רוי, בנה האמצעי של הדוגמנית רונית יודקביץ', היה כבן תשע כשאמו גילתה כתם בהיר בין שתי אצבעות כף ידה. "דווקא מתאים לך", הוא זרק לעברה. וכשהופיעו כתמים נוספים, שחרצו סדקים בביטחון העצמי שלה, הוא חיבק אותה כמו גבר קטן ואמר לה, "זה רק משהו חיצוני, את עדיין הכי יפה בעולם".
"לא פניתי לאף רופא מפני שידעתי מה עומד מאחורי הכתמים", היא אומרת. "במשפחה שלי יש שני מקרים של מחלת עור בשם ויטיליגו, והבנתי שאני המקרה השלישי. הגוף הוא כלי העבודה שלי, ולא ידעתי מה יהיו ההשלכות של המחלה האוטואימונית הזאת על המשך הקריירה שלי. בסערת הרגשות שחוויתי, רוי היה לי משענת איתנה דווקא מפני שהוא היה אדיש לתופעה שהלכה והתפשטה. בכל פעם שהראיתי לו עוד כתם הוא שאל, 'אז מה?' זה החזיר את הרגליים שלי לאדמה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
חמש שנים לאחר מכן, כשרוי בן ה־14 גילה קרחת קטנה בפדחתו ואובחן כחולה באלופציה אראטה - מחלה אוטואימונית שגרמה לו לאבד את כל שיער גופו בתוך חצי שנה - הם התחלפו בתפקידים. אמו הייתה זו שאמרה לו, "אז מה? החיים מחלקים כל מיני מתנות, יש מתנות יפות ויש כאלה שהן פחות אסתטיות. אלופציה היא הקלף שהחיים נתנו לך, אבל הם גם נתנו לך את היכולת לבחור איך להתנהל איתו. להתחפר בתוך העצב או לקבל אותו בתור עובדה שאתה לא יכול לשנות ופשוט להמשיך לחיות".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בשבת האחרונה, רוי בן ה־24 עמד מתחת לחופה לצד מרב אשהיים, שהכיר לפני עשר שנים בבית הספר. לדבריו, "במעגל החברים הנוכחי שלי, מרב היא היחידה שזוכרת אותי עם שיער". בשנתיים הראשונות להיכרות שלהם הם היו החברים הכי טובים בעולם, ואמו לא הופתעה כששיחות הנפש הובילו לאהבה. בגיל 20 הם עברו לגור יחד, וכשהוא הציע לה להחליף טבעות ונדרים מרב לא הבינה למה הם זקוקים לטקס, הרי הם צברו כבר עשר שנות נישואים בלב ובנשמה.
"ידעתי שהם יתחתנו", מעידה אם החתן, "וגם ידעתי שהם יעשו את זה בדרך שלהם. רוי לימד אותי להתמודד, רוי לימד אותי לבחור בחיים ורוי גם לימד אותי מה זאת אהבה".
הבן שלך - לימד אותך?
"כן. כשראיתי את השניים האלה יושבים ומדברים ומתווכחים לתוך הלילה, הבנתי עד כמה הייתי לבד במערכות היחסים שהיו לי בעבר. רוי גילה את הזוגיות האמיתית בגיל 16, אני גיליתי אותה רק בגיל 50, בזכות בן זוגי הנוכחי, אלי ברק. מה זה אומר? שאין גיל לזוגיות אמיתית ואין גיל לאהבה".
חייה של יודקביץ' (56) חשופים כמו בשלט חוצות מאז שצלם "לאשה" פירסם את תמונתה של מוכרת הארטיקים בת ה־14, בקיוסק של אוניברסיטת תל־אביב שאירחה את המכביה. מי שהוכתרה על ידי המגזין בתואר "הפנים של השמונים", הרחיבה את מנעד כישוריה והוכיחה עצמה כשחקנית בעלת שתי מועמדויות לאוסקר הישראלי ("מתנה משמיים" ו"אדמה משוגעת"), כציירת וכמעצבת פנים, שיתפה את התקשורת באהבותיה ובאכזבותיה והפכה מודל לאמא חד־הורית שמגדלת את שלושת בניה כלביאה. גם תמונתו של רוי, בנה האמצעי, נטול שיער, גבות וריסים, לא נעלמה מהעין הציבורית, אך הוא בחר להתרחק, לא רק מאור הזרקורים, אלא מכל העולם. במשך שנתיים הוא הסתגר בין קירות חדרו, קרא וכתב, פירסם ביקורות על סרטים שראה בדי־וי־די וראה את עתידו כתסריטאי ובמאי, שסרט ביכוריו יתעד את אמו, בכיכובה.
