קשה לדמיין ילדות בלי גלן קין, אנימטור של דיסני ואביהן של דמויות כמו פוקהונטס, רפונזל והחיה מ"היפה והחיה". אבל לקין עצמו קשה לדמיין. למעשה, זה בלתי אפשרי עבורו. כשהוא ניגש לצייר את אריאל מ"מבת הים הקטנה", למשל, לא קפצה לו אף דמות מהראש אל הדף. הוא צייר אישה, צייר דג ובדרך של ניסוי וטעייה, ציור ומחיקה, הוא חיבר ביניהם. את התהליך הזה, שבדרך כלל קורה לו כשהוא מתחיל לצייר דמות חדשה, הוא מגדיר כ"התפוצצות של קווים", שאותם הוא מזקק לדמויות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
קין סובל – או לא סובל – מא-פנטזיה, מצב שזוהה רק בשנים האחרונות, ובו אדם לא מסוגל לייצר דימויים במוחו, כלומר לדמיין. המחקרים בנושא עדיין בחיתוליהם, אבל ההנחה היא ש-1%-5% מכלל האוכלוסייה לוקים בכך. באופן מפתיע, קין אינו האמן החזותי היחיד שאינו יכול לדמיין. גם נשיא פיקסאר לשעבר, אד קטמול, טוען שיש לו א-פנטזיה - וזה לא עצר מבעדו לחולל מהפכה באנימציה התלת-ממדית.
עוד כתבות למנויים:
קטמול הבין לראשונה שהמוח שלו עובד באופן שונה רק לפני כמה שנים, כשניסה לבצע מדיטציה טיבטית שבמסגרתה הוא התבקש לדמיין כדור. בריאיון ל-BBC הוא תיאר את הרגע הזה: "הלכתי הביתה, עצמתי עיניים ולא יכולתי לראות דבר. במשך שבוע שלם המשכתי לנסות לדמיין את הכדור הזה". בניסיון להבין עד כמה הוא חריג בנוף, ביקש קטמול מ-540 עובדי פיקסאר לעבור מבחן שבדק את מוחשיות הדמיון שלהם. באופן מפתיע הוא מצא שהמאיירים בחברה דיווחו על דמיון חזותי בשיעורים רק מעט גבוהים יותר מאשר הצוות הטכני. לעומת זאת, בין המאיירים עצמם היו פערים גדולים. כך למשל, אחד המאיירים של "לשבור את הקרח" טען שהוא זוכר את כל הסרט במלואו ויכול להריץ אותו במוחו מההתחלה ועד הסוף, בעוד שמאייר אחר טען שהוא לא יכול לראות בדמיונו שום תמונה מסרט שהוא עצמו השתתף ביצירתו.
קטמול נרגע. בעיניו, תוצאות המחקר מנקות תפיסות מוטעות שיש לנו, שלפיהן יצירתיות לא יכולה להתקיים ללא דמיון. "היית חושב שאם אדם יכול לדמיין יש סיכוי גבוה יותר שהוא יוכל לצייר, אבל כמה אנשים יכולים להוציא עיפרון ונייר ולצייר את מה שהם רואים מול העיניים שלהם? התשובה היא מספר קטן מאוד", טען. "אז אם אתה לא יכול לצייר את מה שנמצא לפניך, למה שנצפה שתצליח לצייר את מה שאתה מדמיין?"
חוסר יכולת לדמיין דווח לראשונה כבר ב-1880, במחקר של פרנסיס גלטון. החוקר הבריטי ביקש ממאה גברים לתאר את השולחן שבו הם אוכלים ארוחת בוקר בכל יום. הוא שאל אותם על התאורה, על החדות ועל הצבע של התמונות שבראשם, ולתדהמתו הרבה 12 מהנבדקים לא היו מסוגלים לומר לו הרבה. אבל למרות אותו ניסוי, נוהגים לסמן את MX כ"חולה אפס".
MX הוא הכינוי שניתן למודד בניין מאדינבורו שבשנת 2005, בהיותו בן 65, הגיע לרופא עם תלונה מוזרה: הוא איבד את היכולת לדמיין דימויים חזותיים. MX העיד שהוא תמיד הרגיש שיש לו כישרון יוצא דופן לראות דברים במוחו. המיומנות הייתה שימושית בתפקידו, ואפשרה לו לזכור את הפרטים הקטנים של הבניינים שסקר. עוד הוא סיפר שבכל לילה, לפני שהוא נרדם, הוא נוהג להריץ במוחו את אירועי היום כאילו הוא צופה בסרט. הוא נהג לדמיין את משפחתו, את חבריו ואפילו דמויות בספרים שקרא. ביום אחד, לאחר ניתוח צנתור שגרתי, היכולת הזו אבדה לו.
