בשקט בשקט, בלי שנרגיש, ממשיכים רופאים בכירים לעזוב את ישראל. והפעם: אחת מכירורגיות השד הבכירות בארץ, מנהלת מרכז השד של בית החולים איכילוב, ד"ר מריאן חטיב, שעזבה את הארץ לפני שלושה שבועות לדובאי, שם היא מנהלת את היחידה לכירורגיית שד בבית החולים האמריקני. "לא היה אירוע אחד ששבר אותי", היא אומרת בריאיון בלעדי ל-ynet מדובאי, "המלחמה, המצב הפוליטי, התחושה שהמדינה נהיית יותר קיצונית. ההחלטה הייתה קשה מאוד. זה לא משהו שתכננתי לאורך זמן".
2 צפייה בגלריה
ד"ר מריאן חטיב
ד"ר מריאן חטיב
"עזבתי בעיקר בשביל הילדים". ד"ר מריאן חטיב
(צילום: טל שחר)
ד"ר חטיב (44), נשואה ואם לשני ילדים, רופאה מנוסה ומוערכת, היא כירורגית השד הערבייה הראשונה בישראל. היא גדלה בכפר סמוך לעכו, שם זוהתה כילדה מחוננת ונשלחה ללמוד בבית ספר יסודי פרטי של הכנסייה הפרוטסטנטית. היא למדה רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, התמחתה בכירורגיה כללית באיכילוב והשתלמה בכירורגית שד אונקופלסטית בבתי החולים האוניברסיטאיים אוקספורד ובאת' בבריטניה. כמנתחת התמחתה בכריתת הגידול הסרטני או השד ואז בשחזור השד, תחום שנחלק בדרך כלל בין רופאים בעלי מומחיות שונה: בכירורגית שד ובכירורגיה פלסטית.
היא מונתה לפני ארבע שנים לתפקיד מנהלת המרכז לבריאות השד של איכילוב במקום פרופ' תהילה מנס, שעברה לשיבא. "כשהתחלתי, היו נשים בודדות שהתמחו במחלה שהיא כל כך נשית ואינטימית", סיפרה עם מינויה לתפקיד באיכילוב. "עם השנים הבנתי ששם אני רוצה להיות – למען ועבור הנשים. אני מבקשת מכל ילדה לראות אותי ולהאמין שהכול אפשרי". לפני שבועת ספורים בישרה למטופלות הרבות שלה, לתדהמתן, כי היא נאלצת להיפרד מהן לאחר שקיבלה הצעת עבודה בדובאי.
ד"ר מריאן חטיב: "ההחלטה הייתה קשה מאוד. זה לא משהו שתכננתי לאורך זמן. כשהגיעה ההצעה לעבור לדובאי, בהתחלה לא לקחתי אותה ברצינות. כולנו יושבים ומקטרים על המצב בארץ. ואז חשבתי שאני לא מרוצה כבר הרבה זמן, כנראה שזה סימן שצריך לעשות משהו"
"עזבתי בעיקר בשביל הילדים. אהבתי מאוד את העבודה שלי באיכילוב והייתי מרוצה ממנה, אבל המצב במדינה הדאיג אותי", סיפרה ל-ynet בריאיון ראשון מדובאי. "הסתדרתי היטב בבועה שלי, אבל לכל אורך הזמן הזה היתה דאגה לגורל הילדים. אמרתי שאני חייבת לעשות משהו למען העתיד שלהם. שאני לא יכולה לתת לדברים לזרום בלי לדעת לאן הם הולכים. לא היה אירוע אחד ששבר אותי. המלחמה, המצב הפוליטי, התחושה שהמדינה נהיית יותר קיצונית. ההחלטה הייתה קשה מאוד. זה לא משהו שתכננתי לאורך זמן. כשהגיעה ההצעה לעבור לדובאי, בהתחלה לא לקחתי אותה ברצינות. כולנו יושבים ומקטרים על המצב בארץ. ואז חשבתי שאני לא מרוצה כבר הרבה זמן, כנראה שזה סימן שצריך לעשות משהו".
2 צפייה בגלריה
קו הרקיע של דובאי
קו הרקיע של דובאי
גם באיחוד האמירויות מגייסים רופאים ישראלים בכירים
(צילום: shutterstock)
לפני שלושה שבועות נפרדה חטיב מהמטופלות שלה, ארזה את המשפחה ועזבה את ישראל לתקופה לא מוגדרת. "חלקן קיבלו את זה בהבנה ואיחלו בהצלחה, אחרות לקחו את זה קשה", היא מספרת. "החיים בדובאי נוחים, הרבה יותר נוחים מבארץ, למרות שאני בתקופת הסתגלות. אני עדיין מנסה להבין מי נגד מי. אני לא יודעת כמה זמן אישאר פה. לא יודעת מה יקרה בעתיד, אני זורמת עם החיים".
מאחוריה הותירה חלל מורגש היטב בתחום רפואי חיוני ונדרש. "שני רופאים קרובים אלי עזבו לחו"ל לפניי: מנהלת היחידה לקרינת שד באיכילוב עזבה לאוסטרליה ועוד כירורג שד שעבד תחתיי עזב לפני חצי שנה לספרד. העזיבה שלי השאירה ואקום, במיוחד בתחום שעסקתי בו, כי עסקתי גם באונקופלסטיקה וגם בשחזורים. אין עוד כירורג שד בארץ שעושה את שניהם. קיוויתי שיהיו אחרים שילכו בעקבותיי. לאחרונה סייעתי לרופאה שסיימה התמחות בכירורגיה לנסוע לאנגליה להתמחות בבית החולים שאני התמחיתי בו. אני מקווה שתחזור לישראל ותמשיך את המסורת".
מאיכילוב נמסר כי מחליפה של ד"ר חטיב במרכז השד הוא ד"ר יניב ברגר, שהגיע לאיכילוב מבית החולים שיבא, שם היה רופא בכיר בחטיבה הכירורגית. בהכשרתו התמחה בכירורגיה אונקולוגית. "במרכז השד באיכילוב ישנה מעטפת רב-מקצועית שכוללת מנתחות ומנתחי שד, אונקולוגים ופלסטיקאים שמתמחים בשחזורי שד אשר עובדים בשיתוף פעולה ומעניקים לכל מטופלת את הטיפול המיטבי", נמסר מבית החולים.
22:33
live