היום, היא מקדימה ומדגישה, החשיפה שלה נובעת ממקום שונה. מהרצון לעזור. להיות מקור להשראה. "ויטיליגו זה לא משהו שאפשר להסתיר", היא אומרת, "זה משהו שמושך מבטים ושאלות, ואני נסחפת לשיחה עם כל מי שעוצר אותי ברחוב ומספר שגם לאחיינית שלו יש כתם. ואני אהפוך עולמות כדי להשיג פאה לילדה שבגלל האלופציה מתביישת וחוששת לצאת מפתח ביתה".
רוי, שנדרש לזריקת אומץ לצורך חשיפה ראשונה בכתבה זו, הולך בדרכה. "לא מעניין אותי לעשות קמפיין לאלופציה", הוא מתחלחל מעצם המחשבה על כך, "אבל אני מוכן לפרסם את מספר הטלפון שלי באיילון כדי שכל מי שמתמודד איתה יוכל לפנות אליי בכל שאלה. אמא ואני לא גוף אחד, כל אחד מאיתנו קיבל מתנה מסוג אחר, אבל יש לנו מסר משותף".
שזה לא סוף העולם?
"ברור", היא מחייכת.
"תרשי לי לצטט את אמא", רוי מסתפק בגיחוך סמלי. "בימים הכי שחורים שהיו לי היא הכריזה, 'השמש זורחת, השמיים כחולים' וזו אמירה שמחלחלת לתוכך עד שהיא נכנסת לך למחזור הדם. נכון, אף פעם לא יצמח לי שיער, אבל יש לי חיים מלאים ויש לי אהבה ואני מאושר".
יודקביץ' הייתה בת 30 כשהתגרשה מאיש הביטוח יואב רן. "היינו 11 שנה יחד, מאז שהייתי בת 19. התחתנו מאהבה גדולה והייתי בטוחה שזה לתמיד, לכל החיים. השתוקקתי לילדים ולמשפחה, אבל טיפולי הפוריות שברו אותנו. עוד סיבוב של הפריית מבחנה ועוד תקווה שמתבדה. אולי לא היינו מספיק בוגרים וחזקים. אולי היום הייתי מתמודדת עם הכישלונות האלה בצורה אחרת, אבל אז הרגשתי שהלחץ כבד עליי. נפרדנו בכאב גדול וכל אחד המשיך לדרכו".
זמן קצר לאחר מכן היא התאהבה בפרננדו בנדרס, מדריך טניס מברזיל שהעביר שיעורים פרטיים בצפון תל־אביב. "הוא הכיר אותי עם יואב, הופתע לראות אותי בלעדיו, שאל מה קרה וכך נקשרה בינינו שיחה ידידותית", היא סיפרה לי בעבר בראיון. "בפעם הראשונה שנסענו לסוף שבוע בצפון לא הפסקתי לבכות. אמרתי לפרננדו, 'יש לי בעיה, לא יהיו לי ילדים, אני עקרה' והוא הרגיע אותי ואמר, 'יהיה בסדר, אני בחור חזק'. כשהמחזור שלי איחר לא העזתי להאמין. הייתי משוכנעת שהגוף שלי סובל משיבושים הורמונליים בעקבות הטיפולים. קניתי ערכה ביתית לבדיקת היריון וכמעט התעלפתי כשראיתי שני פסים. רצתי לגינקולוג שלי, לבדיקת אולטרסאונד, וכשהוא בישר לי שאני בהיריון פרצתי בבכי. שאלתי את הרופא, 'אתה בטוח שזה האולטרסאונד שלי ולא של הפציינטית ששכבה כאן לפניי?' כולם היו בהלם".
בנה הבכור הוא שי (25, מנהל מסעדה). רוי הגיע לעולם שנה ושלושה חודשים אחריו. "הם גדלו כמעט כמו תאומים. רוי היה בן חודש ושי היה בן שנה וקצת כשארזנו מזוודות ועברנו לברזיל. רציתי לחוות אורח חיים חדש ורציתי להתקרב למשפחה החמה והמדהימה של פרננדו. שלוש שנים גרנו שם, הילדים למדו פורטוגזית, היה טוב והיה רע, וכשהחלטתי לחזור ארצה עם הבנים בגלל פערי המנטליות הגדולים חיכיתי שפרננדו יבוא בעקבותינו".
"אבל אבא לא חזר", מסכם בנה, שבברזיל נשא את השם רוי יודקביץ' מאריז דה מוראייס. "מאריז מצד הסבא ומוראייס מצד הסבתא, לכל ברזילאי יש שורת שמות ארוכה".
"היום אני מסוגלת להבין את הבחירה של פרננדו", היא מעירה. "הוא ברזילאי מבטן ומלידה, יש לו שורשים עמוקים שם. אבל יש לנו שני ילדים משותפים ושמרנו על יחסים טובים למענם. אבא זה אבא. גם כשההורים כבר לא יחד".