MX הגיע לפרופ' אדם זימן, נוירולוג באוניברסיטת אקסטר שבאנגליה, שקרא לעזרת חבר - סרג'יו דלה סלה, מדען מוח קוגניטיבי מאוניברסיטת אדינבורו המתמחה באופן שבו המוח מטפל במידע חזותי. שניהם לא הצליחו למצוא פתרון עבור MX, אבל הם זיהו הזדמנות נדירה ללמוד כיצד פועל הדמיון.
"הדמיון והזיכרון נחקרים הרבה שנים, אבל זה לא תמיד פשוט לחקור אותם", אומר ד"ר איתמר גנמור, נוירולוג בכיר במרפאת הזיכרון במרכז למדעי המוח ע"ש יוסף סגול, ובמחלקה הנוירולוגית במרכז הרפואי שיבא. "כשאני מדמיין תמונה מסוימת, אני לא יודע מה את מדמיינת. נראה לי שזה אותו דבר, כי מה כבר יכול להיות? אבל בעצם כל אחד רואה – או לא רואה – משהו אחר".
למה בעצם אנחנו צריכים דמיון?
"יש לו הרבה תפקידים חשובים: הוא נותן עוד ממד לחוויה, כמו ההבדל בין לקרוא ספר ורק לראות מילים רצות, או לקרוא את הספר ולדמיין את עצמנו שם ולראות את החוויה. זה עוזר בליצור, לשחזר חוויות ולעבד אותן, לדוגמה אני יכול לחשוב על ויכוח שהיה בעבודה ולשחזר מה היה ולהבין שזה לא היה בדיוק כמו שחשבתי, זה מוסיף עוד מידע לזיכרונות עבר. הדמיון יכול גם לעזור להפיג בדידות – כשאני מרגיש לבד, אני יכול להיזכר בחוויות עבר. אני יכול גם לדמיין דברים עתידיים - מה אני אעשה בעוד חמש שנים, איפה אגור, איך תיראה החופשה עוד שבוע. וכמובן שהדמיון מאוד חשוב לכל מיני תהליכים יצירתיים: אנחנו יכולים להיות אדם בשנת 1985 שמדבר בטלפון בבית ומדמיין בעיני רוחו כמה יהיה נחמד להסתובב עם הטלפון בחוץ בלי חוט, או בן אדם ב-1990 שמדבר בסלולרי וחושב כמה יהיה נחמד לא רק לדבר בטלפון אלא גם לראות דרכו סרטים".
המדענים משערים שבמהלך הפעולה של ראיית דברים בעיני רוחנו ובמהלך ראייה פיזית אנחנו משתמשים באותם מעגלים מוחיים. מחקרים שהתבססו על סקירות מוח תומכים בכך, ומראים שכשאנחנו מסתכלים על אדם מקרוב, רשת מסוימת של אזורי מוח הופכת פעילה, כולל אזורים המעבדים אותות גולמיים מהעיניים. כאשר אנחנו עוצמים את העיניים ומדמיינים פנים חלקי המוח המקבלים אותות מהעיניים רדומים, אך האזורים המזהים את התכונות שמגדירות את הפרט שוב נדלקים.
