אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה, אם בכלל, שראיתי רופאים בוכים. הכתבה הזו הייתה מלווה בדמעות. רופאים ואחיות דיברו ונשברו. כבר כמעט שנתיים הם עומדים בקו האש של המגפה, סופגים את הגלים בזה אחר זה. בעל כורחם הם נוכחים בסיטואציות קורעות לב. חלקם חלו בעצמם בקורונה ועד היום ממשיכים לסבול מתופעות קשות של תסמונת הלונג-קוביד, גם אחרי שחזרו לעבודה.
הקורונה חייבה את הצוותים הרפואיים, במיוחד בגל הראשון, להתמודד מול האנשים עצמם, ללא כל תיווך משפחתי באמצע. הצוותים הרפואיים מגדירים את ההתמודדות בקורונה כרכבת הרים, שממשיכה לייצר אינספור רגעים קטנים ומשמעותיים, לצד סיפורים דרמטיים גדולים מהחיים.
לקראת השנה החדשה, ביקשנו מעשרה רופאים ואחיות - לכולם ניסיון במחלקות קורונה בבתי חולים שונים בארץ - לספר את סיפור הקורונה המיוחד שלהם.
"זה סיפור על שני ניסים במקביל"
ד"ר ענת אורון, מנהלת המחלקה לטיפול מיוחד בילוד בבית חולים וולפסון
"הגיעה אלינו אישה צעירה, בשבוע 25 להיריון ראשון, שחלתה בקורונה, מונשמת ומורדמת ומצבה הלך והידרדר. כאן יש בעיה, כי מצד אחד אנחנו רוצים לחבר אותה לאקמו כדי להציל את חייה, אבל אז - לא ברור מה יהיה עם העובר. מצד שני, יש התלבטות גדולה מאוד אם ליילד אותה, כי זה עלול להחמיר את מצבה.
"הגניקולוגים שלנו התייעצו עם מומחים בכל הארץ וגם בעולם וקיבלו חוות דעת סותרות ולא חד משמעיות. בסופו של דבר, מנהל המחלקה החליט שמנתחים אותה ומוציאים את התינוקת. במצבה הקשה כבר אי אפשר היה להזיז אותה לשום מקום ולכן בוצע ניתוח קיסרי דחוף על מיטת הטיפול הנמרץ, עם צוות רב משתתפים, והוצאה תינוקת שהייתה במצב קשה מאוד. פגה במשקל 700 גרם. האמא נשארה מחוסרת הכרה בטיפול נמרץ קורונה, והתינוקת הובהלה לטיפול נמרץ פגים".
"מפה והלאה יש לנו מלחמה על שתיים. על אמא ועל תינוקת. למרבה השמחה, מצבה של האם התייצב מיד לאחר הניתוח ואפילו נמנע החיבור לאקמו. אחרי שלושה שבועות היא התעוררה ועברה לשיקום לתקופה של חודש.
"במקביל, התינוקת בטיפול נמרץ, מונשמת במצב קשה, ואנחנו נלחמים על חייה. כשהאם התעוררה, מצבה של התינוקת עדיין היה קשה. הראינו לה סרטונים של התינוקת וברגע שאפשר היה להוריד אותה לכיסא גלגלים, היא הגיעה למחלקת פגים ובפעם הראשונה פגשה את בתה. ברגעים כאלו, כל הצוות הרפואי בוכה איתה. היא רעדה כולה, נוגעת בילדה ואומרת, 'וואו, היא שלי, אני לא מאמינה'.
"זה סיפור של שני ניסים במקביל. הפגה הלכה והשתפרה באופן איטי, כצפוי לפג. אחרי חודשיים מרגע הלידה, האמא השתחררה מהשיקום והתאחדה עם התינוקת. שתיהן מתפקדות בבית ולכולם שלום.
"אי אפשר לשרוד במקצוע שלי אם אתה לא אופטימי, וגם את הקורונה אנחנו עוברים בעזרת אופטימיות רבה והמון גמישות. אתה חייב כל הזמן לשנות את דרך הפעולה והרכב האנשים והקורונה לימדה אותנו גמישות מה היא. הצוות שלנו מורכב מאנשים טובים, מוצלחים, כולם מגויסים ולא מוותרים אף פעם".
