ד"ר אסתר ברקו נחושה למצוא מרפא למחלה אגרסיבית: סרטן מסוג נוירובלסטומה, שתוקף בעיקר תינוקות וילדים עד גיל חמש. "התקדמנו מאוד בתחומים אחרים", היא אומרת. "למשל, במאבק בלוקמיה. עד לפני 50 שנה ילדים לא שרדו את המחלה הזו, וכיום 90% מהילדים מבריאים, וזה מדהים. גם בתחום הנוירובלסטומה יש הרבה מה לעשות, ועבורי זו משימה שאני רואה בה זכות גדולה מאוד.
קראו עוד:
"אני מודה מדי יום על שניתנה לי הזכות לתת את כל הלב והנשמה שלי בעבודה שמשפיעה לא רק חיי, אלא גם על חייהם של רבים אחרים. זו זכות גדולה לטפל בילדים חולים ולנסות לעזור להם ולבני משפחותיהם, ואנחנו רואים לא מעט הצלחות ופריצות דרך".
האתגר של הרופאים והחוקרים
ד"ר ברקו (39) נולדה בניו יורק למשפחה ציונית, ולפני שנתיים וחצי החליטה עם בעלה הרופא לעזוב את ארצות הברית ולעלות לישראל, ליישוב אפרת שבגוש עציון. שלושה מארבעת ילדיהם עלו איתם, והרביעית נולדה בישראל. בעלה ד"ר נתנאל עובד כיום כרנטגנולוג בבית החולים שערי צדק בירושלים, והיא רופאה אונקולוגית בבית החולים שניידר בפתח תקווה העוסקת במחקר ובריצוף גנטי לצד טיפול קליני בילדים חולי נוירובלסטומה. בשנים האחרונות היא שותפה למחקר בינלאומי העוסק בטיפול מותאם גנטית שעשוי למנוע חזרה של המחלה. היא החלה להשתתף במחקר בפילדלפיה - והמשיכה מהארץ.
"תמיד אהבתי רפואת ילדים, ואונקולוגיה היא תחום שיש בו מגע אישי חזק וקשר עמוק עם המשפחות. הוא גם משלב מחקר בריצוף גנטי. השאיפה היא שנוכל לעשות ריצוף גנטי לגבי כל הגידולים ולהתאים טיפול מדויק לכל חולה"
"כל חיי גרתי בניו יורק", היא מספרת. "שם גם למדתי רפואה. אחותי הקטנה עלתה לישראל לפני כ-20 שנה, ואחריה עלו גם הוריי. אמי היא האישה הכי ציונית בעולם, וממנה קיבלתי את אהבת ישראל. אבי רופא פנימאי, וכשהוא היה הולך לבקר מטופלים בבית חולים, הוא היה לוקח אותי ואת אחיותיי, כך שכילדה ראיתי איך רופא יכול להשפיע על מצבו של אדם אחר, וזה קסם לי. כל החיים ידעתי שאני רוצה ללמוד רפואה, כמו אבא. בבית הספר לרפואה בחרתי לטפל בילדים עם סרטן אלים".
בחירה קשוחה במיוחד.
"מישהי צריכה לעשות את העבודה, לא? תמיד אהבתי רפואת ילדים, ואונקולוגיה היא תחום שיש בו מגע אישי חזק וקשר עמוק עם המשפחות. הוא גם משלב מחקר בריצוף גנטי. השאיפה היא שנוכל לעשות ריצוף גנטי לגבי כל הגידולים ולהתאים טיפול מדויק לכל חולה. כרגע אנחנו לא יודעים איך כל ילד יגיב לטיפול שניתן לו. נוירובלסטומה הוא גידול שכיח מאוד בקרב ילדים, וחלק מהחולים לא מגיבים לטיפול. האתגר שלנו, הרופאים והחוקרים, הוא ללמוד את הנושא ולבנות פרוטוקולים טיפוליים מתאימים יותר".