בבדיקות הראשונות, זימן ודלה סלה מצאו של-MX אין פגיעה במנת המשכל (IQ) או בזיכרון, הראייה שלו הייתה תקינה והוא ידע לחבר בין פרצופים מוכרים לשמות, כך שרשתות עיבוד הראייה במוחו ומערכות הזיכרון שלו היו תקינות. הוא נתן למדענים תיאורים מפורטים של ציוני דרך סביב אדינבורו, למשל. הוא זכר פרטים ויזואליים, אבל לטענתו את כל המידע הזה הוא שולף מתוך הזיכרון, ובשום שלב הוא לא יכול היה "לראות" אותו ברוחו. סקירות המוח שעבר אישרו את הטענות שלו – כשהראו לו תמונות של מפורסמים, המוח שלו הגיב בדיוק כמו קבוצת הביקורת והפעיל רשת של אזורים שמעבדים את הראייה ומזהים פרצופים. אחר כך הוא התבקש לדמיין את האנשים ששמותיהם נאמרו. אצל קבוצת הביקורת, אותם אזורים שמקשרים בין התודעה לראייה הפכו פעילים, ואילו במוחו של MX אזורים בודדים פעלו כרגיל, בעוד שאחרים נשארו שקטים. עם זאת, החוקרים מצאו שאזורים אחרים בקדמת המוח שלו היו הרבה יותר פעילים, מה שהוביל למסקנה שכמו בכל סוג של נכות, מוחו של MX פיצה באסטרטגיות שונות לפתרון הבעיות. ההנחה הייתה ש-MX סבל במהלך הניתוח מפגיעה מוחית כלשהי - שלא הרסה את היכולת שלו לזהות פרצופים או לעבד סוגים אחרים של מידע חזותי, אבל הפילה אזור חיוני במוח שאִפשר לו ליצור תמונות בראשו.
ב-2010, לאחר סדרת המבחנים, זימן פרסם את מסקנותיו במאמר מדעי וקרל זימר, כתב במגזין Discover, דיווח עליהן. עוד באותו יום, אנשים שקראו את הכתבה פנו אל זימר וזימן וסיפרו על תחושות וחוויות דומות. "כל חיי אני מנסה להסביר לאנשים שאני לא חושב באופן חזותי", כתב אחד מהם. "אני לא יכול להעלות בעיני רוחי תמונה של אדם או מקום, גם אם חיי יהיו תלויים בכך".
זימן המשיך למחקר נוסף, הפעם עם 21 משתתפים שפנו אליו בעקבות המאמר וטענו שגם להם אין יכולת ליצור תמונה בתודעה שלהם. שלא כמו MX, רובם ככולם טענו שזה כך מלידה, ורובם הבינו רק בגיל ההתבגרות ובבגרות המוקדמת שאנשים אחרים יכולים להעלות תמונות בראשם. עוד הם סיפרו שיש להם חלומות או הבזקים של דימויים חזותיים כשהם ערים, אבל הם לא מסוגלים להעלות בכוונה תמונות בראשם, גם לא כאלו המבוססות על זיכרון, כמו חופשות קודמות או רגעים חשובים כמו החתונה שלהם.
אחד הנבדקים, ג'ונאס שלטר, סיפר שהוא תמיד חשב שביטויים כמו "תן לי לצייר לך תמונה" הם פשוט ביטויים. אבל אז ערב אחד, במסיבת בית, הוא נקלע לשיחה על איך אדם יכול לראות משהו אחד ובו-זמנית ליצור במוחו דימוי של משהו אחר. רק אז הוא הבין, להפתעתו הרבה, שהיכולת לדמיין תמונות היא אמיתית – אבל לא במוח שלו.
בעקבות המחקר הנוסף, ב-2015, פרסמו זימן ועמיתיו מאמר שבו הגדירו את התופעה וקראו לה בשם: א-פנטזיה מולדת (Congenital aphantasia). באותו שלב כבר היה ברור שאנשים שסובלים מא-פנטזיה מצליחים לפצות עליה בדרכים אחרות, והיא אינה פוגעת בתפקוד שלהם. מאז נערכו כמה מחקרים על א-פנטזיה, בין השאר מתוך ניסיון להוציא אותה מהממד הסובייקטיבי אל האובייקטיבי. אחרי הכול, קשה למדוד אם מישהו רואה בדמיונו תפוח באופן מוחשי יותר או פחות מאחרים.
"רוב המחקרים עד עכשיו התבססו על שאלונים סובייקטיביים – עצום עיניים, דמיין שקיעה ותאר לי כמה זה מוחשי", מספר ד"ר גנמור. "בשנים האחרונות פיתחו כלים לאמוד את זה באופן אובייקטיבי. כלי אחד, למשל, זה תגובת אישונים. לקחו אנשים א-פנטזיים ואנשים 'רגילים' והאירו להם על העיניים. האישונים הגיבו באותה צורה והתכווצו, כפי שאישונים מגיבים לאור. כשביקשו מאנשים לדמיין שמאירים עליהם, אצל 'הרגילים' האישונים שוב התכווצו, בעוד שאצל הא-פנטזיים לא נמדדה שום תגובה. בניסוי אחר הקריאו לא-פנטזיים ולאנשים 'רגילים' סיפור מפחיד, ובעזרת מד הולכת עור בדקו עד כמה הם מושפעים מהסיפור (כשאנשים מזיעים יש שינוי בהולכה של העור, אז כשמודדים את ההולכה אפשר לדעת אם האדם מזיע מלחץ, מפחד וכדומה). גם הפעם אצל הא-פנטזיים לא אובחן שינוי, בעוד שאצל 'הרגילים' כן. לעומת זאת, כשהראו להם תמונות מפחידות, הא-פנטזיים הזיעו באותה המידה, מה שמוביל למסקנה שיש להם את היכולת הרגשית לפחד כשהם רואים משהו, אבל זה לא מספיק מוחשי אצלם כתמונה בעיני רוחם".
