"חזרתי אחר הצהריים מהעבודה והמשכתי אותה מהמחשב הביתי, הרגשתי מצוין. ניקול (בת הזוג) חזרה מהעבודה שלה והלכה להתאמן במכון. אני מסמס לחברים שלי 'מי בא לכדורגל?' ומשום מקום תוקף אותי פתאום כאב ראש קיצוני בצד שמאל, מוגזם ומפחיד. אני מוציא את הנייד מהכיס להזעיק את ניקול ואני זוכר שהיד נשמטת, הנייד עף ואני קופא בחוסר אונים מוחלט. לא זוכר אם צעקתי לשכנים שיבואו להציל אותי, או שזה קרה רק בדמיון שלי, אבל חששתי שאני הולך למות".
עד שדימום פתאומי הציף את מוחו, ושינה את חייו מקצה לקצה, התנהל יובל זהבי (28) בערוץ החיים הטובים. יליד נווה ירק, סטודנט שנה ג' להנדסת תעשייה וניהול, עובד לפרנסתו בחברת אינטנגו, שנתיים בזוגיות מאושרת ובמגורים משותפים בהוד השרון עם אהובתו ניקול קפליאן (27), מהנדסת כימית שעובדת בחברת טבע. מצליחן בהתהוות. "מה שאפיין אותי יותר מהכול זו ההתמכרות שהייתה לי לספורט בכלל ולכדורגל ולחדר כושר בפרט", העיד על עצמו. ואז, מתוך השגרה היומית המבורכת שלו, עבר אירוע מוחי חמור שעל אודותיו ועל מה שקרה אחריו הוא מספר לנו במהלך השיקום במרכז לוינשטיין - שבו חזר לעמוד על רגליו.
כשעה אחרי שאיבד את הכרתו, ניקול חזרה הביתה. "חזרתי מחדר הכושר, ואני מוצאת את יובל זרוק על הרצפה בתנוחה מוזרה. חשבתי שהוא עושה לי תעלול עד שראיתי שהוא שוכב בתוך קיא. התקרבתי אליו, דיברתי איתו והבנתי שהוא לא בהכרה. התקשרתי לאבא שלי, הרופא, שלא היה זמין. התקשרתי לאחי הרופא שהמריץ אותי להתקשר למד"א ועד שהם יגיעו, נתן לי הוראות. הניידת הגיעה במהירות, אני מצטרפת לאמבולנס שמפנה אותו לבית החולים מאיר", משחזרת ניקול את הדרמה.
ניקול משחזרת: "חזרתי מחדר הכושר, ואני מוצאת את יובל זרוק על הרצפה בתנוחה מוזרה. חשבתי שהוא עושה לי תעלול עד שראיתי שהוא שוכב בתוך קיא. התקרבתי אליו, דיברתי איתו והבנתי שהוא לא בהכרה"
"אמרתי לעצמי, זו בטח סתם התייבשות. יקבל עירוי נוזלים והביתה. אבל כששמעתי את אנשי הצוות מסתודדים שהוא לא מזיז את פלג גוף שמאל, התחלתי לחשוד שמדובר כנראה במשהו חמור יותר מהתייבשות. התקשרתי להורים של יובל ולאמא שלי, הרופאה, שהגיעה במהירות, הציגה את עצמה וקיבלה מהרופאים מידע עדכני על מצבו. שאלתי אותה אם הוא הולך למות והיא ענתה שיכול להיות שכן, כי גילו דימום מוחי מסיבי". צפו ביובל מסביר מהי אפזיה שממנה הוא סובל. צולם והופק על-ידי השירות לשיקום הפרעות בתקשורת במרכז לוינשטיין:
יובל זהבי מסביר מהי אפזיה שממנה הוא סובל
בשורת הרופאים למשפחה שכבר מיהרה להגיע הייתה מרה. מהדמיית ה-CT עלה שמצבו של יובל קשה ואולי חסר סיכוי והעבירו אותו לבית החולים בילינסון לטיפול נוירוכירורגי. "ניקול התקשרה לעדכן אותנו, ואנחנו דהרנו לבית החולים", סיפרה האם, רינת זהבי, "וכשאני שומעת את המילים דימום מוחי, אני מתעלפת".
הרופאים במאיר עדכנו את עמיתיהם בבילינסון בתמונת המצב הקשה, והאחרונים נערכו במהירות לפתוח חדר ניתוח. "יובל הגיע אלינו אחרי שמצבו הידרדר והוא היה משותק באופן מלא בפלג גוף ימין. אני רואה אותו לראשונה בחדר ניתוח, מורדם ומונשם. מההדמיה שעבר זיהיתי דמם מוחי מסיבי, חריג לגילו הצעיר ומחשיד למום מולד", תיאר ד"ר יוסי לביב, נוירוכירורג בכיר במחלקה הנוירוכירורגית בבילינסון.
