הקצינים שנוקשים על הדלתות. רס"ן שמעון מלכה
(צילום: אסף חן)
האיש שמביא את הבשורה שאף אחד לא רוצה לשמוע: רס"ן (במיל) שמעון מלכה, ראש מדור פצועים בזירת ירושלים. הוא מספר באולפן ynet על העבודה שלו שכבר מזמן הפכה לשליחות: "תחושת שליחות עצומה. הרבה מאוד אחריות, כובד ראש, מוכנות גבוהה, בהרבה יראת כבוד ורגישות מאוד-מאוד גבוהה. זה לא קל. לא קל לדפוק על הדלת".
אתה בעצם האדם שאף אחד לא רוצה לפגוש. "כן. אני שייך לקבוצת אנשים שאף אחד לא רוצה לפגוש אותי ליד הדלת אבל לאחר שבצבא החליטו שזו הדרך וככה מבצעים את העבודה, אז אנחנו נעשה את זה בצורה המיטבית, הרגישה, ובתחושת השליחות המקסימלית, כדי לתת יד למשפחות ולסייע להן לקום מהשבר שבו הן נמצאות".
קראו עוד:
הרמטכ"ל דיבר על זה אתמול בנאום שלו, על הרגע הזה שבו האנשים שמבשרים עולים במדרגות. הוא אמר שהמדרגות האלה, אף אחד לא רוצה שהן יגמרו. גם אתה בתחושה הזאת לפעמים? "תמיד, לא לפעמים. אתה עולה במדרגות, הנשימות נעתקות, הלב פועם בקצב, ואתה הרי לא יודע לקראת מה אתה הולך, אתה לא יודע את מי תפגוש מהצד השני של הדלת. אין הודעות קלות. ההודעות כולן מורכבות, כולן קשות מאוד. אתה פוגש משפחה, לעיתים אנשים צעירים, לעיתים אנשים מבוגרים, בריאים או חולים, ואתה תוך שניות צריך להתאפס על עצמך ולדעת איך אתה נותן את הסיוע המירבי והמיטבי כדי לתמוך במשפחה.
"דימיתי את זה לאורך השנים לפרמדיק שמאבחן את הפצוע בשניות הראשונות לאחר הפציעה, כשבמידה רבה האבחנה שלו תקבע את ההישרדות שלו, ואני נמצא יחד עם קבוצה מאוד-מאוד גדולה של חיילי מילואים, בדרך כלל יותר מבוגרים, רובם ככולם בהתנדבות, עם הרבה ניסיון חיים, עם הרבה רגישות וחמלה, קבוצה איכותית ברמה של אינטליגנציה רגשית גבוהה, ואנחנו פה כדי לעשות את העבודה ואת השליחות הזו למען המשפחות השכולות".
"אנחנו צריכים לייצר מהירות עבודה גבוהה יותר ולהגיע כמה שיותר מהר למשפחות כדי להגיע ולבשר ברגישות הראויה ואת הבשורה הנכונה והמלאה ולא עם כל מיני שמועות כאלו ואחרות שמסתובבות ברשת"
דברים משתנים ודברים השתנו בחברה הישראלית לאורך השנים, וגם השנה היא הוכחה לכך. בשיח עם המשפחות השכולות אתה שומע דברים אחרים בשנים האחרונות? "לא, אני לא שמעתי דברים. כשאנחנו מגיעים לבתים זה הרגעים הכי קשים. אין מקום ואין זמן לשיח אחר. אני עושה את העבודה הזו לצערי הרב 25 שנה. העבודה כמעט אותה עבודה. השליחות אותה שליחות. המסירות אותה מסירות. נדרשת מהירות גבוהה יותר עם התקדמות הטכנולוגיה, עם הרבה יותר רגישות, הרבה יותר הבנה לצרכים של המשפחות. אבל הבסיס, המהות, נשארו אותו דבר".
25 שנה של המון מפגשים עם המוות. זה לא פוצע את הנפש? "זה פוצע מאוד. זה טראומטי כשאתה פוגש את זה פעם אחר פעם, זה צורב את הלב, בהחלט. זה לא משאיר אותך אדיש. אתה לא יכול להיכנס למשפחה, להיכנס לבית, ולהישאר אדיש. אבל יש לנו יחידות חוסן טובות מאוד, אנשי מקצוע מעולים שנותנים לנו תמיכה ומסייעים לנו לעבור את הרגעים הקשים. כן, גם אנחנו ברגעים קשים עם טראומות כאלו ואחרות, התפרצויות לפעמים, הרבה מאוד הזדהות עם המשפחות, עם החללים. כן, זה לא קל, אבל כנראה שיועדנו לשליחות הזו".
מה קורה כשאתם צריכים להקדים את קבוצת הוואטסאפ ואת הפושים לפעמים או הדיווחים בפורומים. זה בעצם מרוץ? "נכון, בדיוק ככה. אנחנו צריכים לייצר מהירות עבודה גבוהה יותר ולהגיע כמה שיותר מהר למשפחות, כדי להגיע ולבשר ברגישות הראויה ואת הבשורה הנכונה והמלאה, ולא עם כל מיני שמועות כאלו ואחרות שמסתובבות ברשת.
"וזה באמת המקום וההזדמנות לומר לכל מי שמקבל הודעות כאלו ואחרות: עצרו. אל תעבירו הודעות. תשאירו את זה לאנשי המקצוע. תשמרו על כבודן של המשפחות ועל כבודם של החללים. אף אחד מאיתנו לא היה רוצה לקבל בשורה כזאת בוואטסאפ. ונתקלנו גם בכאלה אירועים קשים. היו מקרים שבהם משפחות קיבלו את ההודעות לפני שהגענו אליהן, וזה חלק מהתפקיד שלנו להגיע כמה שיותר מהר".