במחקר שפורסם לאחרונה, חוקרים מארצות הברית ומבריטניה הראו לאנשים עם א-פנטזיה ולאנשים שאינם לוקים בה תמונות של חדרים, וביקשו מהם לצייר אותם מהזיכרון. התברר שאנשים עם א-פנטזיה מציירים פחות פרטים, אבל מה שהם מציירים נמצא במקום הנכון ביחס לחפצים אחרים. נראה שבעוד הזיכרון החזותי שלהם לוקה בחסר, תפיסת המרחב והזיכרון המרחבי נשארו ללא פגע. הממצאים גם הראו שהנבדקים שסובלים מא-פנטזיה ציירו פחות חפצים בציורים שלהם, כללו פחות צבע והקדישו פחות זמן לציור של כל חפץ. לדברי החוקרים, כל זה לא נבע מזלזול או מחוסר רצון להשקיע מאמצים וגם לא מחוסר כישרון, כי כשהנבדקים התבקשו להעתיק את התמונה, כלומר לצייר אותה לא מהזיכרון אלא כאשר היא נמצאת מולם, לא היו הבדלים ביכולות הציור בין הקבוצות. בנוסף הם ראו שנבדקים עם א-פנטזיה הרבו לתת תוויות לחפצים שציירו - ייתכן שהם חשבו על החפצים שבחדר פחות כתמונות ויותר כמילים או מושגים: החלון מצד ימין, המיטה מצד שמאל וכדומה.
"המחקרים יותר נוטים לזה שלאנשים עם א-פנטזיה רוב הזיכרון לא פחות טוב מזה של אנשים 'רגילים', למעט זיכרון אוטוביוגרפי", מסביר ד"ר גנמור. "הם פחות זוכרים על עצמם מפעם, אבל יש להם זיכרון של עובדות. נמצא שההבדל הוא לא ברמה שאמורה להשפיע על מהלך החיים בדרך כלל".
אבל אם אני לא רואה בדמיון שוב ושוב את הרגע שבו זרקו אותי, או לחלופין את הרגע שבו ילדתי, זה לגמרי עשוי להשפיע על מי שאני, ואי לכך על מהלך החיים שלי.
"את רוב החיים שלנו אנחנו לא זוכרים. אנחנו זוכרים אירועים משמעותיים, אז א-פנטזיים לרוב יזכרו עם פחות פרטים. כשנשאל מישהו איך הייתה החופשה, הוא לא יחווה אותה מחדש אלא יספר פרטים - היינו פה, אכלנו שם. אלו דברים לא חזותיים שאותם א-פנטזיים זוכרים. אז חלק גדול מהמטען האוטוביוגרפי שמור, הדמיון רק מעניק עוד רובד".
אז אם ככה, א-פנטזיה גם יכולה להגן עלינו מטראומות?
"יכול להיות. ראו שאנשים שיש להם ציונים יותר גבוהים במוחשיות של הדמיון החזותי, כאלו עם היפר-פנטזיה, מועדים יותר לפוסט-טראומה (PTSD). PTSD הוא מורכב ויש לו הרבה סיבות ורבדים, אבל נניח שמישהו עובר בסופר ליד הדוכן של הבשר - יש אנשים שקשה להם לראות בשר, ויש אנשים שעוברים ליד ולא אכפת להם, מראש משהו רגשי לא מתעורר אצלם. מקרב אלו שמשהו רגשי כן מתעורר בהם, יכול להיות שיש אנשים שיחשבו על זה יותר גם כשהם יחזרו הביתה. כשמישהו הוא א-פנטזי, כשהוא יגיע הביתה הוא לא ישחזר את המראה, והחוויה לא תרדוף אותו. לכן יכול להיות שאנשים עם PTSD יבקשו לקחת כדור שיגרום לא-פנטזיה חושית, כדי לא לחוות את הטראומה. אני חושב שחלק מהתרופות כנראה עושות את זה בלי שאנחנו יודעים, כי עובדה שאנשים נרגעים. מצד שני, יש גישות שונות בפסיכולוגיה שאומרות שהפתרון היותר נכון זה דווקא לחוות את זה ולהתמודד".