ד"ר יוסי לביב: "יובל הגיע אלינו אחרי שמצבו הידרדר והוא היה משותק באופן מלא בפלג גוף ימין. אני רואה אותו לראשונה בחדר ניתוח, מורדם ומונשם. מההדמיה שעבר זיהיתי דמם מוחי מסיבי"
"ביצעתי פתיחת גולגולת מעל הדימום שנבע מעומק המוח וקרוב מאוד לחדרי המוח. ניקזנו את הדם ואת קרישי הדם וזיהינו את המום המולד, AVM - מום עורקי-ורידי שמתבטא בצבר כלי דם חולים שנכנסים לחדרי המוח. מיקום המום היה נדיר' וכשאיתרנו אותו צרבנו וכרתנו את כלי הדם הפתולוגיים. זו הייתה פעולה מצילת חיים' ואני לא יודע לנבא אם הנזק המתמשך שנגרם למוח מהדימום יהיה הפיך".
הניתוח ארך כחמש שעות. במסדרון בחוץ חיכו בעצבים מתוחים שתי המשפחות המודאגות. "אני יושבת שם מחוץ לחדר הניתוח והזמן לא עובר. לא מבינה את הקשר בין דימום מוחי לבין הילד הספורטאי שלי, הבריא, שטרף את החיים", מתארת אימו של יובל. עדיין ללא הכרה, הועבר בנה ליחידה לטיפול נמרץ נוירוכירורגי, שם שהה כחודש. לרופאים לא הייתה בשורה מרגיעה למשפחה. "בכל בוקר שאלתי את הרופא הראשון שראיתי אם יובל שלי ילך, אם ידבר - ולא הייתה להם תשובה. הדבר היחיד שידעתי הוא שהפגיעה בצד שמאל של המוח משפיעה על הקוגניציה, הדיבור, הבנת הנקרא, כתיבה, למידה, זיכרון ועוד", מספרת האם, "הייתי על אוטומט, וכשהתעשתי לא חששתי לחייו אלא לחיי הנכות שיהיו לו".
אחרי שבועיים בקומה התעורר יובל למציאות קשה. "הכרתי פרצופים אבל לא זכרתי שמות. ידעתי מי זאת ניקול אבל לא איך קוראים לה. אני זוכר את עצמי בלי יכולת לזוז, לראות ורק מדי פעם זורק מילה פה מילה שם. כשהגעתי לשיקום בבית לוינשטיין, לא הבנתי כלום. הייתי מבולבל ואפוף. הרופאה שראיינה אותי בקבלה לשיקום, נבהלה ממצבי וחשדה בדימום נוסף. על המקום הסיעו אותי חזרה לבילינסון, ל-CT מוח שהראה שאין דימום חדש".
בבית החולים השיקומי יעבור יובל שיקום נוירולוגי מקיף שיחזיר לו את רוב הכישורים שנפגעו. "לאט-לאט חוזר המוח לתפקד והעולם מתבהר לי. מהנקודה הזו, אני כמו תינוק - מתחיל ללמוד הכול מהתחלה. הזיכרון עוד לא השתקם. לא ידעתי איפה אני נמצא, פיתחתי הפרעות חרדה וקשיי שינה. הייתי סיעודי עדיין ואבא שלי טיפל בי והחליף לי כמו לתינוק חסר ישע. הייתי מפוחד וביקשתי מאבא שלי שיישן לידי. במבט לאחור אני מתחיל להבין כמה קשה היה המצב ההכרתי והפיזי שלי. נעלמו לי תוכנות מוח שלמות. למשל, אני מבין אנגלית אבל לא יודע לדבר. וגם עכשיו, אחרי שהשתפרתי מאוד וכשרצף הדיבור שלי שוטף יחסית ואני לא סותם את הפה, אני יודע שלפניי עוד מסלול ארוך".
בזמן שהוא ממשיך לתרגל את המוח שלו שאיבד חלקים נרחבים מתפקודיו ולשחזר את אותם כישורים שהיו ושנמחקו בעקבות האירוע המוחי הקשה שעבר, ולאחר ניתוח שעבר בגרמניה לטיפול במום המולד במוחו - גמלה בליבו ההחלטה להציע נישואים לניקול, שליוותה אותו גם בניתוח שעבר שם. בדרך למימוש החלום, נותרה משימה קטנה-גדולה: לכרוע ברך.
יובל התאמן לכרוע ברך לקראת הצעת הנישואים לניקול
"אמרתי לפיזיותרפיסטית שלי מבית לוינשטיין שאני רוצה להציע נישואין לחברה שלי אבל אני חושש להתרסק כשאכרע ברך ואז הלכה לי כל התוכנית. היא התלהבה ואימנה אותי. עמדתי לידה מול מראה, כרעתי ברך, תרגלתי הושטת טבעת אירוסין והתרוממתי בלי למעוד. חזרתי על זה שוב ושוב עד שחזר לי הביטחון בתנוחה שבזמן אמת ביצעתי פיקס. פחדתי שאם אדבר אתקע ולכן שאלתי בקיצור 'תינשאי לי?'"