לחשוב על הזולת, לפתוח את הלב
לוח הזמנים שלה עמוס מאוד. המקצוע שלה תובעני, ולצד האתגרים המקצועיים היא רעיה ואם לארבעה ילדים. לדבריה, יש ימים עמוסים במיוחד שבהם היא נאלצת להביא את העבודה הביתה. "הילדים שלי מרגישים הכול", היא אומרת. "לעיתים קרובות הם אומרים לי, 'אמא, היה לך יום קשה, נכון?' העבודה בהחלט משפיעה עליי ועל המבט שלי על החיים. לא אחת קרה שטיפלתי בילד חולה, עם כל ההתמודדויות הכרוכות בכך, ואז חזרתי הביתה, לילד הבריא שלי, שהוא באותו הגיל של הילד החולה, וזה גורם לך לקחת את הבריאות ואת השמחה כדברים שהם לא מובנים מאליהם. טיפלתי בילדים שהיו להם הרבה תוכניות לחיים, כמו לסיים את גן הילדים ולעלות לכיתה א', ואז להמשיך לכיתה ב'. מוות לא היה חלק מהתוכנית שלהם. זה גורם לי לעשות הכול כדי לסייע להם ולמשפחות שלהם, ובמקביל, לפעול כדי למצוא להם מזור ומרפא.
"במקצוע שלי תמיד לוקחים את העבודה הביתה, כי הוא נכנס ללב, ואת נהיית בן אדם אחר, עם כל החוויות שמשפיעות על המהות שלך".
הילדים שלך מבינים את החשיבות של עבודתך? מדברים על זה?
"כל הזמן. הם מבינים מה שאני עושה, והחשיפה הזו מעשירה את ההסתכלות שלהם על החיים. הם שומעים על ילדים מאוד חולים ומבינים שצריך לחשוב על הזולת ולפתוח את הלב. זה ערך שהוא יסוד החיים שלנו. גם כהורים, זה ערך שמאוד חשוב גם לנו".
"לא אחת קרה שטיפלתי בילד חולה, עם כל ההתמודדויות הכרוכות בכך, ואז חזרתי הביתה, לילד הבריא שלי, שהוא באותו הגיל של הילד החולה, וזה גורם לך לקחת את הבריאות ואת השמחה כדברים שהם לא מובנים מאליהם"
היא מספרת כי מגיל צעיר נחשפו ילדיה לעולם הרפואה ולמונחים מהתחום. "למשל, הם יודעים שכשאמא נמצאת בתת-התמחות, היא נעדרת מהבית בסוף השבוע, והם צריכים להיות עצמאיים. הם יודעים שכשבעלי ואני בבית החולים, אנחנו חייבים להיות מרוכזים, ולכן הם יתקשרו אלינו רק אם מדובר בעניין דחוף ביותר. עם זאת, הם יודעים שכשהם צריכים אותנו, אנחנו בשבילם בכל זמן ובכל מצב".
אחרי שנתיים וחצי בארץ, איך את מסכמת את השהות שלכם כאן?
"אנשים פה לא ממש מבינים מה עשינו. רופאים כל הזמן שואלים אותי למה אני פה. בעלי ואני עבדנו בבית חולים שהוא אחד הטובים בארצות הברית, בעלי היה לקראת קידום לראש מחלקה, גרנו במקום שאהבנו, מוקפים בחברים – ועדיין, לשנינו היה ברור שמקומנו כאן. עלינו מתוך ציונות בלבד, באמצע הקורונה, דרך ארגון נפש בנפש. אנחנו רואים במדינת ישראל נס, מבינים את המקום שלה ואת המשמעות שלה ויודעים שכאן העתיד שלנו. רצינו להשתתף בבנייה של המדינה, לתרום, להיות חלק מזה, לא להישאר בצד, למרות הבלגן שיש בארץ".
איך את רואה את הרפואה הישראלית בהשוואה לאמריקנית?
"בעיניי, הרמה זהה. מאוד נדיר שאי אפשר לבצע פה טיפולים מסוימים. עם זאת, מערכת התמיכה של הרפואה קצת שונה בישראל: בארצות הברית יש הרבה יותר אחיות, מתאמות, מזכירות. יש פה גם מחסור משמעותי ברופאים, וזה חייב להשתנות. אבל אני לא אוהבת לדבר על הבעיות בישראל, כי בעיות יש גם שם. המיוחד פה זה האנשים. יש פה אנשים מאוד טובים שנותנים את כל הלב והנשמה לעבודה שלהם ומצליחים לתת מענה עם הרבה פחות אנשי צוות. זה אושר גדול עבורי להיות חלק מזה".