"מעולם לא הרגשתי נטוש", מוסיף רוי. "גדלתי בידיעה שאבא שלי רחוק, אבל חי וקיים. שמרנו על קשר רציף בשיחות טלפון, שהתנהלו בתערובת משונה של עברית, פורטוגזית ואנגלית, ובכל קיץ, בחופש הגדול, שי ואני טסנו אליו".
אבא הגיע לחתונה שלך?
"לא. בגלל הקורונה. אבל רגע לפני האומיקרון, כשהתחלואה הייתה בסימן ירידה גם אצלנו וגם בברזיל, טסתי אליו עם מרב. אבא גר בעיר קטנה, ורז'יניה, ומנהל מפעל לייצור בגדי ספורט. היו לו שתי מערכות יחסים אחרי אמא, אבל אין לו עוד ילדים. סבתא ורה, אמא שלו, היא אחד האנשים שאני הכי אוהב ומעריך. היא רוקחת במקצועה, שכיום מתנדבת בחלוקת תרופות, וכיוון שבעיר היפה הזאת אין יותר מדי מה לעשות, פיתחנו תחביב משותף – קריאת ספרים. מארוחת הבוקר ועד לארוחת הצהריים ישבנו בגינה וקראנו לחוד ויחד. היא בולעת שישה ספרים בשבוע. אני קורא חמישה ספרים במקביל".
לא שקלתם לדחות את החתונה עד לאחרי הקורונה כדי שאבא יהיה נוכח בטקס?
"לא, זו טיסה ארוכה מאוד, ולאבא, בגיל 61, זה כבר קשה. כשבא לי לקנטר את אבא אני שואל אותו למה הוא היה חייב להיוולד בברזיל הרחוקה. אילו גר בספרד או בפורטוגל לכולנו היה הרבה יותר קל".
יודקביץ' מגיבה בצחוק מתגלגל. "בפגישה הראשונה שלי עם פרננדו בנדרס, במגרש הטניס, הוא הציג את עצמו כבן דוד של אנטוניו בנדרס, ואני, יורמית מפתח־תקווה, האמנתי לו. לא עלה בדעתי לעשות גוגל ולגלות שאנטוניו לא ברזילאי. עד היום אני תמימה".
רוי היה בן שמונה כשאמו נכנסה לדמותה של אלמנה דיכאונית שמתקשה להשתלב באידיאולוגיה הקיבוצית בסרט עטור הפרסים "אדמה משוגעת" של דרור שאול. "אני זוכר את הפרמיירה. אמא הייתה במרכז העניינים, לא התערבבתי במפורסמים, ובמהלך ההקרנה שלו ישבתי וייבבתי ללא הפסקה. שעה וחצי של דמעות. לא הצלחתי לעשות את ההפרדה בין אמא שלי לבין הדמות שהיא גילמה. ריחמתי עליה. כאבתי את כאבה. שאלתי את עצמי איך הגיבו הילדים של מריל סטריפ כשצפו ב'בחירתה של סופי'. המפלט שלי היה בצילום, אמא קנתה לי מצלמת קנון, גם לסטילס וגם לווידיאו, ובכל הזדמנות הברזתי מהכיתה כדי לצלם משהו, וגם בכתיבה. פתחתי בלוג, 'תרבות רעה' שעסק בביקורת קולנוע וכתבתי ספר פנטזיה בן 400 עמודים. רק כשאמא סיימה לערוך ולשפץ אותו הבנתי עד כמה הוא ילדותי".
עד גיל 14 הוא טיפח שיער שחור ("שיער עבות", אמו מעירה) שגלש עד לכתפיים. "ערב אחד ישבתי מול הטלוויזיה, עם היד מעל הראש ופתאום הרגשתי משהו מוזר", הוא נזכר. "שאלתי את שי, אחי הגדול, 'מה יש לי כאן?' והוא ענה, 'קרחת קטנה'. לא התרגשתי במיוחד, אבל אמא התעקשה לקבוע לי תור אצל רופא עור, אז הלכתי. הרופא אמר מיד, 'זו כנראה אלופציה', מונח שכמובן לא הכרתי, הוסיף שזה יכול להיות משהו תקופתי שיחלוף עם הזמן והציע כל מיני טיפולים. ניסיתי זריקת קורטיזון אחת וברחתי. זה כאב נורא".
הבנת שאתה עלול לאבד את כל השיער של גופך?
"לא, בגיל 14 עוד לא היה לי שיער בבית השחי ובמקומות נוספים. משבוע לשבוע הופיעו קרחות נוספות בראש עד לשלב שבו כבר נראיתי מגוחך. הבנתי שאין ברירה, צריך לעשות גאלח. שי קפץ למרכז, קנה מכונת גילוח וגילח לי את כל הראש. הסתכלתי בראי ולא זיהיתי את עצמי. הקירח הזה הוא אני? כן, זה אני. עליתי על האופניים ויצאתי עם הקרחת שלי לסיבוב בשכונה".