מה שנראה כל כך מובן מאליו לגבר צעיר הוא לא פחות מנס בעיני יובל זהבי שזמן קצר קודם לכן, שכשחזרה לו באופן חלקי יכולת הדיבור, אמר לאמא שלו שהוא רוצה למות. "הייתי בכיסא גלגלים, חצי משותק, עיוור, לא מדבר לעניין. מהמעט שהבנתי באותה נקודת זמן, היה לי ברור שאני לא רוצה לחיות ככה, עם הנכות הקשה הזאת שמורידה אותי ממאה לאפס".
הריאיון עם יובל מתקיים בנוכחות קלינאית התקשורת שמלווה אותו מהיום הראשון שלו בבית לוינשטיין, ירדן לוי פרדינרו. "נפגשנו ממש כשהוא הגיע, עדיין בכיסא גלגלים, חובש כובע ומשקפי שמש כהים כי סבל מסנוור, בקושי הפיק מילים והן היו בג'יבריש. הוא היה מבולבל. לא כל כך ידע מה קורה איתו. הבין את השאלות ששאלתי, אבל לא הצליח לבטא תשובה. הוא לא זכר שמות וסבל מאפזיה (קושי בדיבור ובהבנת שפה הנגרם מאירוע מוחי)".
עד היום סובל יובל מהזנחת צד ימין ("נגלקט" - מונח רפואי המתאר את מצבו של מי שעבר אירוע מוחי ואינו יכול לחוש או לעבד גירויים בצד אחד של הגוף). כתוצאה מכך נעלם לו שדה הראייה בצד הימני. "כשנתתי לו להגדיר ארבעה חפצים שהנחתי מולו על השולחן, הוא לא ראה את הימניים", מתארת לוי פרדינרו, "כשביקשתי ממנו שיקריא טקסט ידעתי שממבט ראשון הוא רואה מולו קשקושים עד שהוא מתאזן על כל מילה בודדת ובקושי מצליח לקרוא אותה. הייתי ערה שהוא סובל מחולשת רגל ויד ימין ונעזר בסד למניעת נפילה, אבל מה שהכי בלט היה הנחישות שלו, המוטיבציה שלו לנצח את עצמו במצב הנוכחי ולהחזיר לעצמו כמה שיותר שליטה בחיים. מי שללא ספק מהווים חלק משמעותי בשיקום יוצא הדופן שלו הם בת זוגו, משפחתו וחבריו שלא עזבו אותו לרגע. המריצו ועודדו".
יובל על ניקול: "היא לא עזבה אותי במצבים הכי קשים. ישנה איתי, עודדה והצטרפה אליי כשטסתי עם הוריי לניתוח נוסף בגרמניה. אין חברות כאלה וזה הכי לא מובן מאליו. הייתי עצוב בשבילה ואמרתי לה שתעזוב אותי, שמגיע לה יותר כי אני כבר לא מי שהיא הכירה"
יובל מתאר את הזוגיות עם ניקול בעיניים בורקות: "היא לא עזבה אותי במצבים הכי קשים. ישנה איתי, עודדה והצטרפה אליי כשטסתי עם הוריי לניתוח נוסף בגרמניה. אין חברות כאלה וזה הכי לא מובן מאליו. הייתי עצוב בשבילה ואמרתי לה שתעזוב אותי, שמגיע לה יותר כי אני כבר לא מי שהיא הכירה". המשפט הקשה הזה נחת עליה כמו כל האירוע - משום מקום ובעוצמה קשה לעיכול: "עניתי לו שלא עוזבים בן זוג כי קשה. מחר אולי אני אזדקק לעזרה? שלא מעניין אותי מה מצבו כל זמן שהוא צלול. אמרתי לו שאני אוהבת אותו, שהוא אדם מצחיק וציני ושאני שלמה עם ההחלטה לבנות חיים יחד".
4 צפייה בגלריה
"הייתי בכיסא גלגלים, חצי משותק, עיוור, לא מדבר לעניין". מסע השיקום המדהים של יובל זהבי
(צילום: אביגיל עוזי)
המשפחות חיבקו באהבה את הרצון שלהם למסד את היחסים. החברות שלה פחות התחברו ."ממקום של דאגה הן שאלו אותי אם אני סגורה על זה שאני הולכת להתחתן עם נכה. עניתי את המובן מאליו, שמבחינתי זה אותו יובל ששומר עליי ואוהב אותי, ושאין מחלה או מצב שיגרמו לי לחשוב אחרת". אחרי שהשלים בהצלחה ארבעה חודשי אשפוז עבר יובל לאשפוז יומי שאותו הוא ממצה בארבעה ימים. "נאלצתי לעזוב את הדירה שלנו ולחזור לבית של ההורים כשניקול הצטרפה לחדר הנעורים שלי, שמכיל גם את הציוד שהבאנו מהדירה. המסירות שלה טוטלית ואנחנו כבר מחפשים אולם. זה הכי לא מובן מאליו".
