בשיתוף פארמה ישראל
מכל המקומות בעולם, את בוקר ה-7 באוקטובר פתחה מיכל אלון, יחד עם בעלה ושמונת ילדיהם, דווקא בבסיס זיקים, אליו הגיעו כדי להתנדב להנעים את זמנם של החיילים שסגרו שבת וחג. אלון, מנהלת תחום אשפוז בית בקופת חולים "לאומית" ואחות במקצועה, פגשה את עצמה באותו בוקר ארור גם כמטפלת - בחיילת שנפצעה אנושות, גם כמטופלת - לאחר שנורתה מטווח אפס בידי מחבל חמאס, וגם כאמא שצריכה להרגיע את הילדים ולהעמיד פנים שהכול בסדר. "כנראה שהיינו צריכים להיות שם", היא אומרת בשיחה מרגשת עם ד"ר אורן טנא, מנהל המכון הפסיכיאטרי באיכילוב ומנהל מכון מנטליקס לרפואת הנפש.
צפו בקטע מהשיחה:
מטפלים בחזית- מיכל אלון- גרסא מקוצרת
(צילום אולפן: שמוליק דודפור)
קובי צורף, מנכ"ל פארמה ישראל, שיזמה את הפרוייקט "מטפלים בחזית" אמר כי "הימים חולפים ואנחנו הולכים ומתרחקים מהשבת השחורה של ה-7.10, והמרחק לא רק שאינו מכהה אלא דווקא מחדד את הרגישות, את היכולת שלנו לשמוע, להכיל ולהתרגש מסיפורי הפציעה והגבורה של הצוותים הרפואיים, שלפעמים הם בו-זמנית גם מטפלים וגם מטופלים בעצמם. זהו סיפורה המדהים של מיכל אלון, אמא ל-10 ילדים, אחות בקופת חולים לאומית שנקלעה למחנה הטירונים בזיקים באותה השבת".
"מיכל שהחלה לטפל בחיילת פצועת ירי ולא הבינה מה קורה עד שעמדה פנים מול פנים עם מחבל שירה בה שלושה כדורים. מיכל נמצאת בשיקום וחולמת רק על דבר אחד: לחזור ולטפל בחולים. אנחנו מבקשים לחבק אותה ואת כל האחים והאחיות, החובשים והפרמדיקים בחזית והצוותים הרפואיים בעורף מערכת הבריאות. רצינו להשמיע את סיפורם של המטפלים שנמצאים בחזית המלחמה, להבין כיצד הם מתמודדים מאז ועד היום, להביע את הערכתנו ולקבל מהם גם תקווה לאתגרים שעוד נכונו לנו. למענם הרמנו את הפרוייקט הזה".
"מטפלים בחזית", בשיתוף פארמה ישראל ובהנחיית ד"ר אורן טנא, היא סדרה בת שישה פרקים של מפגשים עם אנשי טיפול ורפואה, שנולדה מתוך רצון להעניק גם להם מרחב לשתף ולעבד את החוויות הקשות מאירועי 7 באוקטובר. רופאים ורופאות, עובדות סוציאליות ופרמדיקים, נדרשו באותה שבת שחורה להעניק טיפול מציל חיים - כשהם עצמם נתונים תחת אש ובתנאים מורכבים. חלקם השאירו מאחור בני משפחה וחברים, ונאלצו לחוות מקרוב מראות קשים. עכשיו הם מדברים על מה שמתחולל אצלם בפנים.
"בזמן שטיפלתי בפצועה אני שומעת יריות"
"אנחנו גרים באזור ירושלים, אז לא מכירים את הנושא של אזעקות ושל 'צבע אדום', זה מאוד מלחיץ", מספרת אלון על מה שהתרחש בבוקר 7 באוקטובר. "חשבתי בסדר, שעה-שעתיים של רקטות וזה ייגמר".
מתי הבנת אזה אירוע אחר לגמרי?
