בלה מסטיסלבסקי לא היססה לרגע כשהועלתה בפניה האפשרות לתרום אונת כבד לאחותה התאומה, נטליה. "אני זוכרת שלפני שאימא שלנו נפטרה מסרטן, לפני ארבע שנים, היא אמרה לי, 'בלה, אל תעזבי את אחותך'", היא מספרת. "היא ביקשה ממני לשמור עליה, וזה מה שעשיתי".
קראו עוד:
נטליה סבלה מאי-ספיקת כבד, ובשנה האחרונה הידרדר מצבה עד כדי כך שהיא שקלה 38 ק"ג בלבד, והכבד חדל מלתפקד. "אמרו לנו, 'זה או השתלה או מוות'", מספרת בלה. "בהתחלה חשבנו שנחכה בתור להשתלה, אבל המצב ממש הידרדר ובדקנו אפשרויות לתרומה בתוך המשפחה. התחלנו לברר, והבת של אחותי מצאה שאפשר לתרום אונה. אני אמרתי מיד שאני מוכנה לתרום, וגם האחיינית שלי אמרה אותו דבר. אמרתי לה, 'לך יש שתי ילדות קטנות, אז חבל שתתעסקי בזה. תני לי לנסות קודם'. נכנסתי לבדיקות, מצאו שאני מתאימה לתרומה, ויצאנו לדרך שבסופה הצלתי חיים".
3 צפייה בגלריה
נטליה מסטיסלבסקי (מימין), ד"ר אביתר נשר ובלה מסטיסלבסקי. "הן נראו לי בריאות לחלוטין", אומר הרופא
מחלת כבד שמנעה מנטליה לתפקד
נטליה ובלה מסטיסלבסקי נולדו במולדובה לפני 53 שנה. "נטליה גדולה ממני בחמש דקות", אומרת האחות הקטנה. בלה הייתה ספרית, ונטליה עבדה בגן ילדים, עד שבגיל 22 החליטו השתיים לעלות לישראל. "זה היה בתחילת שנות ה-90, והרגשנו שמתחילים דברים קשים נגד יהודים", אומרת בלה. "שתינו עלינו לארץ והגענו לקריית ים, שבה אנחנו גרות עד היום. אחרי כמה חודשים גם אימא שלנו עלתה. האבא כבר לא היה אז בחיים".
שתי התאומות כבר הספיקו עד אז להתחתן, להתגרש ולהפוך לאימהות: נטליה לבת - שכיום היא אימא בעצמה לשתי בנות - ובלה לבן. בארץ עבדו תחילה בניקיונות; בהמשך החלה בלה חובבת האופנה לעבוד כמוכרת בחנויות בגדים, ונטליה עבדה במפעלים. "השנים הראשונות בארץ היו קשות", מספרת בלה. "עבדנו בניקיונות, למדנו שפה, וזה היה קשה, אבל עברנו את זה באהבה".
"זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי לבית חולים או לאיזשהו מוסד רפואי. אני בחורה בריאה לגמרי, ועד אז לא הייתי אפילו בקופת חולים. אף פעם לא עשו לי בדיקת דם. כל התהליך היה בשבילי חוויה מאוד מעניינת"
הקשיים האמיתיים הגיעו יותר מאוחר, כשנטליה לקתה במחלת כבד קשה. "היא הייתה חלשה מאוד אבל המשיכה לעבוד קשה כדי לשלם משכנתה", נזכרת אחותה. "בשלב מסוים היא הפסיקה לעבוד. המצב שלה נהיה כל כך קשה, שהיא לא הייתה מסוגלת לתפקד בכלל. לפני כשנה וחצי עברתי לגור אצלה כדי לעזור לה".
פעם ראשונה בבית החולים
כשהתייצבה בלה בבית החולים בילינסון בפתח תקווה, לבדיקות שנועדו לבחון אם היא מתאימה לתרום אונת כבד לאחותה, ההתרגשות שלה הייתה גדולה, ולא רק בשל הנסיבות המשפחתיות המיוחדות. "זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי לבית חולים או לאיזשהו מוסד רפואי", היא אומרת. "אני בחורה בריאה לגמרי, ועד אז לא הייתי אפילו בקופת חולים. אף פעם לא עשו לי בדיקת דם. כל התהליך היה בשבילי חוויה מאוד מעניינת".
הבדיקות נמשכו מספר חודשים, ובסופן הוחלט שהיא מתאימה לתרומה. "כל הצוות היה מדהים איתנו לאורך כל הדרך", אומרת בלה. "כולם היו נהדרים - ממנהל המחלקה ועד המנקה".
"אותי הכניסו לחדר הניתוח בארבע וחצי בבוקר, ואחותי נכנסה חצי שעה אחריי. לפני שהכול התחיל, עשיתי לשתינו פן. גם אחרי הניתוח, שנמשך עשר שעות, הדבר הראשון שעשיתי לעצמי היה פן"
ניתוח ההשתלה נקבע ל-20 במרס האחרון. "באתי רגועה, בטוחה, עם חיוך. לא פחדתי בכלל. גם לא חשבתי על דברים שליליים. הייתי בטוחה שאני אנצח את זה. ששתינו ננצח את זה. אותי הכניסו לחדר הניתוח בארבע וחצי בבוקר, ואחותי נכנסה חצי שעה אחריי. לפני שהכול התחיל, עשיתי לשתינו פן. גם אחרי הניתוח, שנמשך עשר שעות, הדבר הראשון שעשיתי לעצמי היה פן. הרופאים נורא צחקו.
"אחרי שבוע השתחררתי, הגעתי הביתה ומיד שטפתי את החלונות וניקיתי את הווילונות. לא הייתה לי שום בעיה. מאז כבר הספקתי לחזור לעבודה. אחותי עוד לא עובדת, אבל היא מתפקדת בבית לבד, צוחקת ומבלה עם הבת והנכדות. היא גם העלתה חמישה קילו, שזה המון".
אובדן של 65% מנפח הכבד
השבוע הגיעו השתיים למעקב בבילינסון והודו לד"ר אביתר נשר, מנהל מחלקת ההשתלות בבית החולים. "שתיהן נראו לי מעולה", הוא אומר, "בריאות לחלוטין".
ד"ר נשר אומר שזו הפעם הראשונה שטיפל בתרומת איברים בין תאומים. "יש הרבה אחים שתורמים זה לזה, אבל בתאומים עוד לא נתקלתי. כשהתרומה מתבצעת בין תאומים זהים, זה אופטימלי מבחינה רפואית, כי מערכת החיסון היא זהה, אבל זה לא היה המקרה כאן. בלה ונטליה הן תאומות לא זהות, כך שהקרבה שלהן הייתה ברמה הרגשית בלבד.
"הנכונות של בלה לתרום אונת כבד לנטליה הייתה מאוד מרשימה. התהליך הזה לא קל: בלה איבדה 65% מנפח הכבד שלה, ועד שהוא גדל מחדש, המצב מסוכן. למרות הכול, היא הסכימה לתהליך בלי לחשוב פעמיים, וזה היה מאוד מרגש".
