לפני החזרת העוברים הראשונה אמרו לי שזה החלק הכי קשה בטיפולים. מכיוון שסבב טיפולי ההפריה הראשון שלי היה די קצר ועם מינון נמוך יחסית של הורמונים – לא חשבתי אז שזה יכול להיות באמת קשה (חשבתי שאני מעל כל תופעות הלוואי, לפני שהבנתי שהמינונים יכולים לעלות משמעותית ולגמור אותי). אבל הבנתי מייד על איזה קושי מדברים, וזה רק גרם לי לחשוב על הקושי של אותן נשים שמגיעות לשלב הזה אחרי לא מעט ניסיונות ואחרי כמיהה של שנים לילדים.
הפרקים הקודמים ביומן ההפריה של גל:
חודש לפני סבב טיפולי ההפריה הראשון עוד הייתי על גלולות והשתמשתי באמצעי מניעה. עד אז היה לי ברור שאעשה ילד רק בתוך זוגיות. אחרי כל הבדיקות והפרופסורים – רכשתי מנות מבנק הזרע. לא הייתה לי אפשרות אפילו להזרעות. במקרה שלי היה ברור שהולכים ישר ל-IVF.
המעבר הזה מלהיות אקטיבית – בדיקות דם, מעקב זקיקים, שיחה עם רופא/אחיות, הזרקות – כל מה שגורם להרגיש שאת מתקדמת או יכולה להשפיע על משהו – למצב של המתנה – הוא לא קל. אחרי ההחזרה אין ממש מה לעשות חוץ מלחכות, ובעיקר לנסות לא לחשוב האם בדיקת ההיריון שלי תהיה חיובית או שלילית.
אני יודעת ממעט השיחות ששמעתי בחדר ההמתנה, שכל אחת לוקחת את הזמן הזה אחרת. יש נשים שבוחרות לנוח הרבה, בעיקר ביום של ההחזרה. אני בחרתי להישאר פעילה (הליכות/ריצות בוקר) ולא לשנות יותר מדי את השגרה, חוץ מהימנעות מאלכוהול או מעישון.
בגדול, בכל סיבוב החזרה השתדלתי להיות עסוקה יותר, כדי להסיח את דעתי מהמחשבה על מה יקרה אם אני אהיה בהיריון ולעודד את עצמי אם אני לא. פתאום גם מתפנים הבקרים, אז לפחות אפשר לישון עד שעה מאוחרת יותר, שזה כבר כיף ויתרון גדול. לרוב גם עבדתי עד שעות מאוחרות יותר וזה עזר לי להסיט את תשומת הלב מ"מה יקרה בעוד שבועיים". בחלק מהמקרים התמיכה שקיבלתי (כדורים/ נרות) לא עשו לי טוב, אז הייתי פשוט הולכת לישון מוקדם. זו גם דרך להעביר את הזמן.
1 צפייה בגלריה
יש משהו קצת מעייף לפעמים בלנסות לא לרצות יותר מדי כדי לא להתאכזב
(צילום: Shutterstock)
מכיוון שהתחזיות עבורי לא היו ממש אופטימיות בהתחלה (את הפרופסור האופטימי הכרתי רק בהמשך), הכנתי את עצמי למספר גבוה של מחזורי טיפול. אפילו קניתי מראש עשר מנות בבנק הזרע. הייתי בטוחה שאהיה מוגנת מכל המתח בימים האלה, אבל הסתבר לי שאני בכל זאת מקווה לשבור שיא ולהפתיע את כולם – ולהיקלט במחזור הטיפולים הראשון.
אין ספק שזה היה יכול להיות נחמד מאוד להיות חלק מאותם סיפורים של "לא נתנו לה הרבה סיכוי ובסוף היא נכנסה להיריון בסבב הראשון עם ביצית אחת". בכל מקרה, אני עובדת על סיפור אחר (ויפה) משלי. אני לא מצליחה להתעלם מהמצב לגמרי, ואם עולה מחשבה של "אולי כן" אני מקפידה לחזק במחשבה אחרת של "לא נורא אם לא". יש משהו קצת מעייף לפעמים בלנסות לא לרצות יותר מדי כדי לא להתאכזב, אבל אני עדיין לא יודעת איך זה מרגיש לרצות מאוד, בגלל הפחד מלעשות את זה לבד.