"הלב נקרע, היינו בטוחים שהיא תצא מזה"
נועה בן נון, אחות אחראית טיפול נמרץ, בי"ח השרון
"אני למודת קורונה כבר שנתיים, ראיתי הרבה מקרי מוות אבל המקרה הזה של אישה בת חמישים שאיבדנו לפני כחודש וחצי, ממש קרע את הלב. אנחנו לא חסינים מצער ותמיד כואבים את אלו שלא שרדו, אבל המקרה שלה היה שונה. היא הייתה אישה בריאה ללא מחלות מיוחדות. היא לא התחסנה והגיעה אלינו עם קושי נשימתי. במשך שבוע ומשהו נתנו לה הנשמה בשיטה לא פולשנית, שזה השלב האחרון לפני הנשמה.
"כששאלתי אותה מדוע לא התחסנה, אמרה שעבדה בתור מטפלת אצל אישה מבוגרת ולא יצאה לשום מקום, כל הזמן עם מסכה, לא חשבה שתידבק. הייתה לה בת יחידה צעירה וממש לא רצינו שתיכנס להנשמה. חשבנו שאם נרדים וננשים אותה, הסיכוי שלה לצאת מזה קטן יותר. מקרי התמותה הכללית של הרבה אנשים בגל הרביעי היו ממש קשים ופחדנו עליה. היא הייתה החולה היחידה שהייתה בהכרה וממש לא רצינו שתיכנס להנשמה. המצב הריאתי שלה היה קשה וידענו שלא יהיה קל להוציא אותה מזה, בגלל הסיבוכים, אז ממש השקענו והשגחנו עליה שתחזיק מעמד.
"לשמחתנו מצבה התחיל להשתפר באופן טוב כל כך עד כדי כך שיכולנו לשחרר אותה למחלקה. ממצב של אישה שבקושי יכלה לדבר, היא הפכה לאשה מלאת חיים ופעילה. אמנם עדיין עם חמצן, אבל במצב טוב. כל כך שמחנו לראות כמה שהיא השתפרה. היו הרבה רגעים משותפים שמחים של כל הצוות ביחד איתה. כולנו, כולל היא עצמה, היינו בטוחים שמפה היא יוצאת הביתה. אחרי יום וחצי במחלקה היא נפטרה בפתאומיות".
"כל כך נקשרנו אליה, כולנו פה. ראינו באיזה מצב גרוע היא הגיעה וכל כך שמחנו איתה כשהיא עברה את זה והכל נראה בסדר, ואז קרה הדבר הזה שאף אחד לא יכול היה לצפות. אנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה, אבל כן יודעים שקורונה גורמת לדלקת בכלי הדם וכתוצאה מזה יכולים להיות קרישי דם, שאם הם מגיעים לריאות, זה מוות מהיר וקטלני למרות כל הטיפול.
"אחרי שהיא נפטרה הסתובבנו בתחושה של הלם וייאוש. איך דבר כזה קורה, למרות כל המאמצים שלנו, ובמיוחד כשכבר חשבנו שהכול בסדר ובכל זאת משהו כזה קורה. דווקא בגלל שכולנו תקשרנו איתה והיכרנו אותה בתור בן אדם, היא נכנסה ללב של כולנו והאמנו שהיא תצא מזה. זו אחת התכונות של הקורונה, אין ביטחון אף פעם".
שרד שלושה מדורי גיהינום
ד"ר יונתן להב, מנהל מחלקת אף אוזן גרון וניתוחי ראש וצוואר, מרכז רפואי קפלן, רחובות
"היה לנו סיפור של אדם חרדי, גבאי בבית כנסת שביום כיפור, בשיא הקורונה, הוא ריחם על מישהו שהתחנן להיכנס והם התפללו ביחד כל היום. בצאת החג אותו אדם הודה בפניו שהוא חולה מאומת שידע על זה מההתחלה.
"הגבאי נדבק בקורונה בצורה הכי קשה שאפשר והידרדר לכשל רב מערכתי, הוא בקושי יצא מזה בחיים. עד כדי כך היה מצבו חמור, שכבר קראו למשפחה שלו להיפרד ממנו. הוא שכב בבית חולים במשך שבועות, מחובר למכונת לב ריאה כשהוא לא תמיד בהכרה מלאה. בדרך נס הוא החלים.
" פגשתי אותו כחודש אחרי השחרור. הוא התלונן על קוצר נשימה. הסתכלתי לו בגרון ונדהמתי לגלות שהוא סובל מהיצרות קשה עד כמעט חסימה של קנה הנשימה. הוא ממש נשם דרך חור של סיכה. הסיבוך הזה, אגב, אופייני לאנשים שהיו מונשמים במשך זמן ממושך. הוא רק יצא מקורונה קשה וכבר נקלע למצב חירום חדש. אשפזנו אותו באופן דחוף, נתנו לו אינהלציות של סטרואידים, והכנסנו אותו לניתוח דחוף להרחבת כלי הנשימה.