איכות

×
  1. 720p HD
  2. 480p
  3. AUTO
"האדמה בוערת". רופאים בכירים מתריעים מגל העזיבה
(צילום: אורי דוידוביץ, ירון ברנר, אלכס בורטמן)

אף שאין מספרים מוחלטים, רופאים ומנהלים בכירים הודו בשנה האחרונה שעזיבת רופאים לחו"ל היא תופעה דרמטית בהיקף ובמשמעויות. פרופ' גיל פייר, משנה רפואי למנכ"ל וסמנכ"ל באיכילוב, אמר לפני כמה חודשים בוועידת הבריאות של ynet ו"ידיעות אחרונות": "בבית החולים שלי, פי עשרה יותר רופאים שלא בהכרח חוזרים, לא בצורה פרובוקטיבית של 'החלטתי שאני לא רוצה לחיות בארץ', אלא מאריכים את הפלושיפ בשנה. פתאום האישה או הבעל קיבלו איזשהו תפקיד והם רוצים להישאר לעוד שנה-שנתיים, אבל אנחנו שומעים במוזיקה שהם לא יחזרו. לזה צריך להוסיף גם את אלה שעוזבים עכשיו מסיבות משפחתיות".
לדבריו, "זו עזיבה שקטה, לא פרובוקטיבית כמו בתקופת המהפכה או הרפורמה המשפטית, אז היו לא מעט שלא רצו לחיות במדינה הזו. יש את אלה שאמרו שהמדינה משתנה, האווירה, הערכים משתנים, השירות הציבורי משתנה ואנחנו לא רוצים לחיות במדינה הזו, אבל אלה היו האמירות. עכשיו הרוב זו עזיבה שקטה, עצובה, מבוישת אפילו, הם מתביישים להגיד שהם עוזבים, לא מסתכלים בעיניים אפילו".
הוא הביע צער על כך שלא נקרא להשתתף בשום דיון אסטרטגי בנושא עם מישהו ממשרד הבריאות. "אני יודע ששר הבריאות עצמו, הוא ממש דיבר איתי, ער לתופעה, מוטרד ממנה ורוצה לעסוק בה". לדבריו, "האדמה בוערת".