אם בארצות שונות ובמגוון ענפי רפואה, מוצאים היום עשרות אחוזים מבין הרופאים והרופאות הסובלים משחיקה, ככל הנראה שאין זה רק ממצא סטטיסטי יבש. שחיקה פירושה להגיע ליום העבודה בבית החולים או במרפאה בחוסר חשק, להרגיש עייפות מתמשכת ורצון לסיים את היום כמה שיותר מהר. רופא הסובל משחיקה – לא רק איכות החיים שלו (ושל משפחתו) נפגעת. מתלווה לזה אובדן היכולת להתייחס לחולה באופן אישי, חוסר סבלנות, שטחיות, "נפנוף" החולה על ידי מתן הפניות, בדיקות או תרופות, ונטייה מוגברת לשגיאות באבחון ובטיפול, כפי שהוכח במחקרים קודמים.
עוד על המשבר במערכת הבריאות:
גם החולים לעיתים קרובות אינם מרוצים. מי מאתנו לא שמע על כך או חווה בעצמו ביקור אצל רופא השקוע כולו במחשב ובקושי מעיף מבט בחולה? היבט זה נבדק גם במחקרים אשר כיום מכלילים יותר ויותר את נקודת המבט של החולה.
איך ייתכן אפוא, שבשנים בהן הרפואה התקדמה לאין שיעור, עם יכולות ויזואליזציה מדהימות של כל פינה בגוף, טיפולים מהירים ופולשניים הרבה פחות, תרופות ביולוגיות יעילות שאי אפשר היה אפילו לדמיין אותן לפני מספר שנים, ובנוסף, מאמץ לבסס את ההחלטות על מידע מבוקר ומבוסס – איך ייתכן שדווקא עכשיו נוצר קרע אצל רופאים רבים בעבודתם וביחסיהם ההדדיים עם החולים, קרע שדומה לו לא נצפה בעבר ובוודאי שלא בעוצמה כזו?
נראה שהשינויים המהירים ברפואה הביאו איתם גם כמה יסודות מזיקים, אשר למרות כל ההתקדמות, הרופאים עדיין לא הצליחו להתמודד עמם. הנושא מורכב, וכדי שלא לשפוך את התינוק יחד עם מי האמבטיה, יש קודם כל להכיר בשפע המרכיבים הטובים, הישגים אשר הם כאן כדי להישאר ואין מי שחולק עליהם.
איך ייתכן שדווקא עכשיו נוצר קרע אצל רופאים רבים בעבודתם וביחסיהם ההדדיים עם החולים, קרע שדומה לו לא נצפה בעבר ובוודאי שלא בעוצמה כזו?
כך, למשל, מעמדו החדש והמשופר של החולה כבעל/ת ידע, דעה ועצמאות להחליט בעזרת הרופאים, או הזמינות בלחיצת כפתור של מידע מפורט על החולה הכולל אשפוזים, תרופות, רגישות יתר, ומהלך של כל בדיקה והשתנותה על פני השנים – אוצר בלום שעוזר מאוד בקבלת החלטות. גם הגישה הקלה למאגרי מידע מעודכנים, הכוללים הנחיות מקצועיות לטיפול או מינונים ותופעות לוואי מפורטות של כל תרופה, מהווה זינוק חיובי קדימה, בתנאי שמשתמשים בה כמובן.
אלא שבמקביל הלכו והתפתחו שלוש מכשלות עיקריות, אשר נראה שהן אחראיות במידה רבה לקרע שנוצר בין הרופא לעבודתו ובינו (או בינה) לחולה. הכוונה היא קודם כול לחוסר הזמן של הרופא למול הדרישות והמטלות ההולכות ומצטברות; שנית, לאצבע הקלה מאוד על ההדק של הפניות לבדיקות ושל רישום תרופות; ולבסוף, המחיר שגובה הופעת המחשב והפיכת יחסי רופא-חולה ליחסי רופא-חולה-מחשב. בעיות אלו כרוכות זו בזו.
