבת במקלחת. עזרתי לו ללכת. אני זוכרת שהלכתי לקחת את המגבת והשמפו ואני רואה אותו שמוט ראש"
אחרי שנקראו לבית חולים באחד הלילות כי נמצאה כליה וחזרו הביתה במפח נפש אחרי שהתורם התחרט, בן דרור גם הופיע בטלוויזיה, להעלות את המודעות בתקווה שיימצא לו תורם. "ואז הייתה השתלה. הייתה שמחה וששון. וכנראה הגוף דחה את הכליה. זו לא הייתה תקופת השקיפות בבתי חולים. אתה לא יודע בדיוק מה קורה. אני זוכרת שבבוקר קמנו מוקדם. הלכתי לקלח אותו. יש כיסא לשבת במקלחת. עזרתי לו ללכת. אני זוכרת שהלכתי לקחת את המגבת והשמפו ואני רואה אותו שמוט ראש".
זהו?
"ידעתי שהוא מת. קראתי לעזרה. הוציאו אותו. זהו".
את זוכרת מה הרגשת? או שכולך בפרוצדורה? בעשייה?
"זה לא קור רוח. אמרו לי פעם שהעולם מתחלק לשניים: אלה שכשקורה אסון שואלים מה אני עושה עכשיו ואלה שמתעלפים. אני טיפוס תפקודי".
ב־30 למותו של בן דרור הוקם ארגון אדי לזכרו. אשכנזי נשארה בקשר חם מאוד עם המשפחה וכשהוצע לה לקחת חלק בארגון היא קפצה למים. במקביל, היא הפכה לאחות הראשית "הצעירה ביותר בארץ", בת 23, בבית חולים השרון. שיקעה את עצמה בעבודה. ואז בלימודים. ובתזה. ובקריירה. ויום אחד היא הרימה את העיניים וגילתה שהיא בת 39 וחלון ההזדמנויות של האימהות הולך ונסגר. כאן החלה הסאגה שלה בנפתולי טיפולי הפוריות. "זה נמשך שנה וחצי־שנתיים. היו גם הריונות", היא מציינת ביובש. "איך מסתדרים עם העבודה והטיפולים? מסתדרים. בטיפול נמרץ הלכתי לחדר האחיות והזרקתי. הייתי עולה על טיסה ומזריקה. והרי הטיפולים הם בהרדמה. ואני לפני זה עם הטלפון ואחרי עם הטלפון. נשים היו לוקחות יום חופש ואני תוך שעה התלבשתי ויצאתי למשרד. ועדיין, גם החודש שלי התחלק ללפני ואחרי שיחת הטלפון. אני לא חושבת שאני חזקה. אני טובה בניהול זמן. זה מה שיש לי. אני יעילה. אבל הכול מסתובב סביב זה. ההמתנה לטלפון. מצבי רוח? לא ממש זוכרת. הייתי עסוקה".
כשנכנסה להיריון העובר התגלה עם תסמונת דאון. "מה שעברתי לא היה לידה שקטה. ההגדרה היא שבוע 24 והייתי פחות. אבל את השלב המגעיל עברתי בדיוק כמוהן. משם יצאתי גמורה. זה היה נורא. נורא. נורא. אז לדעתי הייתי באיזשהו משהו. היה לי בן זוג אז. אני זוכרת שאני הולכת לסרט ולא מצליחה להתרכז וכלום לא מדבר אליי. מפנים אותי למישהי שמדליקה נר חם ופה נוגעת ושם נוגעת".
הטראומה ההיא היא המקום היחיד שבו את נשברת?
"נכון. מפורקת. כלום לא עזר. עליתי הרבה במשקל בגלל ההורמונים. הגשתי נורא. וההורמונים בטח לא עזרו. אחריו היו עוד שני הריונות שלא צלחו. ואני זוכרת שהגעתי הביתה, ובארבע בבוקר אמרתי, 'יאללה, אני הולכת על אימוץ'. ובזה נגמרה כל תקופת האבל הזו".
ולמה לא פונדקאות?
"באותם ימים זה לא היה מקובל כמו היום. זה היה נראה כמו משהו מאוד רחוק וארוך. וסביבי היו אנשים שאימצו".