עם כובע?
"מה פתאום. רציתי להשוויץ בקרחת החדשה שלי. חשבתי שהיא זמנית, חיכיתי שהשיער יצמח מחדש. אחרי חודש, כשזה לא קרה, הבנתי שזה לא יקרה לעולם. אין לי בלורית, אין לי שיער. כשהגבות התחילו לנשור זה היה די מוזר. בקיץ טסתי עם אמא ללונדון ובתמונות משם אני עם חצי גבה. כשגם הריסים נשרו זה כבר היה די מפחיד. כולם הסתכלו עליי. חשבו שאני עובר טיפולים כימותרפיים, שיש לי את המחלה".
אתה לא נוקב בשם המחלה?
"אני היפוכונדר רציני. בגיל 14 עוד לא הייתי, זה התפתח עם הזמן, אבל כבר אז לא העזתי להוציא מהפה שלי את שם המחלה".
"בהתחלה גם אני הייתי אופטימית", אמו מחבקת אותו. "אמרתי לרוי שנשירת השיער מבליטה את העור המושלם שלו. יש לו עור קטיפה. כשהרופא איבחן אלופציה, מחלה אוטואימונית שבה הגוף תוקף את זקיקי השיער שלו, לא ריחמתי על רוי ולא בכיתי על מר גורלו, אפילו לא בלילה במיטה. אמרתי לו, 'כולנו באותה הסירה. אני עם ויטיליגו, שי עם פסוריאזיס ואתה עם אלופציה'. זה מה שיש ועם זה ננצח".
"לא", הוא מוחה, "אני לא סיפור של אומץ וגבורה. היו לי ימים מאוד לא פשוטים. שאלתי למה, ולמה זה קרה דווקא לי, עד שהבנתי שאין ברירה, אני חייב להתרגל למציאות החדשה".
רוי: "אני לא מוכן להשתעבד לתקווה שאולי ביום מן הימים ימציאו תרופת קסם שתצמיח לי שיער. כבר עשר שנים אני חי ככה, המחלה הזאת לא מגבילה אותי ולא מסכנת את בריאותי, חוץ מזה שאין לי שערות באף ואולי בגלל זה אני יותר מצונן מאחרים"
איך התרגלת?
"לא יודע. יכול להיות שאם הייתי מתעורר בבוקר ומוצא את כל השיער על הכרית ההלם היה הרבה יותר חזק. העובדה שזה היה תהליך הדרגתי של חצי שנה הקלה עליי. היה לי זמן להתכונן, למרות ששום דבר לא יכול להכין אותך למשהו כזה. באותה תקופה גם הרבצתי זינוק לגובה ושיכנעתי את עצמי שנער חסון וקירח זה לא סוף העולם. היו לי יותר חברות מחברים, כיוון שגדלתי רק עם אמא תמיד הסתדרתי יותר טוב עם בנות, והידידות שהקיפו אותי אמרו לי כמה שהקרחת יפה לי ומתאימה לי".
והאמנת להן?
"כן, כי רציתי להאמין. בסוף הקיץ ההוא, כשכבר לא נותרה לי אף שערה בגוף, החלטתי להיפרד מתיכון ליידי דייוויס שבו למדתי. הוא לא עניין אותי בשום צורה, המקצועות הריאליים היו לי נורא קשים, למרות שאמא העמידה לרשותי צי של מורים פרטיים, ועברתי לתיכון אקסטרני 'אנקורי' בתל־אביב. יצאתי מהבית מוקדם, חזרתי הביתה מאוחר ואיבדתי את הקשר עם חברי הילדות שהכירו אותי עם שיער – חוץ ממרב. גם בכיתה החדשה שלי הפגיזו אותי בשאלות ועניתי על כולן. היה לי חשוב להבהיר שזו מחלה של נשירת שיער, שהיא לא מידבקת ולא מסוכנת, וכשהשאלות הסתיימו נגמרה גם תקופת ההסתגלות שלי במסגרת החדשה. אחד המורים ניגש אליי פעם, בפינת העישון של בית הספר, ואמר לי, 'שים כובע, אתה חייב לשמור על הקרחת שלך' ומצא חן בעיניי שהוא מדבר על קרחת ולא על מחלה. זה התאים לנרטיב שלי. אמרתי, 'אני קירח ובמקרה גם יש לי אלופציה'. לא רציתי שהמחלה תגדיר אותי. בחורף, כשקר לי בראש, אני חובש כובע גרב ובקיץ אני מורח על הקרחת קרם הגנה".
