11 חודשים לאחר יום הטבח, נזכרת נילי זיוון, עובדת סוציאלית מתנדבת ביחידת החוסן של איחוד הצלה, בניצולי הנובה שאותם פגשה במחסום שביקשו מחסה ומזור נפשי, בפצועים שליוותה לסורוקה וגם בתושבי אופקים שלא ניתן היה להציל: "הבטחתי לילדים שלי שאחזור הביתה. אבל הסתכלתי על החיילים הפצועים שצריכים אותי, ידעתי שאני אוכל לסייע להם ואולי למנוע מהם בהמשך פוסט-טראומה ועליתי על האמבולנס". צפו בריאיון איתה:
נילי זיוון, מתנדבת באיחוד הצלה, משחזרת את אירועי אותו יום ארור
(צילום: מיקי שמידט)
כמו במקומות רבים אחרים, גם בכפר רתמים ברמת נגב שבו מתגוררת נילי, התעוררו לקולות נפץ עזים ללא אזעקות ולעשן מיתמר לאחר נפילה של רקטות. בשעה שבע בבוקר קיבל בעלה של נילי הודעות מהרבש"צים של הקיבוצים בעוטף שיש חדירת מחבלים ושאנשים נרצחים בבתיהם. בעלה, חבר כיתת הכוננות של היישוב יצא עם יתר חבריו לפטרל סביב גדר הקיבוץ.
"אני מקבלת שיחת טלפון מהצח"י (צוות חירום וחוסן יישובי) של היישוב, מבקשים ממני לתת מענה", משחזרת נילי את הדרמה. היא נקראת לתת מענה לניצולי הנובה, "מתוך קיה פיקנטו קטנה ושחורה, מחוררת כדורים, יוצאים חבר'ה ששרדו ונפצעו בנפשם. הם הגיעו למחסום שהוקם פה מחוץ ליישוב שלנו. המח"ט ביקש מכיתת הכוננות להקים מחסום כדי שאנשים לא ייכנסו בטעות לעוטף. ואז קלטנו שם חבר'ה שהגיעו מהנובה. זה אחד הכבישים היחידים שאליהם אפשר היה להגיע.
4 צפייה בגלריה
"רק אחרי השיחה עם הניצולים הבנתי את גודל האירוע ושאנחנו בתחילתה של מלחמה". נילי זיוון
(צילום: אלבום פרטי)
"אני מקבלת את הקריאה הראשונה, משאירה את הילדים אצל השכנים, ואני יוצאת לבית של חברים שלנו, שסיפקו מקום מבטחים. כשראיתי את הצעירים האלה לא הבנתי מאיפה הם באו. ישר התחלתי לפעול ולעזור להם לצאת מההתקפים. כשהצלחתי לאזן אותם, הם סיפרו לי שהיו במסיבת טבע ומשום מקום הגיעו מאות מחבלים במכוניות ובאופנועים והתחילו לרצוח ולהתעלל בכל מי שעמד בדרכם. רק אחרי השיחה איתם הבנתי את גודל האירוע ושאנחנו בתחילתה של מלחמה".
נילי מספרת שהניצולים הראשונים שבהם טיפלה לא הפסיקו לדאוג לחברים שנשארו מאחור. חלקם הרגישו אשמים שהצליחו לברוח בשעה שחבריהם נותרו מאחור. "הם התחננו בפניי שאעזור לחברים שלהם, שהם שלחו להם מיקום וצריך לנסוע להציל אותם. אני ידעתי שלי אין איך לעזור אבל הייתי בטוחה שהצבא וכוחות הביטחון יגיעו בקרוב. היום אני יודעת להגיד שזה לא קרה והרבה מהחברים של אותם ניצולים שטיפלתי נרצחו באכזריות וחלק נחטפו".
אחרי אותו מפגש עם ניצולי הנובה, חזרה לבית לטפל בילדים שלה שגם היו בפחד אימים ולא הבינו מה קורה. כשהיא נצורה בביתה תחת מטחים בלתי פוסקים הצטרפה לחמ"ל הטלפוני שפתחה יחידת החוסן באיחוד הצלה כדי לסייע לאזרחים נפגעי חרדה ולאזן אותם נפשית. במשך שעות קיבלה שיחות מאזרחים ומאנשי כוחות ביטחון שהיו זקוקים לחיזוק נפשי ולסיוע בהתמודדות עם הטראומה. "עברתי משיחה לשיחה, קיבלנו כל כך הרבה טלפונים גם מכוחות ביטחון וצוותי רפואה שנמצאו בשטח, ראו את הזוועות והיו זקוקים לעזרה נפשית מיידית כדי לחזור לאיזון ולהמשיך בפעילות הקשה".