"ניתחתי אותו ואחרי שגמרנו את הדרמה, ביציאה מחדר ניתוח – הסתכלתי עליו וראיתי בן אדם מת. הוא הפסיק לנשום, כנראה קיבל דום לב. חמישה אנשים קפצו עליו מייד והתחלנו בהחייאה מלאה. אני עושה לו את העיסוי ותוך כדי מתחיל לדמיין את השיחה העצובה עם המשפחה, כי הוא לא מגיב. אני חושב מה אני אומר להם, הרי רק קודם אמרנו להם שזה ניתוח פשוט יחסית והכול בסדר. אחרי דקות ארוכות ומתוחות, הוא התעורר.
9 צפייה בגלריה
"ביציאה מחדר ניתוח – הסתכלתי עליו וראיתי בן אדם מת". ד״ר יונתן להב (צילום: תומר יעקבסון)
"מבחינתי זו הייתה חוויה לפגוש מישהו כזה, שעבר שלושה מדורי גיהינום. פעם אחת עם קורונה קשה, ממנה בקושי יצא חי. פעם שנייה כמעט נחנק למוות ופעם שלישית, החייאה במסדרון. איש מקסים, אישיות נדירה, כל כך נעים הליכות וחיובי. בכל פעם ששאלתי אותו מה שלומו, הוא תמיד ענה בנועם, 'ברוך השם', ו'תודה לאל'.
"מוסר ההשכל של הסיפור הוא שהקורונה לא נגמרת בזה שיש קריסת מערכות, טיפול נמרץ והצלה. עם הקורונה יש כל הזמן עיזים, וצריך להיות מוכן תמיד להפתעות".
האם הייתה מונשמת ומורדמת, התינוקת קיבלה את החלב שלה
יעל פולישוק, מנהלת הסיעוד בטיפול נמרץ כללי (שהיה גם מרכז קורונה), המרכז הרפואי קפלן
"ניהלתי אז שתי יחידות קורונה במקביל. הגיעה אלינו יולדת בת 39 שחלתה בקורונה ונאלצנו ליילד אותה בשבוע מוקדם. מצבה היה קשה מאוד, היא קרסה נשימתית. בזמן שהייתה מונשמת ומורדמת, התינוקת שלה הייתה מאושפזת בפגייה. כאם לארבעה בנים אני תמיד שואלת לגבי החלב בניתוחים קיסריים, בלי קשר לקורונה, ושמעתי שהיא הביעה רצון להניק. מבחינתי זו לא הייתה שאלה. התקשרתי לבעל בעצמי וקיבלתי את הסכמתו. זה היה ברור לי שאנחנו שואבות לה חלב, גם כשהיא מורדמת, כי זה מה שהיא ביקשה לפני שמצבה הידרדר. ידענו שאנחנו נעשה בשבילה את העבודה עד שתתאושש ותוכל להניק בעצמה.
צפו: כך התבצע מבצע חלב האם
(צילום: מרכז רפואי קפלן)
"הדרכתי את האחיות מהפגייה. אחות אחת הביאה את השקית הסטרילית מעבר לדלת הפגייה, ואנחנו שופכות את החלב לתוכה. לא ויתרתי על המבצע הזה, למרות שזו הייתה לוגיסטיקה עצומה עבור כמות מזערית בכל פעם. ידעתי שזה חשוב שהתינוקת הזו תקבל את החלב של אמא שלה. עד היום יש לנו סרטונים ותמונות של העברת החלב בתנאים קשים במיוחד.
"באותו יום הלכתי הביתה מאושרת שהצלחתי לעשות את הדבר הזה. אותה יולדת הייתה אחת החולות הכי קשות שהיו לנו אז. היא לא נפגשה מייד עם התינוקת, אנחנו הכנסנו לה תמונות ובעלה היה שר לה מעבר לחלון ומנסה לעודד אותה. היא הייתה במצוקה קשה, מלאת פחדים, בחוסר התמצאות מוחלט. לילה אחד אחות החזיקה לה את היד במשך שלוש שעות. היא הייתה כל כך מבוהלת. לקח הרבה זמן עד שהתאוששה.