בתה של אשכנזי כבר בת 23. אבל אמה עוד זוכרת את הרגע הראשון שהיא הסתכלה לתינוקת זרה בעיניים בבית היתומים סנט־פטרבורג וידעה שזו הילדה שלה. "היא נראתה דומה למשפחה שלי, והייתה מאוד ערנית. למעשה עד היום", היא צוחקת. באימוץ בנה הצעיר היא הגיעה כאמור עד בית המשפט העליון, אבל גם הליך האימוץ הראשון לא היה חף מקלקולים. "בזמנו ביקשו ממני פתאום 5,000 דולר במזומן עבור התינוקת, אמרו שזה בשביל אמא שלה שהיא צעירה וענייה, אבל קשה לדעת מה האמת. אולי עשו לי תרגיל וזה היה למתווך. בכל מקרה שמתי 5,000 דולר במזומן במעטפה ונתתי. עד היום אני לא יודעת למי".
7 צפייה בגלריה
''כל בן אדם אינטליגנט ובר־דעת יודע שכשאתה מביא ילד מחו''ל יש סיכונים''. ד''ר תמר אשכנזי
(צילום: איליה מלניקוב)
בשלב הבא הרוסים ניתקו קשר ולא היה ברור מה סטטוס האימוץ. אשכנזי הכניסה להליך איש עסקים ממוצא רוסי, בהמלצת חבר משותף. "נורא התיידדתי עם אשתו. ולנסיעה הבאה נסעתי איתו. הוא במלון אסטוריה המפואר ואני במלון פשוט ליד ובערב אני אמורה להגיע אליו. ואז הוא מציע לעלות לחדר. קודם כל לא נעים לך להגיד לו לא. שנית הייתה לו סוויטה, אז את אומרת בטח יש פינת ישיבה. ואני עולה ובאמת יש פינה כזו. הוא אמר, רק רגע. חשבתי שהוא רוצה להכין קפה. פתאום הוא יוצא עם תחתונים עד הברכיים, זלמן כזה. העברית שלו הייתה כבדה וקשה בלאו הכי. אני לא ממש זוכרת מה הוא אמר. בואי נגיד שהמיטה הענקית וזה שאמר 'תשבי' כבר הבנתי. אני עשיתי אחורה פנה. התייבש לי הפה. הוא כבר הבין. אני רק זוכרת שהוא מאוד כעס עליי ונבח משהו ברוסית. אפילו מונית הוא לא עזר לי להזמין. ואני זוכרת שאני חוזרת למלון שלי בפחד נוראי שהוא יתנקם בי וינסה למנוע את האימוץ".
ומה קרה?
"באתי למחרת עם שני מאבטחים. ישבתי בפינה. הורדתי את הראש למטה. הוא היה קורקטי. לא פחות ולא יותר".
יצא לך להיתקל בזה גם במערכת הבריאות בישראל? בשירות המדינה?
"לא. לא התעסקו איתי".
את עדיין זוכרת את פרס לטובה בעקבות העזרה עם האימוץ של בנך? או שבעקבות מה שקולט אביטל חשפה השתנה אצלך משהו?
"כלום. אני אפילו מרגישה מתוסכלת בגלל מה שהיא עשתה. קודם כל הייתי באזכרה שלו. אותה אני זוכרת כדמות רצינית, מקצועית. עכשיו, על נשים חלשות אני מבינה למה הן יוצאות עם הסיפורים האלה 40 שנה אחרי שהם קרו. והן עושות את זה מתי? כדי שמישהו לא יקבל תפקיד. שזה לפעמים נראה קצת נקמני. אבל קולט אביטל היא אישה חזקה. היא לא הייתה צריכה לחכות. יכלה לדבר אחרי שנתיים־שלוש. למה עכשיו? בגלל שהיא מוציאה ספר. זה למה. פרס היה איש חם. אני זוכרת שכשבאנו לבקש ממנו את המכתב לבן שלי לבית המשפט, הוא אמר לבת שלי, 'מה את יודעת לעשות?' והיא אמרה לו גלגלונים. עשתה לו גלגלונים בלשכה".
