בשבת 7 באוקטובר התעוררה ד"ר אפרת ברון הרלב, מנהלת מרכז שניידר לרפואת ילדים, בביתה במושב בשרון מהתראות בטלפון הנייד. "אני מחוברת לכל אזורי ההתראה ולא הבנתי מאיפה מגיע כל הדבר הזה, אבל הבנתי שמדובר באירוע חריג". כבר ב-07:05, פחות מחצי שעה אחרי שיישובי דרום הארץ הותקפו בשיטפון של מחבלי חמאס, היא הודיעה: "בוקר טוב. אבקש שכל חברי ההנהלה יהיו זמינים להגעה מיידית לבית החולים במידת הצורך. אבקש לוודא עם המחלקות היכרות עם אזורי 'הכי ממוגן שיש' ופתיחת פק"לים".
כ-50 יום אחרי עמד בית החולים בפני משימה חשובה ומרגשת - קליטת ילדים ואימותיהם ששבו משבי חמאס. בפעימה הראשונה קלט בית החולים ארבעה ילדים, שלוש אימהות וסבתא. יום אחר כך הגיעו תשעה ילדים ושתי אימהות. "כשעליתי לקבל אותם מהמסוק וכשהם ירדו, ראיתי צללים של ילדים ואימהות", אומרת ד"ר הרלב, וקולה נסדק כשהיא מתארת את רגע השבר, "הקושי שעברו והעצב שראיתי מול העיניים. כאילו ראיתי שהם לא שם. רגע השיא שלא אשכח היה למחרת בבוקר, כשפתאום ראיתי שאנשים חוזרים לעצמם. ילד רץ במסדרון, מחייך ומתחיל לחזור להיות ילד".
3 צפייה בגלריה
אביב אשר בת השנתיים, אחותה רז אשר בת הארבע ואימן דורון שבו ארצה למתחם במרכז שניידר. זה המפגש הראשון עם האב והבעל יוני
(צילום: דוברות מרכז שניידר)
ד"ר ברון הרלב היא מומחית ברפואת ילדים, טיפול נמרץ ומינהל רפואי מאוניברסיטת הרווארד (57, גרושה ובזוגיות, אם לארבעה). היא נחשבה פורצת דרך כבר בזמן השירות הצבאי שלה, כשמונתה לקצינת המבצעים הראשונה בטייסת המבצעים, תפקיד שעד למינויה מילאו טייסים בלבד. במהלך השנים אחרי לימודי רפואה והתמחות היא שימשה במגוון תפקידים, בהם סגנית מנהל שניידר, מנהלת בילינסון, ולפני כשלוש שנים חזרה לנהל את שניידר.
מאין התחושה הזאת שמשהו נורא נפל עלינו, הרבה לפני שנחשפו הפרטים ושעות לפני שמשרד הבריאות נכנס לאירוע?
"בנוסף לתפקיד שלי כמנהלת שניידר אני ממשיכה לעשות כוננויות במחלקה לטיפול נמרץ, ועם הזמן פיתחתי סימנים שמעידים על מתי ואם בכלל אני צריכה להגיע לבית החולים או לתת הנחיות טיפול טלפוניות. הדומיננטי שבסימנים הוא שאם אני לא נרדמת מיד אחרי השיחה שקיבלתי, סימן שאני צריכה להגיע למחלקה - וכך קרה גם באותו בוקר. לא נרדמתי, ואמרתי לעצמי 'אפרת, את צריכה לצאת מהבית'".
אחרי שהסתובבה חסרת מנוחה בסלון ביתה, מהחלון לדלת וחוזר חלילה, ב-07:35 היא עדכנה בהודעת וואטסאפ את הסגן שלה שהיא בדרך לבית החולים.
מתי הבנת שנשקפת סכנה גם לילדים מאושפזים?
"ככל שנאספו יותר עדויות והאירוע הלך והתבהר, הבנתי שאנחנו בשניידר צריכים להיערך לקבלת ילדים פצועים, ואולי גם מבוגרים אם בתי החולים יגיעו לאי-ספיקה - מה גם שאני חייבת לדאוג למיגון הילדים שמאושפזים אצלנו, ופתח תקווה במהלך המלחמה ספגה נפילות".