א-פנטזיים גם חווים פחות תסכול? הרי אם יש לי פנטזיה מאוד ברורה על איך הנסיך על הסוס הלבן אמור להיראות, או איך המשפחה המושלמת שלי צריכה להיראות, אני כנראה אהיה יותר מתוסכלת כשאפגוש את המציאות.
"אני חושב שזה לגמרי יכול להיות. כשיש היפר-פנטזיה באמת אפשר להיות יותר מאוכזבים, כי נוצרים פערים גדולים יותר בין מה שמפנטזים לבין מה שקורה, כמו כשהולכים לראות סרט אחרי שקראת את הספר ודמיינת הכול בצורה מוחשית. אבל שוב, א-פנטזיים אומנם לא מדמיינים במובן החושי, אבל כן יש להם מחשבות עם פרטים, ואז אומנם הם לא יראו במוחם את הנסיך הזה, אבל הם יֵדעו שהם ירצו שהוא יהיה בלונדיני עם עיניים כחולות ושרירי, ואז כשיגיע מישהו אחר הם יתאכזבו באותה מידה".
7 צפייה בגלריה
א-פנטזיים אומנם לא מדמיינים במובן החושי, אבל הם יודעים מה הם רוצים
(צילום: Shutterstock)
זימן הסביר שאחת הסיבות לכך שא-פנטזיה לא זוהתה או נחקרה במשך כל כך הרבה זמן היא שהיא לא בהכרח בעיה, ובעיניו היא גם לא מצריכה אבחון וטיפול. "זו וריאציה מסקרנת בחוויה האנושית, לא הפרעה", אמר. "אני חושב שזה באמת מועיל לאנשים לדעת שהדרך שבה הם מדמיינים - או לא - לא מגדירה אותם".
ד"ר גנמור מסכים איתו: "זה שאנשים לא יודעים מה זה מחדד את העובדה שזה לא מאוד משפיע ביומיום הרגיל שלנו. א-פנטזיים מפתחים אסטרטגיות אחרות שמפצות. זה כן יכול להשפיע אם היה לך את היכולת ואיבדת אותה, כמו במקרה של MX, וזה יכול להשפיע על קבוצות מהאוכלוסייה שמועדות לפוסט-טראומה ולאנשים שמפתחים מחלות מוח ניווניות, או מחלות אחרות שבגללן מפתחים פסיכוזות שיכולות להיות מוחשיות.
"בסוף ההבדלים לא מאוד גדולים ברוב התפקודים. כשהא-פנטזי עוצם עיניים ורוצה לדמיין את מגדל אייפל הוא לא רואה את מגדל אייפל, אבל הוא כן יודע שמדובר במגדל שנראה כמו אנטנה, בצורת משולש, ושברקע מדברים צרפתית".
ובכל זאת, איך אפשר ליצור משהו בלי שתהיה לך תמונה בראש של מה שאתה רוצה ליצור?
"קין ומאיירים נוספים מדגישים בראיונות איתם שכדי ליצור אתה לא חייב להצליח לדמיין, אתה יכול להבין איך לעשות את זה. דוגמה שמתקשרת לזה זה היא ציירי קלסתרונים במשטרה. הם לא ראו את התוקף או השודד. הקורבן או העד מתארים עבורם אילו עיניים יש לו, איזה שיער, ואז הם רואים את זה על דף ומתקנים אותם - נניח 'לא היה שביל בצד אלא שביל באמצע' - ואז הצייר מצליח לצייר את אותו שודד בלי שהוא ראה אותו. הוא בטח לא דמיין אותו בעיני רוחו. הוא מצייר על סמך פרטים טכניים".