בתהליך לקראת האימוץ של ילדיה מרוסיה, יעד פופולרי באותה תקופה, היא נחשפה לתופעה נרחבת אך מושתקת: תינוקות שסובלים מתסמונת האלכוהול העוברי. "הבעיה הגדולה בתסמונת הזאת היא שאלה ילדים שלא יודעים להבדיל בין מותר ואסור וטוב ורע", היא מסבירה, "הם גונבים. אחר כך הם נכנסים לכלא כל הזמן על לא עוול בכפם. זו אשכרה בעיה קוגניטיבית. יש הרבה בעיות. הם צריכים הכל יותר עוצמתי. בגיל צעיר הולכים לקצה. בגיל יותר צעיר מעשנים. עושים סקס יותר מוקדם. נערות נכנסות להיריון בגיל 14 ואז הילדים מגיעים לבית יתומים. זה הסיפור".
בשנים האחרונות נשמעות תלונות מאנשים שכביכול לא ידעו או שלא הזהירו אותם לגבי אימוץ ילדים מברית־המועצות ושכיחות התסמונת. יש בזה משהו?
"זו תקופה אחרת. כל בן אדם אינטליגנט ובר־דעת יודע שכשאתה מביא ילד מחו"ל יש סיכונים. יש הורים שכועסים שלא הכינו אותם. שלא ידעו מראש שיכולה להיות תסמונת כזו או אחרת. איך לא ידעת? ולא היה אז גוגל. תחילת שנות האלפיים. גם כל מי שאימץ ילדים בגיל מאוד צעיר של חודש־חודשיים - לא היו סימנים לשום דבר. למשל, עשו להם בדיקות דם, אבל יש כאלה שבבדיקות לא ראו למשל איידס. היו לי מכרים שאימצו תינוקת כזאת. היא לא נשארה אצלם. הם הביאו מישהי אחרת. אותה ילדה נשארה בארץ ואני יודעת שהיא שירתה בצבא והיא נשאית ועל קוקטייל והיא בסדר. ואז באה אליי מישהי ואומרת לי שהילדה ככה כי חסר לה משהו בפאזל".
הבת שלך פתחה את תיק האימוץ?
"היא לא רוצה. זה לא מעניין אותה".
במקביל לעבודתה בתחום ההשתלות, היא גם מנחת קבוצות תמיכה למשפחות שכולות. מטבע עיסוקה היא מתחככת על בסיס יומי במוות ובאבלות. אבל גם במישור האישי כבר שנים שהיא מנהלת זוגיות עם הבלתי ניתן להיאמר, כמי שאיבדה את ארוסה בגיל צעיר אחרי השתלת כליה שכשלה, ניסיונות חוזרים להיכנס ולסיים היריון וטיפולי פוריות מייסרים. לצד אלו, היא גם מלווה משפחות בתהליך האבל הפרטי שלהן. הביוגרפיה שלה גרמה לה לא לפחד מהמוות, אלא לקבל אותו כחלק פחות נעים מהחיים. "איך אמר לי פסיכיאטר שהגעתי אליו בתקופה קשה? את יותר מדי מפלרטטת עם השכול", היא צוחקת. וכך גם נולד הספר, תרפויטיקה.
"קודם כל אני לא אוהבת לשים את עצמי במרכז", היא אומרת על ההחלטה ללכת על סיפור דומה מאוד אבל לא אוטוביוגרפי באופן מחייב. "תוך כדי הכתיבה, היה רגע אחד מרגש שכתבתי ונשרו לי דמעות על כף היד. זה היה בקטע שהילדה בספר מתחילה לחתוך את עצמה".
"כל מה שקשור לילדים מיד מעלה לי דמעות. אני לא חרדתית, אבל כשנסעתי והם היו קטנים לא נסעתי ליותר מיומיים, כי מה יקרה אם אני אמות במטוס? זה מאוד הטריד אותי. השארתי קבוצה של חברים שמושבעים שזו אחריות שלהם"
קטע. מכל הסיפורים הקשים בספר, למה דווקא מזה התרגשת?