9 צפייה בגלריה
יעל פולישוק (משמאל) ואחות עם החלב השאוב. "בתוך סיטואציה כל כך מנוכרת, עשינו את המעשה הכי אנושי שאפשר"
"מבחינתי השגנו את הדבר הכי חשוב, התינוקת קיבלה את החלב של אמא שלה. בתוך מגפה הכי לא אנושית שיש, בתוך סיטואציה כל כך מנוכרת, עשינו את המעשה הכי אנושי שאפשר ונשארנו אנשי מקצוע. זו תחושה עילאית".
"הזדהיתי מאוד עם הילד הזה"
פרופ' אילן דלאלמנהל מחלקת ילדים ואגף הילדים בוולפסון, בי"ח לילדים ע"ש סילבן אדם
"אנחנו יודעים שהקורונה אומנם פוגעת גם בילדים, אבל הרבה פחות קשה, יחסית למבוגרים. ילדים עלולים לסבול מתופעות של פוסט קורונה, בדרך כלל מתגובה דלקתית מאוחרת (PIMS) שמופיעה כשבועיים עד חודש אחרי חשיפה לקורונה. המחלה מתבטאת לרוב בחום ובכאבי בטן. קשה לאבחן אותה בזמן, וילדים רבים מגיעים לבתי החולים כשהם כבר במצב קשה.
"לפני כחודשיים, בגל הדלתא, הגיע למחלקה ילד בן תשע עם חום גבוה, כאבי בטן ושלשולים. הוא נחשף לקורונה מספר שבועות קודם לכן אבל עבר את זה בקלות יחסית, כמו רוב הילדים. עוד באשפוז היה לו דופק מהיר, וכבר למוחרת סבל מירידה בלחץ דם, בלבול ופריחה מפושטת בכל הגוף – תופעות שאנחנו מזהים בפוסט קורונה, כתוצאה מהסערה הדלקתית הרב-מערכתית.
"הטיפול המיטבי הוא שילוב של סטרואידים במינון גבוה עם נוגדנים IVIG שהגוף מייצר וגם אספירין במינון גבוה. הטיפול הזה עוזר בדרך כלל וגם כאן ראינו הטבה קלה אבל פתאום הופיעו לו סימנים נוירולוגים מדאיגים. הוא היה מבולבל והתחיל לדבר בצורה לא ברורה, וקיבל שיתוק של עצב הפנים בצד אחד. חשדנו אפילו לסימנים של דלקת במוח, כי הוא היה ישנוני ואגרסיבי לסירוגין.
"בשלב מסוים הילד התחיל להידרדר, על סף הנשמה, ולא הייתה ברירה אלא להעביר אותו לטיפול נמרץ. אימו, אם חד-הורית, הייתה כמובן בחרדה גדולה. הרגשתי שכל העול עליה ואין לה עם מי לחלוק. היו לנו הרבה שיחות ותמכנו בה מאוד. בתור רופא לא הייתי בטוח שהוא ישרוד את זה, וגם אם יתאושש, קיים חשש לנזק, בעיקר בתפקוד המוח.
"הזדהיתי מאוד עם הסבל שלו. ידעתי היטב מה הוא מרגיש. כמה חודשים לפני כן, באוגוסט, בדיוק בתקופה שהחיסון השני דעך ולפני מנת הבוסטר, אשתי ואני נדבקנו בקורונה. אני חטפתי את זה יותר חזק. הרגשתי חולה כמו שלא הרגשתי בחיים. עד היום אני עדיין סובל מסימפטומים וחוש הטעם והריח לא ממש חזרו. יכולתי להעביר את התחושות לאמא, ולתת לה להבין שמדובר במחלה קשה מאוד שמתישה את הגוף, בקושי אפשר לזוז.
"המקרה הזה הלך איתי הביתה, כמו שאומרים. ההידרדרות שלו הייתה מאוד מהירה, וכל המערכות החיוניות בגוף שלו היו פגועות, כך שנשקפה סכנה ממשית לחייו. היו כמה ימים קשים מאוד והיינו צריכים לפעול מהר. ידענו שאנחנו יכולים להוציא אותו מזה בשילוב של הרבה מאוד דיסציפלינות. המון רופאים היו מעורבים בטיפול בילד הזה, הייתה מסביבו מעטפת גדולה.