כיצד נערכתם להעברת מחלקות בית החולים לאזורים מוגנים?
"אחרי הערכת מצב עם הנהלת בית החולים, תזכרנו לעצמנו את הפק"ל שאותו ניסחנו ועליו התאמנו, ובו נכתב במדויק איזו מחלקה מתפנה ולאיזה אזור מוגן. זה היה מאתגר להוריד מחלקות בשבת שהיא גם חג, ולהזעיק מהבתים אנשי משק רבים שימהרו לנקות את האזורים הממוגנים. כדי להאיץ את ההליך, אני וכל צוות ההנהלה הפשלנו שרוולים ויחד עם המנקות קרצפנו וניקינו במשך שעתיים וחצי. רק אז יכולנו להתחיל להעביר את המחלקות".
העברתם מן הקל אל הכבד? כלומר הילדים שמחלתם קשה הועברו ראשונים?
"המחלקה האונקולוגית הייתה הראשונה לרדת למקלט הממוגן שבבניין הזכוכית החדש שלנו. בהמשך הורדנו גם את המחלקה לטיפול נמרץ, המחלקה לניתוחי חזה ולב וטיפול נמרץ כללי. למחרת התארגנו להעביר את הפגייה למקום שיועד לה בבניין החדש, ולא הספקנו לאייש אותו. ויתרנו על כל הפיינשמקריות שתוכננה ועל כל הציורים והתמונות שנועדו לקשט את קירות הפגייה, ובלבד להביא אותם הכי מהר למקום מוגן".
בנוסף לנוהל החירום, בית חולים ממשיך לכאורה לתפקד כרגיל. איך עמדתם באתגר הכפול הזה?
"מאז אותה שבת, רוב שעות היממה אני בבית החולים, בין היתר כדי לנרמל את הפעילות השוטפת. צריך לזכור את הבהלה הגדולה שאחזה בכולנו, בעיקר מהלא נודע, ולכן לא מעט הורים פחדו להגיע, ונאלצנו לבטל ניתוחים יזומים ולרדד פעילות. אבל שבועיים לתוך המלחמה, תוך כדי הליכה למדנו כיצד להרגיע את ההורים".
כשהמלחמה בעיצומה ואזעקות נשמעו בדרום הארץ ובמרכזה, איך אפשר בכלל להרגיע הורים לילד חולה?
"אמרנו להם שחדרי הניתוח שלנו בטוחים גם בזמן התראות ונפילות, ושאף ילד לא ייעזב על שולחן הניתוחים, ובהדרגה חזר אמון ההורים וחזרנו להפעיל בית חולים לשגרה בימים שאין בהם שגרה".
במקום שמשרד הבריאות ישלח לך תוכנית סדורה לקליטת הילדים שנחטפו, את הערת את הרגולטור?
"ב-18 באוקטובר פניתי למשרד הבריאות במייל שבו הדגשתי את חשיבות הקמת מתחם ייעודי לילדים שיחזרו מהשבי. ביקשנו להציע מבעוד מועד, להיערך לקליטה מלאה ומסודרת של כל הילדים השבויים, שלהם יידרשו טיפול והערכה, למרכז שניידר לרפואת ילדים עם חזרתם לארץ. בהמשך המייל הצגתי תוכנית מפורטת, תשתיתית, טיפולית ואת הצורך לבודד אותם במתחמים סטריליים, ולהוות עבור הילדים הללו עוגן רפואי ובריאותי מלא כשיחזרו לביתם".
איך הגיב משרד הבריאות למסמך המפורט שניסחת ושלחת לטובת הטיפול בילדים שחוזרים מהשבי?
"הם ענו לי 'כל הכבוד', ומהרגע הזה כינסתי את כל הצוותים שיטפלו פיזית ונפשית בילדים, אחרי שלקחתי בחשבון את כל ההיבטים הנדרשים. בהתחלה נערכנו מהבחינה הטכנית. אחרי שהגדרנו אזור סטרילי, התאמנו אותו לשהות ילדים עם ההורה או ההורים שלהם. עשינו כמיטב יכולתנו לרהט בצבעים מתאימים את המקום ולהעשיר אותו בצעצועים, משחקים, טלוויזיה וכל מה שיגרום להם הנאה. גם למשפחות אנחנו מחויבים, וכבר דאגנו לפדיקור ומניקור וספר, ובלבד שכולם ירגישו מוגנים ועטופים".