"הדקות שהייתי צריכה להחליט אם לצאת למחסום או להישאר עם ילדיי היו הארוכות והקשות בחיי. מחד אלו הילדים שלי ואני לא יכולה לנטוש אותם ומאידך מגיעים עשרות אזרחים למחסום אחרי שחוו טראומות שאי אפשר לדמיין"
לאחר שעות ארוכות בחמ"ל הטלפוני היא קיבלה קריאה מכיתת הכוננות של היישוב שהגיעו פצועים נוספים לצומת וביקשו שתגיע לסייע. בהחלטה קשה לקחה את ילדיה לשכן וביקשה ממנו לשמור עליהם ויצאה עם דולב, חובש מתנדב באיחוד הצלה שגר ביישובה, אל המחסום בכניסה לכביש 232 שאליו התנקזו שורדי הנובה ופצועים שחולצו. "הדקות שהייתי צריכה להחליט אם לצאת אל המחסום או להישאר עם ילדיי היו הארוכות והקשות בחיי. מחד אלו הילדים שלי ואני לא יכולה לנטוש אותם ומאידך מגיעים עשרות אזרחים למחסום אחרי שחוו טראומות שאי אפשר לדמיין".
בשיחה עם ynet, היא מודה: "היום, כמעט שנה אחר כך, אני מתחבטת עם ההחלטה הזאת, כי בדיעבד הבנתי שיש אנשים שלא חזרו הביתה. אבל באותו רגע זה לא מה שעלה לי. יצאתי מחוץ לבית, ושמתי את הילדים אצל השכנים, שהם חברים מאוד טובים שלי".
"בכל רגע מישהו קרס בבכי"
כשנילי ודולב מגיעים למחסום הם פוגשים בכמה לוחמי מג"ב. למחסום הגיעו עשרות חיילים פצועים בדרגות שונות. דולב החובש זומן למילואים ומיד אחריו קיבלה שיחת טלפון מבעלה שהודיע לה שהוקפץ למילואים ונסע להיפרד מהילדים. "הלב שלי החסיר פעימה במהלך השיחה איתו". את החיילים הפצועים פינו נילי והצוות לבית החולים סורוקה "את התמונה של כניסת בית החולים אני לא מצליחה להוציא מהראש שלי. זה הזכיר לי סרטים של מלחמת העולם השנייה. אנשים רצים עם אלונקות צבאיות, דם בכל מקום, פציעות בדרגות שונות, אנשים מפויחים ובכל כמה שניות מישהו מקבל טלפון וקורס בבכי וצרחות על הרצפה. אני זוכרת שעמדתי שם ולא האמנתי למה שאני רואה".
עם סיום פינוי החיילים קיבל הצוות של נילי קריאה על פצועים רבים בבסיס אורים. עם הגעתם לבסיס סיפרו חיילים שעמדו בחוץ שמחבלים חדרו לבסיס ושמתנהלים קרבות כדי לטהר אותו. ביחד עם האמבולנס של נילי חיכו עוד כמה אמבולנסים לפצועים שלא הגיעו. "חיכינו שעות מחוץ לבסיס בתקווה שיצאו אלינו פצועים. יצאה כמות מאוד קטנה של חיילים פצועים וידענו שהכמות קטנה כי היו כאלה שאי אפשר היה להציל".
"הייתה שם כמות כל כך גדולה של גופות. חשבתי לעצמי שאם זה רק באופקים, מה קורה בשאר הארץ. זו הייתה הפעם הראשונה בכל היום המטורף הזה שהתפרקתי והתחלתי לבכות. לא הצלחתי להכיל את גודל האסון והזוועות שהאנשים האלו עברו"
משימתה האחרונה הייתה מבחינתה הקשה מכל. הצוות נקרא לאופקים לפנות גופות לבית העלמין. שם הייתה נילי עד שעות הלילה המאוחרות. "הייתה שם כמות כל כך גדולה של גופות. חשבתי לעצמי שאם זה רק באופקים, מה קורה בשאר הארץ. היה לי כל כך קשה, אתה רואה ילדים, נערים ומבוגרים שחוו זוועות שלא ניתן להסביר במילים. הייתי צריכה כל כמה רגעים לצאת לנשום אוויר. זו הייתה הפעם הראשונה בכל היום המטורף הזה שהתפרקתי והתחלתי לבכות. לא הצלחתי להכיל את גודל האסון והזוועות שהאנשים האלו עברו".
עם סיום המשימה באופקים חזרה נילי לקראת שתיים לפנות בוקר לביתה. ילדיה היו ערים. "בדרך הביתה הרגשתי כאילו הנשמה שלי עזבה את הגוף ושאני מרוקנת. כשהגעתי לפתח הדלת ידעתי שאני חייבת להיות חזקה בשביל הילדים שלי. ראיתי איך הם מחכים לי ערים, דואגים ומפוחדים ומצאתי כוחות נפשיים חדשים. הלכנו כולנו לישון באותה המיטה רק שאני לא הצלחתי להירדם, התמונות הקשות לא יצאו לי מהראש".