"למרות כל הטיפולים עדיין היו לו מדדים של תגובה דלקתית משמעותית ולכן החלטנו לתת לו טיפול נוסף, טיפול ביולוגי חדשני שמטרתו לחסום את התגובה הסוערת. זה כבר שינה את התמונה. התחיל שיפור איטי. לחצי הדם התייצבו, הדופק היה סביר וגם נוירולוגית הוא הלך והשתפר.
"אחרי מספר שבועות, הוא שוחרר הביתה, עדיין חלש ומתקשה ללכת, אבל המעקב שלנו מראה שהוא מתאושש וחוזר לעצמו. זה סיפוק עצום".
המלאכית בלבן
ניסים ברזילי מספר על רופאה מיוחדת, ממרכז שליטה לקורונה של מאוחדת
גיבורת הסיפור הזה היא רופאה מהישוב אפרת, שעבדה כתורנית לילה במשל"ט הקורונה. סיפור שיכול היה להסתיים אחרת לגמרי, לולא התושייה שהפגינה. הרופאה עצמה לא מעוניינת להיחשף. הסיפור שלה מסופר דרך אב המשפחה, ניסים ברזילי, מחנך בישיבה, שמתגורר עם אשתו ושמונת ילדיהם בישוב אלומה שבדרום הארץ.
"הכול התחיל שבועיים אחרי לידת בתי תהילה, לפני כשלושה חודשים. בשבת הרגשתי קצת חולשה ולכן למוחרת הלכנו כל המשפחה לעשות בדיקת קורונה. התברר שאני, אחד הבנים, בן שבע, והתינוקת הקטנה - נדבקנו בקורונה.
"כדי למנוע הדבקה נוספת, החלטנו שאני והילד עוברים למלונית, ואילו אשתי ושאר הילדים נשארים בבית, כאשר התינוקת בבידוד בחדר. בשעות הערב תהילה החלה להעלות חום גבוה ולהראות סימנים של מצוקה נשימתית. בסביבות 11 בלילה אשתי התקשרה למשל"ט הקורונה של מאוחדת, והרופאה התורנית ענתה לה. היא הבינה שמדובר במצב מסוכן מאוד עבור התינוקת ואמרה לאשתי שהיא חייבת לפנות אותה בדחיפות לבית החולים".
"באותו לילה קרס כל הוואטסאפ, ואי אפשר היה להשיג אף אחד. לא יכולנו למצוא מישהו שיבוא לשמור על הילדים. עשינו חשבון שעד שאגיע מהמלונית בירושלים נאבד זמן יקר, והיינו אובדי עצות. לא הייתה לנו אפשרות להפעיל תמיכה מהיישוב כי מי שכבר השגנו חשש להגיע ולהישאר עם הילדים שהיו בבידוד ואשתי פחדה להשאיר ילדים קטנים ללא השגחה למשך הלילה".
"הרופאה אמרה לאשתי שתרוץ למיון בברזילי באשקלון עם התינוקת ואילו היא תיסע אלינו הביתה ותשמור על הילדים. אשתי הייתה בשוק, היא לא האמינה"
"בסביבות שלוש לפנות בוקר, אחרי שהבנו שלא ניתן להשיג אמבולנס, הרופאה אמרה לאשתי שתרוץ למיון בברזילי באשקלון עם התינוקת ואילו היא תיסע אלינו הביתה ותשמור על הילדים. אשתי הייתה בשוק, היא לא האמינה. צריך להבין, הרופאה הזו גרה באפרת, ונסיעה בלילה עד הבית שלנו זה לפחות שעה וחצי, כאשר אין ווייז ורשתות התקשורת נפלו. אשתי השאירה לה מפתח מתחת לשטיח. כשהיא הגיעה אלינו הביתה, סיפרו לי שאחד הילדים התעורר בבכי ונשכב בכניסה של הבית. היא הרגיעה וחיבקה אותו, והחזירה אותו למיטה כמו אמא לכל דבר. הילדים התעוררו בחמש וחצי בבוקר וראו שאמא שלהם לא בבית, אבל למרות שהייתה שם אישה זרה שהם לא מכירים, היא עברה איתם את ריטואל הבוקר, נטלה איתם ידיים, דאגה להם לארוחת בוקר, דאגה שיתפללו ושיחקה איתם כדי להעביר את הזמן עד שהגעתי.