5 צפייה בגלריה
''לאמא שלי יש הרבה משפטים של מגנטים על המקרר''. רונית ורוי יודקביץ'
(צילום: גבריאל בהרליה)
חיפשת פתרונות רפואיים?
"לא", הוא מועך עוד סיגריה במאפרה. "עד היום, כשאני מעלה תמונה שלי לאינסטגרם, אנשים שולחים לי לינקים על כל מיני טיפולים, ואני כותב 'תודה', אבל לא פותח. אין תרופה לאלופציה ואני לא מוכן להשתעבד לתקווה שאולי ביום מן הימים ימציאו תרופת קסם שתצמיח לי שיער. כבר עשר שנים אני חי ככה, המחלה הזאת לא מגבילה אותי ולא מסכנת את בריאותי, חוץ מזה שאין לי שערות באף ואולי בגלל זה אני יותר מצונן מאחרים. היום, מבחינתי המחלה היא נון־אישיו. אני בן 24 ועוד מעט גם החברים שלי יתחילו להקריח".
"ואני מרשה לעצמי לומר שזה בזכותי", אומרת יודקביץ'. "הכתם הראשון של הוויטיליגו הופיע אצלי לפני 15 שנה, קצת אחרי שילדתי את עדי, בני השלישי, ואפילו לא הלכתי לרופא כדי לאשר את האבחנה. יש לי דודה ואחיינית עם ויטיליגו וידעתי שזה לא בר־ריפוי, אבל הצטרפתי לקבוצת הווטסאפ 'ויטיליגו ישראל' שהיא מאוד פעילה. לפחות פעם בשבוע מישהי מספרת על משחת פלא או על מייק־אפ מיוחד וכל המידע, הכן או הלא־נכון, לא מניע אותי לחפש ישועה".
למה, בעצם?
"אילו היה מדובר במחלה מסכנת חיים, לא עלינו, היה שווה לחקור ולנבור ולחפור, אבל כתמים שנובעים מחוסר פיגמנט מסוים? הרבה יותר קל להשלים עם המציאות ולהמשיך לחיות – לעבוד, ליצור, ללמוד, לטוס, לבלות. זו הבחירה שעשיתי. תמיד הייתי בהירה והיום כל העור שלי בהיר. תראי", היא מפשילה את שרוול חולצתה וחושפת עור בהיר המנוקד בשני כתמים כהים, שהם "זכר לעור הישן. אני לובשת גופיות ורק בימים של שמש חזקה אני מתכסה. אמרתי לעצמי, 'אני לא מושלמת, אבל שלמה' וזה מה שהקרנתי לסביבה".
רונית: "תמיד יהיו נשמות טובות שיפיצו עליי רכילויות, שאני מכורה לבוטוקס וחומצות וניתוחים. אני מזמינה את כולן לבוא ולבדוק אותי ולהגיע למסקנה שהכל טבעי. לא שיש לי משהו נגד שיפוצים קוסמטיים, אבל יותר חשוב לי להוביל את האג'נדה שאפשר ליהנות מהחיים גם כשיש לך פגמים"
"לאמא יש הרבה משפטים של מגנטים למקרר", רוי מתנצל בשמה. "להיות הבן של רונית זה לגדול בידיעה שלא משנה מה יקרה ומה תעשה, אמא תמיד תהיה איתך ובשבילך".
"אני נגד הסתרות", היא מוסיפה, "וזה מה שמחזיק אותי בתעשייה כבר יותר מארבעה עשורים. תמיד יהיו נשמות טובות שיפיצו עליי כל מיני רכילויות. יגידו שאני נראית כמו שאני נראית כיוון שאני מכורה לבוטוקס וחומצות וניתוחים. אני מזמינה את כולן לבוא אליי ולשבת מולי ולבדוק אותי ולהגיע למסקנה שאצלי הכול טבעי. לא שיש לי משהו נגד שיפוצים קוסמטיים, אבל יותר חשוב לי להוביל את האג'נדה שאפשר לחיות וליהנות מהחיים גם כשיש לך פגמים".
זה סוג של התכחשות למציאות?
"לא", היא מתקוממת. "אני יודעת מה זה להיות מוגבלת. לפני שמונה שנים החלקתי על מים, שברתי את מפרק הירך, עברתי שני ניתוחים והייתי מאה אחוז נכה. החזירו אותי הביתה עם כיסא גלגלים ומנוף. אבל כשהתחלתי להתחזק דידיתי למטבח על קביים, אסור היה לי לדרוך על הרגל, כדי לבשל לילדים צהריים. בחרתי בחיים ובחרתי בעשייה. עשייה היא ברכה".
