בבוקר שבת השחורה ב-7 באוקטובר הבחין סמל שמואל, לוחם בחטיבת הנח"ל, בשורה של 12 אופנועים בקרבת הגבול עם רצועת עזה. "מיום שישי בעשר בלילה עד סביבות שש בבוקר הייתי בסיור בדרום הרצועה", הוא מספר. "זה היה ממש קרוב לגדר ובסביבות שש בבוקר אנחנו פתאום מבחינים בפצמ"רים במרחק שני מטרים מהדוד (רכב צה"לי). הסתתרנו במיגונית ופתאום אנחנו שומעים בקשר שיש חדירות של מחבלים במלא נקודות בגדר".
קראו עוד:
כשעתיים לאחר שהחל האירוע – נורה סמל שמואל בידו לאחר היתקלות עם מחבלים, לאחר שחלק מחבריו ליחידה נהרגו. במשך קרוב לשמונה שעות היה בשטח עם חוסם עורקים (ח.ע), על אף שההמלצה הרפואית היא להשתמש בו כשעתיים לכל היותר. אחרי שעות שבהן סבל מכאבים בגלל הירי, בסביבות השעה 14:00 פונה במסוק למרכז הרפואי שיבא בתל השומר. בדרך לשם הוא כבר חשב על האפשרות הסבירה שהרופאים ייאלצו לקטוע את ידו, בגלל השעות הארוכות עם חוסם עורקים, כפי שקרה לפצועים אחרים. כאשר התעורר מהניתוח הראשון, הופתע לגלות שהיד עוד שם.
"ראיתי 12 אופנועים של מחבלים", הוא משחזר את אירועי אותה שבת. "ראיתי שהם נוסעים מהגדר לאחד הקיבוצים. הם היו עם קלצ'ניקובים, RPG ורימונים וישר התקרבנו אליהם. היינו שלושה לוחמים מולם והחלפנו אש. תוך כדי הם זורקים עלינו מטענים, עד שהם עזבו אותנו והתקדמו לקיבוץ, אלא שאז לא הצלחנו להיכנס לקיבוץ ובמקביל נפל גם הקשר. ניסינו להתקשר גם לרבש"צים אבל אף אחד לא עונה. כשניסינו להיכנס דרך החור, שמנו לב שיש שם מטען ולכן לא נכנסנו לבסוף. המחבלים עברו בית בית וטבחו באנשים, ובינתיים אנחנו היינו היחידים עד שהגיע הרכב השני. לא יכולנו להיכנס לקיבוץ". בהמשך, כאמור, נורה בזירה אחרת על ידי מחבלים.
"שמואל הגיע אלינו עם פציעה חודרת לחלק העליון של הזרוע אחרי הרבה שעות עם חוסם עורקים", סיפר ד"ר צבי שטיינברגר, מנהל היחידה למיקרוכירורגיה ואורתופלסטיקה במרכז הרפואי שיבא. "מדובר על פרק זמן מאוד ארוך להיות עם חוסם עורקים, שאותו שמו בצורה מוצדקת והוא הציל את חייו. הניתוח הראשון היה ניתוח משולב של תיקון העורק שנחתך. אחרי כל כך הרבה שעות, השרירים והעצבים סבלו בצורה קיצונית ולאחר מן כל מה שעשינו היה להשתלט על הפצעים שלו ביד. בכל יומיים-שלושה הכנסנו אותו לניתוח כדי לנקות, עד שהגענו למצב שהיד שלו הייתה יציבה".
סמל שמואל מהנח"ל: "שאלתי את החובש במסוק כמה זמן אפשר להיות עם חוסם עורקים. הוא השיב שארבע שעות. אחרי שהתעוררתי מהניתוח בשיבא אני מגלה שעדיין יש לי יד. הייתי שמונה שעות עם חוסם עורקים, וזה נס מטורף"
לדברי ד"ר שטיינברגר, "הצלחנו להציל את היד, אבל אני לא יודע להגיד מה יהיה התפקוד הסופי שלה. אחרי כל כך הרבה זמן עם חוסם עורקים, אנחנו לא באמת יודעים להגיד. אנחנו מנסים להיות אופטימיים, אבל עוד לא יודעים להגיד. ההצלה של היד דרשה ניתוחים והקצאת משאבים ועבודה מסביב לשעון. המטרה שלנו בטיפולים זה למנוע כריתה אקוטית של היד ולשמר אותה. בהמשך, אם לא יהיה שימוש ביד, זה כבר עניין שנוכל להחליט לגביו ביחד בעתיד. אבל רצינו שההחלטה בסופו של דבר תהיה שלו. הצלחנו להביא את היד למצב שבו כל הפצעים סגורים, הבצקת ירדה משמעותית. אחרי כל כך הרבה שעות של חוסם עורקים צריך רק להמתין ולראות מה ניתן להציל ומה לא. ההמלצה היא לא יותר משעתיים עם חוסם עורקים. אחרי שעתיים, השרירים מתחילים לסבול והיכולת שלהם להתאושש הולכת ויורדת".
שמואל משחזר: "שאלתי את החובש במסוק כמה זמן אפשר להיות עם חוסם עורקים. הוא השיב שארבע שעות. אחרי שהתעוררתי מהניתוח בשיבא אני מגלה שעדיין יש לי יד. הייתי שמונה שעות עם חוסם עורקים, וזה נס מטורף. לא היה להם הסבר. הצילו לי את היד והצילו לי את החיים. אני שמח". בגלל מצבו, שמואל לא הצליח להגיע להלוויות חבריו שנהרגו בקרב: "אחרי שעיכלתי את הכול, אני מסתכל על הדברים החיוביים. אני בחיים ואני רואה את כל עם ישראל שעוטף אותנו. אנשים באים לחזק אותנו ואין לנו רגע ליפול. זה מטורף וזה מעצים. זה מחמם לי את הלב".