"לקח לי הרבה זמן. רק כשראיתי את המחבל מולי נפל לי האסימון, אבל גם קודם - כשראיתי את הפצועה הראשונה. אנחנו התפנינו למיגונית יחד עם החיילים בבסיס, היו שם משהו כמו 100 טירונים וכמה מפקדים ואנשי צוות. והמפקדים יצאו מהמיגונית להילחם ולאט-לאט נעלמו. ואז יואב הרס"פ אמר שיש חיילת פצועה. היא הייתה עם פגיעת ראש מאוד קשה, לא רצו להכניס אותה למיגונית כדי לא להפחיד את האחרים. אז אני יצאתי אליה לתת לה טיפול".
ומה קורה ברגע שאת רואה אותה?
"שוק. לא הבנתי, לא התחבר לי. אמרו שהיא נפלה ממגדל שמירה כדי לא להלחיץ את החיילים, אבל בפועל זו הייתה פגיעת ראש קשה שהטיפול בה לא יכול להיות בתנאי שטח. בדיעבד, היא קיבלה כדור לאזור הפה, שנתקע בגולגולת. לא היה פצע יציאה. היא אמרה לי שמתפוצץ לה הראש ושהיא חייבת לשירותים. אז לקחתי אותה לחדר ליד, עזרתי לה להתפנות וכיסיתי אותה בשמיכה. בזמן שטיפלתי בה, אני שומעת יריות".
ואז?
"הגיע מחבל. היו יריות, והחייל שעמד בכניסה לחדר פשוט נפל פנימה, ירוי. מת".
ועד אותו רגע לא הבנת שיש מחבלים.
"נכון. לא עלה על דעתי. וכשהוא נפל הבנתי שאני בסכנה. ואז המחבל הגיע לכניסה לחדר. בהתחלה חשבתי שזה חייל, שהוא בא לעזור. אבל אז הסתכלתי עליו יותר טוב, והוא פשוט הרים את הנשק וירה".
הוא ירה בך.
"כן. שלושה כדורים, בבטן, בחזה וביד. את הבטן בכלל לא הרגשתי, אבל את היד הרגישה כאילו היא מתרסקת לגמרי. הרגשתי שאני מדממת".
וברגע הזה את גם אחות מטפלת, גם אמא לשמונה ילדים שנמצאים בחדר הסמוך, וגם פתאום הופכת למטופלת. איך זה נפגש?
"לא חושבים על כל הספקטרום הזה, פשוט מתפקדים ומתמקדים. כשיצאתי לטפל בחיילת - התמקדתי בה, כשדיממתי התמקדתי בזה. הורדתי לעצמי את המטפחת ועשיתי לי חוסם עורקים. הייתי מפוקסת על לחזור למיגונית. ארבע שעות שכבתי שם עם הפציעות האלה. ניסיתי לחייך לילדים אבל זה לא מאוד עבד. אמרו לי אחר כך שנראיתי נורא, וניסיתי להראות שהכול בסדר".
איך הילדים באמת מתמודדים עם כל מה שקרה?
"יש כאלה שיותר סוחבים איתם ויש כאלה שפחות. אנחנו ממש בשלבי טיפול, כי כולם צריכים את זה. כשהייתי מאושפזת הם עשו טיפול משפחתי, ואנחנו בתהליכים של להכניס כל אחד מהם לטיפול. בן ה-9 שלי יכול להתעורר ולספר שחלם שמחבל דוקר אותו - למרות שזה לא משהו שקרה. או בן ה-16 שחווה התקפי חרדה. אז אנחנו מתמודדים עם זה".
מיכל, את מרגישה שלמדת משהו מהאסון הזה?
"כן. שיש לנו חיילים מדהימים, המפקדים בזיקים הצילו אותנו. למדתי שכמה שאני לכלכתי על דור הטיקטוק, הם אנשים מאוד חזקים. אני מאמינה שאנחנו נעלה קומה מכל הסיטואציה הזאת, כי אלה המצבים שבהם מתגלים כוחות שכנראה לא יכולים להתגלות בסיטואציות אחרות. אני מאמינה שיהיה טוב".
בשיתוף פארמה ישראל
פורסם לראשונה: 14:24, 07.02.24