"התינוקת שלנו אושפזה לכמה ימים והשתחררה הביתה. אשתי חלתה בקורונה חמישה ימים אחרי זה, וכמעט כולם נדבקו. אחרי שלושה שבועות ושרשרת בידודים – ברוך השם כולנו אחרי זה. עדיין לא הספקנו לנסוע לאפרת ולהודות לה באופן אישי, כי היינו עסוקים בהחלמה מהקורונה, אבל אני בטוח שעוד ניסע וניפגש. אני רוצה להודות לה מעומק ליבי. היא מלאכית, מלאך בלבן זו ההגדרה שמתאימה לה. היא עשתה איתנו חסד גדול. בימים שאחרי היא גם התקשרה ושלחה הודעות. לא רואים את זה בכל יום, היא אדם מיוחד במינו".
"קורונה היא אוסף של רגעים"
פנינה ארטמן, אחות אחראית טיפול נמרץ בבית חולים בילינסון
פנינה ארטמן"קורונה היא אף פעם לא סיפור אחד, קורונה היא אוסף של רגעים. כצוות רפואי אנחנו חשופים להרבה מאוד כאב במעט מאוד זמן. אני זוכרת סבתא שהגיעה אלינו בתקופה שבה הזהירו צעירים להתרחק ממבוגרים וסגרו בתי אבות. האישה הזו הייתה המטפלת העיקרית של הנכד שלה, ילד מוגבל עם צרכים מיוחדים, שהיה קשור אליה מאוד. היא לא הייתה מוכנה להתנתק ממנו ולמרות המגפה המשיכה לטפל בו ונדבקה ממנו. היא הגיעה אלינו במצב קשה מאוד, והייתה מורדמת ומונשמת במשך תקופה ארוכה. בסופו של דבר היא נפטרה. הסבתא הזו פשוט הקריבה את עצמה עבור הנכד שלה. הסיפור שלה נגע ללב במיוחד.
"היו לנו זוג, הורים לרופאה שעובדת פה בבית חולים, שלא התחסן. תוך שבוע הם נפטרו. קודם האב ולאחר מכן האם. אני זוכרת משפחה של אב ושני בנים בוגרים. אח אחד נפטר והאח השני אכל את עצמו שלא לקח אותו להתחסן למרות בקשותיו. הוא לא היה יכול לסלוח לעצמו. הוא עמד ליד מיטתו ופשוט לקח על עצמו את כל האשמה, זה היה קורע לב.
"המחיר הריגשי של להיות קרובה לסיפורים האלו הוא כבד מאוד. לראות חולים פוחדים פחד מוות, רעבים לאוויר, בקושי נושמים, מתלבטים אם להנשים או לא – ובסוף הם קורסים. את רואה חולים על אקמו, שזה בפירוש טיפול קיצון מציל חיים. קורונה היא מחלה של רכבת הרים. במיוחד בגלים הראשונים. החולה בבת אחת קורס, את מנשימה והוא קורס יותר, לא ראינו סוג כזה של מחלה עד היום".
"לא תיכננתי למות היום"
ד"ר הייטם חלוואני, מומחה ברפואה דחופה ומתמחה בנורולוגיה, בי"ח שיבא, תל השומר
"את האישה הזו לא אשכח כל ימי חיי. יום אחד הגיעה אלינו בחמש לפנות בוקר אישה מבוגרת, בת 90, במצוקה נשימתית חמורה. היא נשמה נשימות מהירות ומצבה היה רע מאוד. כשהגיעה ל-45 נשימות לדקה הבנתי שהיא כנראה לא תשרוד את זה. החזקתי את היד שלה, וסיפרתי לה את האמת על מצבה. שאלתי אותה אם היא תרצה שנעשה לה הנשמה והרדמה מלאכותית, או שנעזור לה לנשום בלי לסבול ונמתין, אולי יהיה לה מזל והיא תשרוד את זה. אמרתי לה שזו בחירה שלה, ומה שתחליט אני אעשה.
"היא פקחה את עיניה, הסתכלה עלי ושמה יד על הפנים שלי, כאילו מלטפת אותם. הורדתי את כיסוי המסכה לרגע בשביל שהעיניים שלנו ייפגשו ושהיא תראה פנים של בן אדם, ברגעים האחרונים של חייה. היא אמרה לי, 'לא תכננתי למות היום, אבל לא הייתי רוצה לסבול ואני מבקשת ממך שזה יהיה מהר'.
"כל אנשי הצוות שהיו בחדר עזבו הכול ועמדו לידה, במעגל. החזקתי את ידה מצד אחד, ואחות אחרת החזיקה בידה השנייה. אני זוכר שבאותו זמן השמש הייתה עולה בסביבות השעה שש. היא כבר לא ראתה את השמש של היום הבא.