"הנה עוד מגנט למקרר", הוא מתלוצץ על חשבונה ומספר איך הרגיל את אמא שלו לדברים שהיו רחוקים מעולמה. קעקועים, לדוגמה. "את הקעקוע הראשון עשיתי בזכות המטפלת של עדי, אחי הקטן. היא ציירה נהדר. קניתי עט שהציור שלו מחזיק על הגוף במשך שבוע וביקשתי ממנה לצייר לי על היד את הדמות של ספוק מ'מסע בין כוכבים'. אחרי שבוע, כשהציור נמחה, ביקשתי מאמא לעשות קעקוע. היא הלכה איתי למכון הקעקועים, בגיל 15 לא יכולתי לעשות את זה ללא אישורה, וכשפלטתי, 'אמאל'ה, זה כואב' היא אמרה, 'מגיע לך'. אחר כך נסעתי למקעקע עם שי, אחי הגדול, שפחד ממחטים. עשינו קעקוע זהה, מפה של ברזיל. החזקתי לו את היד והוא עמד בזה בגבורה".
"לי אין קעקועים", היא מסננת. "אפילו לא אחד, אבל כשרוי חזר הביתה עם קעקוע ענק של זאב לא יכולתי שלא להתלהב מהצבעים. מבחינתי, שכל אחד יעשה מה שטוב לו כל עוד הוא לא מפריע לאחרים".
רוי מרים את חולצתו ומתגאה בקולקציה של 20 קעקועים. "בעיניי הם לא משחיתים את העור, אלא מקשטים את העור. הם גם לא נבעו מהדחף למרוד כי תמיד ידעתי שגם אם אמא לא תאהב את מה שאני עושה נוכל לנהל שיחה ולהגיע לעמק השווה. כשהתחלתי לעשן, היה לי דחוף לשתף אותה. דווקא בערב שבו החלטתי לעשות את זה אמא הייתה חייבת לצאת לעבודה. במשך שעות הסתובבתי אחריה ברחבי הבית ואמרתי לה, 'אמא, אני צריך לספר לך משהו'. בסוף היא נעמדה מולי ושאלה, 'מה אתה חייב לספר לי כאן ועכשיו? אתה גיי? אתה עושה סמים? אתה רוצה לעשות עגיל בעין?' לחשתי לה, בקול רועד, 'אמא, אני מעשן סיגריות', והיא אמרה, 'טוב, ביי' ויצאה. בחוכמת הבדיעבד, כנראה נזקקתי לקעקועים כדי לחדש משהו בהופעה החיצונית שלי. הרי לא יכולתי להחליף תספורת, לגדל שפם או זיפים".
5 צפייה בגלריה
''היא החברה הכי ותיקה והכי טובה שלי''. רוי יודקביץ' ומרב אשהיים בחתונתם
(צילום: אלבום פרטי)
בגיל 16 וחצי, שנתיים וחצי אחרי שהתרגל ללוק החדש שלו, בדיוק כשהחליט לחזור ללמוד בתיכון השכונתי, פקד אותו התקף חרדה ראשון. "אחרי חודש נאלצתי לפרוש ממערכת החינוך מפני שהתקפי החרדה, שהפכו לתכופים וקשים יותר, התפתחו לאגרופוביה. פחדתי לצאת מהבית. במשך שנתיים, עד גיל 18 וחצי, בואכה 19, הסתגרתי בחדר שלי, עם תריסים מוגפים, וראיתי סרטים. לא בדי־וי־די, סרטים בראש. התקפי החרדה הפחידו אותי הרבה יותר מאיבוד השיער. הייתי בטוח שככה אשאר כל החיים. זומבי. מנותק. גם התיאבון שלי נעלם, הסכמתי לאכול רק דברים ספציפיים שאמא בישלה, רזיתי נורא ונראיתי חולה באמת. עברתי כמה וכמה אבחונים פסיכולוגיים וכל אנשי המקצוע קבעו שמצבי הנפשי לא קשור לקרחת, אבל הידיעה שאין קשר לא עזרה לי לצאת מזה. במשך שנתיים לא ניהלתי חיים נורמטיביים. כשאנשים זרים הגיעו אלינו הביתה פחדתי שהם רוצים לפגוע בי ואחרי שהלכו שטפתי את כל כוסות השתייה. רבים מהחברים שלי לא שרדו אותי ולא האשמתי אותם כשהם הפסיקו לבוא אליי. רק מרב התמידה. בבית שבו גרנו היה חדר גדול פנוי והשתלטתי עליו. שי, אחי הגדול, שנא אותי בגלל זה, אבל בחדר ההוא צמחה הזוגיות שלנו. היא ואמא עטפו אותי באהבה".
"זו הייתה ההתמודדות הכי קשה שלי", היא מעירה. "הבנתי שאני חייבת להיות חזקה למען רוי. לא לוותר לו. לא לרחם עליו. אמרתי לו כמה שהוא מיוחד, הבטחתי לו שבעתיד הוא ייזכר בתקופה הזאת ויצחק. האמנתי שבטיפול נכון ובחיבוק נכון הוא ייצא מזה".