הדמיון האבוד של MX השפיע על האמן שיר הנדלסמן עד כדי כך שהוא החליט להשיב לו אותו – לפחות באופן מטאפורי. לפני כשנה הנדלסמן הוזמן להשתתף בתערוכה הקבוצתית "מעבר לאי-שם" במוזיאון הרצליה, אבל כשהתחיל לחשוב מה הוא הולך להציג שם, הוא הרגיש שהמוח שלו ריק. "בחבלי הלידה של היצירה לא יכולתי לדמיין שום דימוי", הוא נזכר. "לא יכולתי לראות בדמיון שלי אפילו התחלה של תמונה של משהו שאני ארצה לעסוק בו מבחינה חזותית. מתוך הקושי הזה, שהוא אפילו על גבול הקלישאתי, כי הרבה אמנים נתקלים בדבר הזה בתהליך היצירה, ניגשתי לגוגל וכתבתי: 'מה זה אומר לא להצליח לדמיין'".
הנדלסמן מספר שהוא אפילו לא עשה את זה מתוך עניין אמיתי, ובוודאי שהוא לא ידע שהוא פתח דלת אל עולם הפלאות של הא-פנטזיה. "בהתחלה לא הבנתי אם זה משהו תמהוני ומומצא או באמת מדעי, אז צללתי לתוך מחקר משלי אחרי התופעה הזו. התחלתי לחשוב איך קורה שאנשים לא יכולים לראות תמונות בדמיון, ומתוך הדבר הזה גיליתי שיש כל מיני דרכים לדמיין – דרך תמונות, דרך טקסטים, דרך צלילים".
7 צפייה בגלריה
''ניגשתי לגוגל וכתבתי: 'מה זה אומר לא להצליח לדמיין'''. מתוך העבודה של שיר הנדלסמן, ''אין יותר ממתקים בשבילך''
(צילום: עמית חכמוב)
מתוך התהיות וההבנות האלו, הנדלסמן בנה את היצירה שלו, "אין יותר ממתקים בשבילך", שבמרכזה אדם שלא מצליח לדמיין דימויים חזותיים. "החלטתי לקחת את המקרה של MX וליצור מזה סרט סוריאליסטי קצר. הגיבור של הסרט עובר הליך רפואי שגרתי, וברגע שהוא מסיים אותו הוא מתחיל לראות בכל מקום בובת רקדן מתנפח, כמו שיש באירועים שיווקיים. ככל שהסרט מתקדם זה הופך להיות יותר הזייתי ומטריד, עד שבסצנת השיא הוא מגלה עולם שלם של מתנפחים שמשתלטים על כל היקום שלו. הפנטזיה משתלטת לחלוטין על הדמיון שלו, על העולם שלו ועל היקום שלו, והוא נבלע לתוך הדבר הזה". למעשה, הנדלסמן מעביר את הגיבור של הסרט מא-פנטזיה אל ההיפר-פנטזיה. "זו הייתה המשאלה שלי, להשיב ל-MX את הדמיון האבוד שלו, להעניק לו אותו מחדש".
הנדלסמן הגיע לאמנות אחרי הרבה שנים שבהן היה סקסופוניסט, ובהתאם הוא מספר שהמוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהיצירה שלו גם כעת. "בכל פרויקט מוזיקה וסאונד רודפים אותי. גם אם אין לי דימוי חזותי בהתחלה של יצירה, יש לי תמיד איזה סאונד שמפעיל אותי, קצב, תנועתיות שקשורה לצלילים, וזה פועל אצלי במקביל לדימויים חזותיים. בגלל זה הפעם הרגשתי שהגעתי למצב קיצוני, עוד מבלי לדעת על התופעה הזו. ממש היה לי 'בלאק' בחוסר היכולת להביא לעצמי איזשהו דימוי, להתחיל ממשהו".
עכשיו, כשאתה מכיר את הא-פנטזיה ואת הסיפור של MX, אתה פוחד שזה יקרה גם לך?
"ההיעדר גרם לי לקיצוניות ההפוכה. זה הוביל למקום של שפע, של עושר, אז מבחינתי זה היה טיפול פסיכולוגי מזורז. היה פה תהליך מאוד מהיר דווקא בגלל שגיליתי את התופעה הזו".
בניגוד למחקריו של זימן, הנדלסמן דווקא מאמין שדמיון הוא כלי חיוני לעולם, "כמו יד לכדורסלן. זה ממש עוד איבר בגוף. אבל כרגע אין לי פחד לאבד אותו, אולי כשהתערוכה תסתיים אני שוב אעמוד מול פחדים חדשים בגלל ההיעדר".
פורסם לראשונה: 07:24, 05.08.22