"אחרי שהיא נפטרה נשברתי. לא יכולתי להכיל את העצב הזה יותר. הקורונה נתנה לכולם להבין שהרגש והתקשורת הרגשית עם המטופל היא לא פחות חשובה מטיפול רפואי טוב. בגל הראשון של הקורונה אף פעם לא ידעת מי החולה ששוכב למולך. בלי משפחה, עם חליפות מיגון, לא היה להם אף אחד חוץ מאיתנו. לא היה אפשר להבדיל בין שחור ולבן, ערבי או יהודי, דתי או חילוני. כולם שכבו באותו מקום וניסו לנשום.
"הייתי רוצה לומר מכאן לבת שלה, שאמא שלה לא מתה לבד. נוצר בינינו קשר יפה, מידי. אני מאמין שהיא הרגישה שיש מישהו קרוב לידה ושהיא לא סבלה".
פרידה קורעת לב
ד"ר נועה אליקים רז, זיהומולוגית, מנהלת פנימית ה' בי"ח בילינסון. ניהלה את מחלקות הקורונה בגל השלישי והרביעי
"בקורונה נוצרה תופעה יוצאת דופן בה מצאנו את עצמנו מטפלים בכמה בני משפחה שמאושפזים במקביל באותה מחלקה, מה שאף פעם לא קורה. המצב הזה יצר סיטואציות לא רגילות, לא פשוטות בכלל, גם למשפחה וגם לצוות הרפואי. היו אנשים שנכחו בהחייאה של בן משפחה שלהם וזה דבר יוצא דופן בצורה קיצונית.
"אני זוכרת זוג מבוגר מקסים, בסביבות גיל שבעים, שהגיע אלינו. האישה הייתה חולה אונקולוגית סיעודית אבל צלולה לחלוטין, ובעלה היה גבר עצמאי, מתפקד, שהיה מסור לה בצורה מדהימה. הוא דאג לה וטיפל בה. כשהם הגיעו ואובחנו בקורונה, הוא היה חולה קל יחסית, והיא כבר נזקקה לחמצן. בתחילה, כשעוד היה אפשר, הם אושפזו בחדרים נפרדים, וכל יום היינו לוקחים אותו אליה לביקור".
"כשהוא נכנס אליה לחדר, הם היו מחזיקים ידיים ומדברים. היה משהו כל כך מקסים בקשר ביניהם, ממש נוגע ללב. הם היו כל כך חמודים. לאט לאט הבעל התחיל להידרדר ונזקק לחמצן. בהתחלה הוא ביקר אותה עם החמצן, אבל עם הזמן מצבו הידרדר ואחרי שעבר לתמיכה נשימתית מוגברת (AIRVO), כבר אי אפשר היה להוציא אותו מהחדר כדי לפגוש אותה.
"האישה הבינה שמשהו קורה וכמובן שסיפרנו לה ולילדים שלהם, שגם להם זו סיטואציה לא פשוטה. אחרי שעברו כמה ימים והוא לא בא לבקר אותה, סיפרנו לה על מצבו הקשה. היא ממש התחננה שנעזור לה לפגוש אותו.
"הצוות הסיעודי שלנו היה מדהים. פינינו חדר תחת ניטור והשגחה במיוחד בשבילם והצוות הוביל אותה עם המיטה שלה לחדר שלו. במצבה, לא התאפשר אפילו להעביר אותה לכיסא לידו. הצוות קירב בין שתי המיטות כמה שאפשר, וככה, מיטה ליד מיטה הם שכבו אחד ליד השני, החזיקו ידיים ודיברו.
"אף אחד לא אמר את זה במפורש, אבל כולנו, וגם הם – ידעו שזו פגישתם האחרונה. אני זוכרת את התמונה הזו, שני אנשים שוכבים במיטות, מחזיקים ידיים. הם היו שם לא מעט זמן. ביקשו שנצלם אותם ונשלח לילדים את התמונה ועשינו זאת. זמן קצר לאחר מכן הוא נפטר. אחרי מותו מצבה הידרדר מאוד ובסוף גם היא נפטרה.
"כרופאה בקורונה ובכלל, הייתי נוכחת בפרידות קשות, אבל לראות שני בני זוג נפטרים במחלקה בזמן קצר כל כך – זה לא נפוץ. הם היו אנשים כל כך מיוחדים ונעימים, והיה משהו כל כך מקסים בדרך שבה הם נפרדו. הקשר ביניהם היה פשוט נוגע ללב.