צבא?
"קיבלתי צו ראשון ולא התייצבתי. פחדתי לצאת מהבית. בהתחלה הצבא לא הבין אותי, התקשרו אליי נון־סטופ, וגם כשבעלי המקצוע שטיפלו בי צילצלו לצבא זה לא עזר. דרשו שאגיע למשרד של הפסיכיאטר הצבאי. באתי עם תיק עב־כרס, מלא במסמכים, וקיבלתי פטור. פסיכולוג עם מבטא ארגנטינאי טיפל בי בשיטה של להימנע מהימנעות. ניהלנו שיחות בבית, בחדר, ובמקביל יצאנו לרחוב, נסענו באוטובוס, ישבנו לאכול צ'יפס, אבל זה לא עבד על החרדות שלי. המצב החריף כששי, אחי, טס לאבא לכמה חודשים ומרב, שסיימה את התיכון, יצאה לשירות לאומי בפנימייה של נוער בסיכון בצפון. גם החברים שלי התגייסו, כולם התקדמו ורק אני נשארתי מאחור, לגמרי לבד. כשאמא לא הייתה בבית לא היה לי למי לצלצל כדי להגיד, 'יש לי התקף חרדה, דבר איתי חצי שעה עד שארגע'. כשהגעתי למצב שבו נשארתי ער עד חמש לפנות בוקר מפני שפחדתי להירדם, וכתוצאה מכך כבר לא הצלחתי לתפקד, אמא לקחה אותי לפסיכיאטרית. ישבתי איתה שעות, תיארתי לה את כל הסוגים של התקפי החרדה שיש לי ומה אני מרגיש בכל אחד מהם, והיא רשמה לי כדור, זה לא היה חדש עבורי, כבר ניסיתי כדורים שלא עזרו, אבל דווקא אז, כשכבר הייתי מיואש לגמרי, קרה משהו מדהים".
מה?
"אני משוגע על אמריקה. פוליטיקה אמריקאית והיסטוריה אמריקאית וסיטקומים אמריקאיים. חצי שנה לפני הבחירות לנשיאות, טראמפ מול הילארי קלינטון, ניתחתי את המצב והודעתי לכולם שטראמפ ייקח בגדול ואף אחד לא האמין. בערב הבחירות אמא ואלי, בן זוגה, טסו לניו־יורק וסבתא רחל, אמא של אמא, באה לגור אצלנו. כל הלילה עקבתי אחרי הדיווחים והתוצאות, בשבילי זה היה כמו משחק כדורגל טוב, וכשעלה הבוקר סבתא נכנסה לחדר שלי וצעקה, 'מה זה לא לצאת מהבית? מה זה לא ללמוד ולא לעבוד?' היא מטר וחצי, מגיעה לי עד לכאן", הוא מצביע על החזה, "ונדהמתי מהאסרטיביות שלה. סבתא פתחה את החלונות, אסרה עליי לעשן בחדר, העיפה את המצעים שלי לפח ולא נבהלה כשצעקתי והתחננתי שתפסיק. אמרתי לה שאני חולה, שאני חייב לעשות בדיקת דם, והיא לקחה אותי לרופא שנתן בי מבט אחד ופסק, 'סבתא שלך צודקת, אתה מתנהג כמו אדם נורמלי לחלוטין שכבר יותר משנתיים לא ראה אור שמש'. זה היה השלב הראשון במהפך. עדיין הסתגרתי בחדר שלי, אבל עם חלונות פתוחים".
בשלב השני, בשיחות נפש שנרקמו בינו לבין סבתו, הוא סיפר לה שתמיד חלם לעבוד עם ספרים. "לא צפיתי את התגובה המהירה שלה", הוא מודה. "סבתא אמרה, 'מעולה' וגררה אותי, יד ביד, לחנות של סטימצקי שבמרכז המסחרי, ליד הבית. בדרך ניסיתי להגיד לה שהם לא זקוקים לעובדים, בטח שלא לעובד חסר ניסיון שנראה כמו שאני נראה, ושנינו הופתענו כשאמרו לי, 'כן, תבוא מחר'. למחרת סבתא שוב הוליכה אותי לחנות, קנתה חוברת תשבצים כדי לעשות לי ספתח והתיישבה ב'ארומה' כדי לתצפת עליי מעבר לזכוכית. היא גם קנתה לי בגדים חדשים ועשתה לי כרטיס מועדון והחזירה אותי לתפקוד יום־יומי. העובדה שהוסיפו לי משמרות בעבודה חיזקה את הביטחון העצמי שלי, גם הכדור שקיבלתי מהפסיכיאטרית התחיל להשפיע עליי לטובה, ורק אז התחלתי להפנים את הטיפול שעברתי שנתיים קודם לכן עם הפסיכולוג בעל המבטא הארגנטינאי. להימנע מהימנעות. תירגלתי את זה לבד. בהתחלה הלכתי עוד קצת ברגל, נסעתי באוטובוס לסניף אחר של סטימצקי, עם הזמן אזרתי אומץ לנסוע לבד לתל־אביב, חגגתי את המאורע הזה בביקור במכון הקעקועים, ואחרי ארבע שנים של ניתוק פיזי מאבא טסתי אליו עם מרב".