זמן המפגש במרפאה (אבל גם משך האשפוז שהלך והתקצר עם השנים) קצר מדי. החולים כיום מבוגרים יותר, מורכבים יותר, מטופלים בתרופות רבות יותר, ובדרך כלל התיק הרפואי שלהם מלא וגדוש בתוצאות בדיקות שנעשו בעבר. להתייחסות ראויה לכל אלה נדרש זמן, מה גם שהרופאים היום נדרשים לתת מענה לא רק לבעיה המיידית אלא גם ללמד את החולה, להסביר, להמליץ על שיטות יעילות לקידום הבריאות ומניעת מחלות ובדיקות סקירה מסוימות.
כל זאת עוד לפני שהזכרנו את השונות האתנית הנפוצה כיום אצלנו ובכל העולם וכרוכה במכשולי שפה והבדלי תרבות אשר דורשים זמן ומאמץ. הפתרון צריך מן הסתם להיות משולב ולכלול הכרה מערכתית של הממשלה והקופות בצרכים, כלומר תוספת זמן וממילא, תוספת תקציב. גם הרופאים חייבים לתרום לפתרון. למשל, ניתן לרוב לקבוע עם החולה מפגש שני (ושלישי) לעיבוד שיטתי של כל הנתונים. אין חולה שלא יעריך את זה.
גישה המבוססת על סקרנות, ריכוז, כבוד כנה לחולה, ורצון אמיתי לעשות עבורו את המיטב יחזירו את האמון לחולים, ולרופאים את הרגשת המשמעות שבתפקידם והשליטה על סדר היום
בינתיים, גישה המבוססת על סקרנות, ריכוז, כבוד כנה לחולה, ורצון אמיתי לעשות עבורו את המיטב יחזירו את האמון לחולים, ולרופאים את הרגשת המשמעות שבתפקידם והשליטה על סדר היום.
בתי הספר לרפואה שמים את הדגש על איסוף פרטי המחלה ה"ביולוגיים" (איפה הכאב? ממתי? מה מגביר אותו? וכדומה), אלא שלכל חולה יש לפחות עוד שני סיפורים המשוועים לתשומת לב: מי הבן אדם שנמצא מולנו ומאיזו מסגרת של עבר, משפחה ועיסוק הוא או היא מגיעים? ולא פחות חשוב, איך המחלה משפיעה עליו – חרדה או דיכאון למשל נפוצים מאוד. לוקח זמן קצר להתייחס גם לשאלות אלו אם רק מכירים בחשיבותן, וכמובן שהתגמול לרופא ולחולה כאחד – מובטח.
גם הנטייה להרבות בבדיקות, הפניות ותרופות נובעת לא פעם מקוצר הזמן, וגם מ"רפואה מתגוננת", מתפיסה (שמתבררת לא פעם כשגויה) שזה מה שהחולה רוצה, ומאובדן הביטחון של הרופא ביכולותיו. בדיקה גופנית מלאה אורכת דקות ויחד עם מהלך התלונות על ציר הזמן מספקת מידע חיובי (מועט) ושלילי (תכוף, וחשוב לא פחות). המגע הקרוב בעת הבדיקה גם תורם מאד לקשר ולאמון בין הצדדים ועשוי להפחית בדיקות מיותרות שלא פעם מזהות ממצא שולי, שאיך לא, מוליד סדרה של בדיקות חדשות הכרוכות לא פעם באובדן זמן, חרדה וקרינה.
שלישית ואחרונה, המחשב הוא כלי רב עוצמה אבל עלול גם להסיח את הדעת מהעיקר - האדם החולה. מערכתית, כדאי לשפר תוכנות כדי ש"יטרידו" את הרופא כמה שפחות (לדוגמא, חלונות קופצים שדורשים התייחסות) ויתמכו בהחלטות כמה שיותר (יש מאגרי מידע כאלה). אבל כדאי שגם הרופאים יתאמצו ובאופן "רפלקסיבי" יעיינו קצרות בתיק האלקטרוני לפני כניסת החולה, כולל אולי כמה רישומים קצרים. בדרך זו, בעת המפגש עם החולה, הרופאים יהיו פנויים יותר להקשיב, להתבונן (גם בשפת הגוף), לחשוב ומה שלא פחות חשוב – להגיב, בהיעדר מסיחי דעת בינם לבין המטופל שלהם.
עמיחי שטנר הוא פרופסור מן המניין לרפואה (אמריטוס), ביה"ס לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה וחוקר פעיל בתחומי איכות הטיפול הרפואי בארץ ובחו"ל