"הכאב שלנו מתגמד לעומת הכאב של המשפחה, בראש ובראשונה, וחשוב מאוד לזכור את זה. צוות הסיעוד והמתמחים הצעירים שלנו עברו לאורך התקופה סיטואציות מאוד קשות רגשית, אבל בסופו של דבר מה שהכי עזר לנו, זה שהיינו ואנחנו עדיין מלוכדים מאוד, תומכים אחד בשני בכל מצב.
"הקורונה שינתה דבר אחד חשוב. היא לא אפשרה לאף אחד מאיתנו להישאר אדיש. הקורונה הכריחה אותנו להיות, ברגעים מסוימים, גם המשפחה של החולה וגם הרופאים שלו. בתחילה, כשהמשפחות לא הורשו להיכנס, היה טשטוש מוחלט בין התפקידים, הייתי עושה הכול, גם מכינה קפה. העובדה שכרופא היית עם החולה עד הסוף, היא חזקה מאוד, הקשר בין הצוות הרפואי לבין המטופלים היה חזק מאוד וזה אולי אחד הדברים הטובים הבודדים שהקורונה עשתה".
"התלמידים שלי הצילו את חיי"
רופא הקורונה ד"ר יוסוף מטאנס, מומחה בטיפול נמרץ כללי והרדמה, מנהל חדר ניתוח בבית חולים איטלקי בחיפה. עבד בטיפול נמרץ כללי ברמב"ם במשך 35 שנה
"מהרגע שהתחילה המגפה הזו, הייתי ואני עדיין ממשיך להיות אחד הלוחמים הגדולים שלה. אני נלחם בכל השיטות ובכל ההנחיות, בכל מקום אפשרי. גם כרופא וגם כממלא מקום ראש רשות באבו סנאן, מקום מגורי. אני אחראי על בריאות ואיכות הסביבה ולא מוותר לאף אחד לא על תו ירוק ולא על מסכה.
"התלמידים שלי סיימו כבר את ההתמחות כשהתחילה הקורונה ועבדו כרופאים וכאחראי מחלקות. בינתיים יצאתי לגמלאות אבל המשכתי לעבוד. פעם אחד נחשפתי למטופל שהתברר יותר מאוחר כחיובי לקורונה. עשיתי בדיקה ויצאתי חיובי.
"האמת היא שהרגשתי מחנק בגרון. איך יכול להיות שדווקא אני, אחד המקפידים ביותר, כשלתי? שכבתי בבית במשך שבוע וניסיתי להחזיק מעמד, אבל לא הצלחתי. החום עלה ולא הצלחתי לנשום. תלמידתי, ד"ר חיטאם חוסין, רופאה בכירה מומחית למחלות זיהומיות שהייתה אחראית על מחלקת קורונה, הציעה שאתאשפז מייד ולא אחכה.
"כך הגעתי לבית החולים כחולה, כשהתלמידים שלי, שרק לפני זמן לא רב היו מתמחים אצלי, מטפלים בי הפעם כחולה קשה. אחרי חמישה ימים של הנשמה לא פולשנית, שלא עזרה, ביקשתי משני רופאים צעירים, תלמידים שלי וגם בני משפחה, להכין שולחן להנשמה כדי להנשים ולהרדים אותי. ככה גם נהגתי עם החולים שלי, אף פעם לא חיכיתי לרגע האחרון.
"אחרי שמונה ימים התעוררתי במצב של שיתוק מוחלט בארבע גפיים. לא הייתי מסוגל לזוז, רק הראש עובד. בניגוד להחלטת הרופאים התעקשתי לחזור הביתה, עדיין משותק. בבית ארגנתי לי בית חולים קטן, עם מטפלים וריפוי בעיסוק. במשך שלושה חודשים שיקמתי את עצמי, ולבסוף, לאט לאט, חזרתי ללכת.
"בשנה האחרונה ואפילו עכשיו, בגל החמישי, למרות שחזרתי לעבוד, אני עדיין סובל מתופעות של פוסט קורונה. החוויה הזו תישאר איתי בלב כל חיי. איך התלמידים שלי טיפלו בי בכזו מסירות. אני מרגיש גאווה וכבוד שהצליחו להציל את חיי. אני מעריך מאוד את כל המאמצים של הצוות הרפואי ברמב"ם. ההנהלה, הרופאים הצעירים והוותיקים, האחיות, המנהל, האחות הראשית – כולם היו מדהימים ובזכותם אני חי היום".