איך אבא שלך הגיב כשראה אותך ללא שיער?
"בשיא הטבעיות. הוא ידע מה עבר עליי, הוא ראה אותי בתמונות, וכשבא לאסוף אותנו משדה התעופה הרגשתי בבית. בארבע השעות של הנהיגה לבית של סבתא ורה אבא טפח לי על השכם וקרא לי 'גטאו'. בפורטוגזית זה חתולון וגם כינוי לחתיך. אורח החיים הפשוט והמדהים של ברזיל עזר לי להשתחרר מהתקופה המסויטת. שבוע לפני שטסתי לברזיל ישבתי בבית, בחמסין של 40 מעלות, עם סוודר וכובע גרב. אצל אבא הסרתי את הסוודר, החלפתי את כובע הגרב בכובע עם מצחייה, נגד השמש, וסוף־סוף התחלתי לנשום".
בגיל 20, כשמרב סיימה את השירות הלאומי ורצתה לשכור דירה עם שותפה, הוא הציע לה לגור יחד ומאז, בדירה קטנה בבניין ישן בשכונת נאות אפקה, הם חיים באושר, עם הכלבה פאדמה (הדמות של נטלי פורטמן ב"מלחמת הכוכבים") "וכשאין לנו מספיק עושר אמא עוזרת. כבר חמש שנים אני עובד בסטימצקי, חוץ משנה אחת שבה עבדתי כסייע של ילדה מהממת מהחינוך המיוחד שלומדת בכיתה משולבת. כיוון שאין לי תעודת בגרות אין לי יותר מדי אופציות. התקבלתי ללימודי קולנוע במדרשה בבית ברל שבה אמא למדה אמנות, כשחזרה מברזיל, ואפילו מצאתי טרמפ לכפר־סבא – אני לא נוהג, יש לי חרדת נהיגה, אבל אני עובד על זה – ואחרי כמה חודשים הרגשתי שכבר לא בא לי לצלם או לכתוב תסריטים. הצד העיוני של הקולנוע מעניין אותי יותר אז הודעתי לאמא, 'חבל על הכסף שלך'. בשנה האחרונה אני לוקח קורסים באוניברסיטה הפתוחה. עכשיו סיימתי קורס בספרות וקולנוע, נרשמתי לקורס בהיסטוריה ופילוסופיה יהודית ואני אוהב מאוד את הרמב"ם. מרב עובדת בירקנייה, היא למדה רפלקסולוגיה ואנימציה ומתעתדת ללמוד בלשנות באוניברסיטה. השמיים לא תמיד כחולים והשמש לא תמיד זורחת, אבל החיים יפים".
מה בער לך לרוץ לחופה בגיל 24?
"מרב ואני כבר עשר שנים יחד, שמונה שנים כזוג. היא החברה הכי ותיקה שלי והכי טובה שלי. קשר זוגי שמבוסס רק על משיכה חיצונית לא יחזיק מעמד וגם קשר שמבוסס רק על משיכה אינטלקטואלית לא ישרוד. אצלנו יש שילוב. שיחות מדהימות, הערכה מטורפת זה לזה, היא הייתה הראשונה שקראה את התסריטים שלי ואני הייתי הראשון שראה את הציורים שלה. רצינו לעשות אירוע קטן ואינטימי ללא רב, בדרך שבה נבחר. היא לא לבשה שמלה לבנה ואמא לא הכריחה אותי להיחנק בעניבה".
לזוג הטרי גם יש טקס ותיק. "שנינו אוהבים לראות סרטים בקולנוע. כשהסרט מסתיים אנחנו יוצאים מהאולם בדממה מוחלטת, לא מדברים, מגיעים לרכב, מגלגלים סיגריה, מנמיכים את החלונות ורק אז מתחילים לנתח ולהתווכח. בבית אנחנו אוהבים לראות סדרות וריאליטי של בישול. יחי האסקפיזם. בימים השחורים של לפני עשר שנים, כשאיבדתי את השיער, לא העליתי בדעתי שיום אחד אני אראה סרטים כשלצידי יושבת האישה הכי יפה בעולם".
הכי יפה בעולם?
"חוץ מאמא, כמובן".