"כי לא ידעתי מה זה. עד אז ידעתי מה זה אומר להתאבד. לא רוצים לחיות אז מתאבדים. אבל לפגוע בעצמי? ואז אמרו לי, לא ידעת שלהתאבד זה ככה (מראה לאורך על הוורידים) ולחתוך זה ככה (מראה לרוחב)? אני יש לי בורות בדברים האלה. בכלל כל מה שקשור לילדים מיד מעלה לי דמעות. אני לא חרדתית, אבל כשנסעתי והם היו קטנים לא נסעתי ליותר מיומיים, כי מה יקרה אם אני אמות במטוס? זה מאוד הטריד אותי. השארתי קבוצה של חברים שמושבעים שזו אחריות שלהם".
את יודעת מה הזכירה לי הילדה שחותכת את עצמה, בעצם כדי להוציא כאב? את המטפל שסיפרת שאמר עלייך שאת מפלרטטת עם השכול.
"אני טיפוס של קצה. וזה טיפוס מאוד מסוים: אנשים שעובדים בטיפול נמרץ. אלה אנשים שמחפשים מצבי סיכון חיים. מצבים של סטרס. לא כולם רוצים את זה או בנויים לזה. לי זה נותן הרבה סיפוק ואדרנלין".
חשבת פעם איזה מחיר את משלמת על הפלירט הזה?
"אולי זה בכלל הטיפול שלי לכל מה שקרה בכיפור עם החברים שלי מהקיבוץ שנפלו במלחמה. אולי זה המוות של אדי. אבל אני לא רק בזה. אני בדואינג. יש לי המון חברים והמון חברות ואני חיה. השאלה היא האיזון. זה לא מאה אחוז מחיי השכול. זה שליש".
זו הדחקה?
"סליחה, אבל בניגוד למה שחשבו פעם, הדחקה היא מנגנון בריא. זה מנגנון הגנה. לא צריך לגעת בתהום".
כתבת ספר על אובדן. את מנחה קבוצות בנושא. איך מתאוששים מדבר כזה?
"המילה להתאושש היא לא מילה שיש לי קשר אליה. אין להתאושש. הופכים את כל מערכת היחסים עם הנפטר למערכת מסוג אחר".
ומתי את מרימה ראש?
"למערכות יחסים עם גברים לקח לי שנים לחזור".
סיפרת בראיון שבחדר השינה שלך עדיין תלויות תמונות של אדי. זה לא מקבע את האבל?
"מה פתאום. זו תחושה מחממת לב. יש לך מקום. יש מי שזוכר אותך".
יש לי קצת תחושה שגם את, כמו הרבה מטפלים מוכיחה שהסנדלר הולך יחף. את עוזרת לאחרים לעבד את האבל שלהם בעוד את בעצמך לא עברת את התהליך.
"לא בטוחה. אני יכולה להיות המון סביב שכול, אבל יש לי עוד 30 אחוז של עשייה כללית, ויש לי חלק של רוח ושל ספרות וכתיבה. מה שחשוב זה הדואינג ואז כל השאר זה לא העיקר והכל מסתדר".
יכול להיות שהילדים הם מה שהציל אותך כשהיום־יום שלך כל כך קשה?
"אין ספק שלמדתי מהם הרבה. ברוסיה למדתי להגיד, חוץ מלטובת הילדה, 'הכל זה מלמעלה'. בסביבות מאי הייתי אמורה לטוס לקחת ילדה. הייתי אמורה לנסוע ואז התברר שאני בהיריון והרופא אומר לי, את לא טסה. מנהלת העמותה מאוד כעסה עליי, ונסעה מישהי אחרת וכשהיא פגשה את הילדה התגלה שיום ההולדת שלה הוא גם יום המוות של האבא של האמא המאמצת. ואני אמרתי, אלוהים שלח לי אותה".
תמר, זה מאוד לא מדעי.
"כשאני ראיתי את הילדה שלי וכמה היא דומה לבנות של האחיות שלי, משהו בהבעת הפנים שלה... יש דברים שאי־אפשר להסביר, את מבינה?"
פורסם לראשונה: 07:40, 19.11.21