אין ספק שזה היה יכול להיות נחמד מאוד להיות חלק מאותם סיפורים של "לא נתנו לה הרבה סיכוי ובסוף היא נכנסה להיריון בסבב הראשון עם ביצית אחת"
את הפאסון שלי אני מאבדת בדרך כלל ביום ה-11, אחרי שאני די גאה בעצמי מזה שהרגשתי שהזמן עבר ממש מהר, ואז אני הולכת לקנות בדיקת היריון ביתית. בפעם הראשונה הלכתי לקנות רק אחת. בפעם השנייה, כבר חסכתי לעצמי את הזמן וקניתי שלוש, כי היה לי ברור שאני בכל מקרה אעשה בדיקה גם ביום ה- 11 כשאחזור הביתה, ועוד אחת למקרה שעשיתי את הבדיקה השנייה קצת מוקדם מדי. בנוסף, אני לרוב עושה גם בדיקת דם לבטא.
בהחזרה האחרונה הלכתי לסניף קופת החולים הקרוב לבית, במקום לנסוע לאסותא. שם התברר לי שתוקף ההפניות של רופא המשפחה שלי לבדיקות בטא פג, כך שהאחות לא יכלה לעשות את הבדיקה. בעיקר הופתעתי מעצמי כשגיליתי כמה אני לחוצה לעשות את הבדיקה ולקבל תוצאה, למרות שעשיתי כבר בדיקה ביתית (שיצאה שלילית). דיברתי עם האחראית שהייתה הכי מדהימה ואישרה את הבדיקה בכל זאת. בכלל, זה מדהים אותי כל פעם מחדש היחס של הרוקחים/האחיות וזה לא מובן מאליו שמישהו מוכן להגמיש את הכללים בשביל לעזור לך. התוצאה הייתה גבולית ודרשה בדיקת דם נוספת יומיים לאחר מכן. כך, בשנייה אחת, הידיעה ש"אני לא בהיריון" אחרי תוצאה שלילית בערכה הביתית, התחלפה בתחושה של "אולי אני כן בהריון". מיותר לציין שעד לבדיקת הדם הנוספת הזמן עבר לאט הרבה יותר ועם הרבה יותר מחשבות.
איך זה מרגיש לקבל תשובה חיובית?
יומיים לאחר מכן עשיתי בדיקת דם נוספת. אפשר לצחוק על זה עכשיו (אז זה היה הרבה פחות מצחיק) – אבל קראתי את התוצאות לא נכון והייתי בטוחה שהתוצאה חיובית, שאני בהיריון. שלחתי בהתלהבות את התוצאות למדקרת שלי. במקום ההודעה שחשבתי שאקבל, היא כתבה לי ש"זה לא מבשר טובות...". קראתי את התוצאה כמה פעמים ולקח לי רגע לחזור שוב לתחושת ה-"אני לא בהיריון", אחרי עשר דקות בערך שבהן הייתי בטוחה שאני כן.
הפעם התחושה הזאת הייתה קשה יותר. אבל לפחות הייתה לי ההזדמנות להבין איך אני באמת מרגישה עם תוצאה חיובית. איך? מפוחדת בעיקר, כמו שחשבתי (על סף היסטריה, אם להודות), אבל גם שמחה. והייתי ממש צריכה להרגיש גם את זה.
אני לא צריכה הרבה בשביל לעודד את עצמי מתוצאה שלילית, כי יש לי רשימה שלמה של "למה הכול לטובה": "אני אתקע במקום העבודה הנוכחי שלי שאני לא אוהבת ואני לא מרוויחה כלום", "אני עדיין לבד"... אבל חייבים להודות - באותו הרגע הרגשתי שחסרות לי יותר סיבות ל-למה אני צריכה לעבור את כל זה שוב.
בפרק הבא: גל עושה חישוב מסלול מחדש