הענקת הטיפול הרפואי לחוזרים קלה יותר מהטיפול הנפשי. איך מטפלים באתגר הענק הזה?
"הצוות הפסיכו-סוציאלי שלנו יצא ללמוד את הנושא - או נכון יותר ניסה ללמוד אותו: ד"ר סילבנה פניג, פסיכיאטרית ילדים שהיא מנהלת המחלקה לרפואה פסיכולוגית, והפסיכולוג דני לוטן שמנהל בשניידר את מרפאת החרדה, אמרו לי במלוא הכנות שהם תחקרו וקראו, אבל לא מצאו בספרות המקצועית אף מאמר שמתייחס לטיפול בילדים שחזרו משבי. אנחנו מיומנים בטיפול בילדים במצבים קשים, הם אתגרו אותי, אבל לא כאלה. אז בצניעות רבה נלמד ונתייחס לזה כאל קודש הקודשים, ואנחנו נהיה אלה שנכתוב לאחרים את הספרות המקצועית שחסרה".
"שמענו מהילדים סיפורים בלתי נתפסים"
בהצהרה לתקשורת, מסרה היום מנהלת שניידר כי "לפנות בוקר הגיעו אלינו ארבעה בני נוער, לאחר תקופה ממושכת של 53 ימים בשבי החמאס. מצבם הגופני מוגדר יציב והם עוברים הערכה רפואית ורגשית. כל מי שחוזר מרגש אותנו מאד, כל ילד, כל ילדה, כל אמא, הם עולם ומלואו. אנחנו קודם כל מסתכלים, אחר כך מקשיבים, ורק לבסוף – בודקים, ומטפלים.
ד"ר ברון הרלב: "שמענו מרבים מהילדים ומהשבות סיפורים בלתי נתפסים, חלקם ממש סוריאליסטים. שמענו סיפורים, שקשה לנו כרופאים וכצוות מטפל להאמין שיכולים להתקיים. ברור לנו שהם רק בתחילת הדרך, ושלכולם יש עוד דרך ארוכה בשיקום שלהם"
"אנחנו משתאים מהיכולת של השבים להסתגלות ההדרגתית לאורך ימי השהות אצלינו, שמעוררת בנו אופטימיות רבה. בחמשת הימים האחרונים פגשנו ילדים שבתחילה היו כבויים ועצובים, ולאחר יום או יומיים, כבר רצו במחלקה, שיחקו וצחקו.
"שמענו מרבים מהילדים ומהשבות סיפורים בלתי נתפסים, חלקם ממש סוריאליסטים. שמענו סיפורים, שקשה לנו כרופאים וכצוות מטפל להאמין שיכולים להתקיים. ברור לנו שהם רק בתחילת הדרך, ושלכולם יש עוד דרך ארוכה בשיקום שלהם. אבל מהמעט שאנו רואים – הם חזקים, ונחושים להתגבר ולהתמודד.
"כולנו, כל הצוות המטפל, והקצינים המטפלים מצה"ל, הולכים לישון מאוחר בלילה, כל לילה, במחשבות עמוקות על המשפחות, וקמים למחרת בבוקר, מוקדם, עם התוכניות והרצון להמשיך לעזור ולהועיל ככל הניתן לכולם. אחנו כולנו, עושים ונמשיך לעשות הכול בשביל לעטוף אותם בכל דרך אפשרית.
"הצוות שלנו שפועל בשגרה, ביום יום לטיפול בילדים ובמשפחות, ברגעים קשים מאד, מוצא את עצמו כעת רתום למשימה הלאומית הקדושה והחשובה יותר מכל – והיא להחזיר את הילדות והשמחה לילדים, ואת החיים הרגילים והשלווים לבני המשפחה. במהלך השבוע האחרון, טיפלנו במחלקת הילדים השבים בשניידר, ב-26 ילדים ונשים, מחציתם כבר שוחררו מבית החולים. לבנו עם יתר החטופים שנותרו בעזה, ואנחנו מחכים ומצפים לראותם בבית בקרוב".
